האירוע הבלתי נתפס בשבוע שעבר בדהרייה, שבו ראינו מול המצלמות חברות בדווים חמושים מכף רגל ועד ראש במדי צה"ל, בנשקים ארוכים, בקסדות ובווסטים תקניים, הדליקו לרבים נורות אדומות, שאצלי נדלקו כבר מזמן.

אצלי השינוי התחיל אחרי הטבח. בחודשים שלפני הפשיטה ראיתי ברשת תרגילים ואימונים, ובכל זאת כמעט לא כתבתי עליהם. הטבח הוביל אותי למסקנה אחת: להפסיק לשתוק ולכתוב על איומים כפי שאני מזהה אותם.

מצרים: אם כל חטאת

לפני כשנה התחלתי לכתוב על מה שמכונה בתקשורת בטעות "הסכם השלום" עם מצרים. בצד המצרי זה לא שלום ולא "הגבול המערבי", כפי שאוהבים לכתוב בדובר צה"ל, אלא הסכם קמפ דייוויד, שנחתם ב-1979. הפער בין המיתוג למציאות הוא חלק מהבעיה.

בחשבון שלי ב-X כתבתי לא מעט על הפרות ההסכם מצד מצרים, אך מעולם לא טענתי שמלחמה תפרוץ מחר בבוקר. כן טענתי שחייבים להביא בחשבון הפרות חוזרות ונשנות. "אילו הפרות?" אתם בוודאי שואלים. למשל, בסיני יש, לפי הערכות, מנהרות גדולות המשמשות להעברת אמצעי לחימה ואמל"ח. דוגמה נוספת היא היקף הכוחות המצריים בסיני, שלפי ההערכות גבוה בהרבה מהמסגרות שנקבעו בהסכם. לפי סגן-אלוף (במיל') אלי דקל, קצין מודיעין ישראלי בדימוס, שבחן תצלומי לוויין מסחריים, מדובר בהיקפים של עשרות אלפים ובסדרי כוחות גדודיים.

וכאן גילוי נאות: בשנה האחרונה דווח שגורמים במערכת הביטחון בוחנים אפשרות של מעורבות קטרית בפרסומים ברשתות החברתיות ובחלק מכלי התקשורת בישראל, שעסקו לכאורה באותן הפרות. בתוך השיח הזה גם אני חטפתי תגובות בסגנון "אתה סוכן קטרי". אין לי קשר לשום קמפיין כזה, ואני לא סוכן של אף אחד. מה שכן, בזכות הדיון הציבורי בנושא כבר הגעתי גם לדיונים בכנסת. אל מצרים נשוב בהמשך.

רגבים: "ההבחנה המלאכותית בין פלילי ללאומני היא בראש שלנו בלבד, והיא משרתת את אותה תפיסת עולם שעוצמת את עיניה בחוזקה לנוכח המציאות"

כתבתי גם על איומים שבאים מטורקייה ומירדן, וגם על מה שקורה ביהודה ושומרון ובנגב. לא כי אני מומחה אלא כי אני מסתכל על מה שנאמר ונעשה בצד השני ועל מה שמצטבר אצלנו בשטח. הרבה מזה גלוי לחלוטין ברשתות, במיוחד בטיקטוק. ככל שהעמקתי כך התמונה התבהרה: יהודה ושומרון, הנגב והגבול עם מצרים אינם שלוש זירות נפרדות אלא רצף אחד. וכשאומרים "בדווים בנגב" צריך לחשוב פחות על עבריינות ויותר על אויב שמתכונן באמצעות צבירת אמל"ח, רחפנים וציר הברחות שמתחיל בדרום.

"איום מתמשך"? שבעה חשבונות ב-X הוגדרו "עמדת הציבור"

בתחילת השבוע שעבר התפרסמה כתבה על "מחקר" באתר וואלה: "לאירועים האמורים קדמו יחסים מתוחים ממילא בין יהודים לבדואים בנגב, הניזונים באופן שוטף מהרשתות החברתיות. ברשתות החברתיות מוצגת 'עמדה ציבורית' נפוצה של תושבי הדרום, לכאורה, שמתארת את החברה הבדואית כולה כעבריינית וכאיום ומלבה את המתיחות.

"ואולם", נכתב, "מניתוח השיח ברשתות החברתיות שביצעו מרכז אקורד באוניברסיטה העברית ופייק ריפורטר, ארגון מחקר שנלחם בהפצת דיסאינפורמציה ושיח זדוני ברשת, עולה כי הצגת החברה הבדואית כעבריינית ומסוכנת איננה עמדה נפוצה כפי שניתן היה לחשוב, אלא תופעה מובהקת של 'קונצנזוס מדומה' (false consensus) – מספר מצומצם של מחוללי שיח מצליח לייצר תחושה שעמדה מסוימת היא 'עמדת הציבור', באמצעות הפצה אינטנסיבית והדהוד הדדי של מסרים חוזרים".

במיפוי השיח על החברה הבדווית ברשת X שעשו פייק ריפורטר ואקורד, זוהו כ-11,600 אזכורים, שלהם חשיפה מצטברת של כעשרה מיליון צפיות. בבדיקה מעמיקה יותר, נטען בכתבה, "נמצא כי שבעה חשבונות מרכזיים, שאחראים לכ-2% מהתוכן, אחראים לכ-18% מהחשיפה (כ-1.87 מיליון צפיות). כלומר, אותם חשבונות מהדהדים זה את זה שוב ושוב ומייצרים מצג כוזב של 'דעה ציבורית'". בראש החשבונות נמצא גם כותב שורות אלה.

השיח ברשת והמציאות בשטח

ובחזרה למציאות. אינני תושב הנגב, אני ניזון בעיקר מטיקטוק ומחברים מהדרום. ומה שאני רואה שם ומה שהם מספרים צריך להטריד את כולנו, בעיקר את המשטרה ואת השב״כ. כי גם אם שבעה חשבונות מצליחים ליצור הדהוד ברשת, זה ניסיון להסיט את הדיון מהשאלה המרכזית: האם האיום קיים בשטח? רחפנים נושאי אמל"ח, אגירת נשק צבאי וגבול עם מצרים שמזין את הכול אינם "מצג כוזב של דעה ציבורית". זו המציאות.

כאן המקום לציין: בכל הקשור לפשיעה המאורגנת בחברה הערבית השב״כ כבר נכנס לתמונה עוד לפני פרוץ המלחמה. בחודש שעבר אישרה הממשלה קיצוץ של כ-220 מיליון שקלים שיועדו לתוכניות חברתיות-חינוכיות בחברה הערבית, והעברתם לשב״כ ולמשטרה לצורך המאבק בפשיעה. ההחלטה התקבלה בעקבות דרישת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והשרה לשוויון חברתי מאי גולן. ככל הידוע, התקציב טרם הועבר לשב״כ.

מהפלילי לביטחוני

כדי להבין את האיום שבא מהפזורה הבדווית, אי אפשר להתעלם מהמגזר הערבי: נשק בלתי חוקי, פשיעה מאורגנת וחוסר משילות מצד המדינה והממסד.

נוח מאוד להתייחס למצב בקרב הבדווים בפרט ובמגזר הערבי בכלל כאל פשיעה ועבריינות. לאדם המערבי קל יותר להכיל פשיעה מלהכיל טרור. באירופה למשל מתייחסים לרבות מהעבירות של מוסלמים כאל פלילים, וחלק מהמצב הקשה שם נובע מהסירוב להסתכל למציאות בעיניים.

גם בישראל זה המצב. בדומה לתקינות הפוליטית של דובר צה"ל, מי שעוקב אחרי הודעות המשטרה רואה דפוס קבוע: "אפס סובלנות", "מפירי חוק", "עבריינים". אבל בנגב ההגדרה הזו מחמיצה את העניין עצמו.

צה"ל והשב"כ יהיו חייבים לפעול בפזורה כמו שהם פועלים ביהודה ושומרון. אבל כדי שזה יקרה הגישה של הצבא חייבת להשתנות: להפסיק לכבס מילים ולהפסיק לטשטש

יש שלושה סימנים ברורים המעידים שהמצב חורג מפשיעה רגילה:

1. אלימות ופשיעה משמשות כלי לערעור ריבונות: כאשר הפשיעה אינה 'רק' עבירה נגד אדם או רכוש, אלא יוצרת אזורים שהחוק אינו נאכף בהם, פוגעת בחופש התנועה ומאתגרת את יכולת המדינה לשלוט בשטח, כבר מדובר בעניין לאומני ולא רק פלילי. שיירות חתונה הן דוגמה מובהקת לכך.
2. פגיעה בסמלי שלטון: תקיפה או ביזוי של המשטרה, של כוחות הביטחון ושל מוסדות המדינה אינם "ונדליזם". זו אמירה ברורה של אי-הכרה בסמכות המדינה וניסיון ליצור משילות חלופית.
3. בחירת יעד על סמך זהות: כאשר הפגיעה נעשית בשיטתית כלפי יהודים או רכוש יהודי בשל זהותם, זו כבר אינה עבירת רכוש רגילה אלא פעולה בעלת משמעות לאומית או אידאולוגית.

אבל בנגב מה שבישראל מגדירים משום מה "פשיעה" עולה מדרגה מהר מאוד לעניין ביטחוני. 208 קילומטרים הוא אורך הגבול בין ישראל למצרים. גבול ארוך מאוד, שבשנה האחרונה עולה שוב ושוב לכותרות בשל הברחות אמל״ח ואיום הרחפנים. ועל הקרקע הזו נבנות שלוש תשתיות שמעמיקות את האיום:

1. משפחות מעורבות מיהודה ושומרון ומהנגב: בפזורה הבדווית יש עשרות אלפי נשים ערביות מיהודה ושומרון. זו תשתית שמסוגלת ליצור איום מתמשך על מדינת ישראל. דוגמה: זהות פלשתינית בקרב הבדווים.
2. אמל"ח צבאי: מקומם של אמצעי לחימה הוא בידי כוחות הביטחון. מי שמחזיק בביתו אמל"ח צבאי, שכולל מקלעים כבדים, אינו עושה זאת מטעמי ביטחון אישי. הוא אוגר נשק ליום פקודה. דוגמה: אמל״ח צבאי בפזורה הבדווית.
3. בנייה בלתי חוקית והשתלטות על שטח: בנייה בלתי חוקית בהיקפים גדולים אינה 'רק' עבירת תכנון ובנייה. היא יוצרת עובדות בשטח: רצף התיישבותי, חסימת צירים, פגיעה בשטחי אש ובתשתיות ומרחבים שבהם למדינה קשה לפעול ולאכוף.

רגבים: "זה לא סיפור של שיטור, זה סיפור של ריבונות"

בעניין האמל"ח, בתנועת רגבים, שפועלת רבות בנושא המשילות בדרום, חידדו באוזניי השבוע את הנקודה: "ההבחנה המלאכותית בין פלילי ללאומני היא בראש שלנו בלבד, והיא משרתת את אותה תפיסת עולם שעוצמת את עיניה בחוזקה לנוכח המציאות. הנשק שמוברח לכאן בכמויות בלתי נתפסות משמש לרצח אזרחים בין חמולות במערכה הראשונה ולמלחמה קיומית ביום פקודה במערכות הבאות".

לדבריהם, כמויות האמל"ח המוברח יכלו לשמש גדודים שלמים בצה"ל. ברגבים הזכירו גם את הלקח שכבר למדנו מעבר לגדר: "ראינו למה משמש נשק שעצמנו עיניים מלראות את השימוש בו מעבר לגדר. אנחנו לא רוצים לדמיין למה ישמש נשק שנכנס היישר לתוך מדינת ישראל ומתפרס לאורכה, מהדרום ועד הצפון".

לסיכום אמרו: "במצב הנוכחי המשטרה אינה יכולה להכיל את היקף הכנסת הנשק והשימוש בו. הכלים במלחמה הזאת חייבים להיות בעלי אמצעים נרחבים כמו השב"כ ואמצעי מודיעין נוספים. זה לא סיפור של שיטור, זה סיפור של ריבונות".

ואם צריך לתרגם את זה לשורה תחתונה: האיום בגבול מצרים השתנה. עד המלחמה ומעט אחרי שפרצה עסקו הכותרות בעיקר בסמים (ובשנים קודמות גם בפולשים מאפריקה), ואילו היום מדובר ברכבות אוויריות של אמל"ח. וכשזה האיום, טיפול משטרתי כבר לא יספיק. כדי למנוע בעיות קשות יותר בעתיד הטיפול חייב לעבור לשב"כ ולצה"ל, וזה נכון גם לגבי חלק גדול מהבעיות שהזכרנו.

לפני כשנה התחלתי לכתוב על מה שמכונה בתקשורת בטעות "הסכם השלום" עם מצרים. בצד המצרי זה לא שלום ולא "הגבול המערבי"

ההוכחה הכי טובה לכך היא מבצע 'סדר חדש' של המשטרה בפזורה הבדווית, שהחל בסוף נובמבר 2025. בשבועיים האחרונים עלתה הפעילות מדרגה אחרי פעולות נקם כלפי רכוש יהודי. עם כל הרצון הטוב, למשטרה אין כלים להתמודד עם האיום הזה בדרום.

במפעילות בכפר תראבין – שממנו יצאו הפורעים לגבעות בר ולמשמר הנגב והציתו כלי רכב – פעלו כוחות משטרה, מג"ב, המשמר הלאומי ויחידות מיוחדות. לפי הודעות המשטרה נעצרו ועוכבו לחקירה כשלושים חשודים בלבד, ונתפסו גם אמצעי לחימה ורכבים לחילוט. אני לא מזלזל, אבל כשזה מגיע לאמל"ח המשטרה לא סיפקה מספרים מדויקים, ומהודעות קודמות אפשר להבין שלא מדובר בכמות גדולה ביחס להיקף התופעה.

וכאן נכנס הנתון שממחיש עד כמה אנחנו רחוקים ממשימות שיטור. ב-15 באוקטובר האחרון פרסם מכון ריפמן לפיתוח הנגב, בראשות חגי רזניק, דו"ח שמציג תמונה מדאיגה. לפי המכון, יש בידי הבדווים בנגב ביותר מ-100,000 כלי נשק, כוח אש שקול לכוחן של חמישים חטיבות חי"ר. לכך יש להוסיף כמויות ניכרות של אמצעי לחימה צה"ליים שנותרו בשטח והגיעו אחרי 7 באוקטובר לידי גורמים עוינים. חלק מההערכות מדברות גם על חומרי נפץ, רימונים, מקלעים ואף אמצעי נ"ט ואר-פי-ג'י.

מהדו"ח עולים בין השאר הנתונים המדאיגים האלה:

• התרחבות ציר הברחות אמל"ח: זליגה רחבה מסיני לנגב ומשם לשטחי יהודה ושומרון.
• התחזקות גורמים אסלאמיים ושינוי השיח: מעבר מהגדרה של "בדווים בנגב" ל"ערביי הנגב".
• התבססות שוק השכרת נשק: לדוגמה, M16 ב-500 שקלים ליום וכשבעה שקלים לכדור. מקלע מאג באלף שקלים ליום, וכ-12 שקלים לכדור.
• מעורבות בפיגועים וחשד לקשרי טרור: בעשור האחרון נקשרו תושבי הפזורה לפיגועים.

מעל הכול ברור שגם למצרים יש חלק בנידון. הבדווים בישראל אינם מקבלים רחפנים עמוסים באמל"ח מהאוויר סתם כך; הם מקבלים אותם מבני חמולות מקבילות במצרים. הטיפול הנוכחי משול להקמת בית חולים מתחת לגשר שקרס.

צה"ל והשב"כ יהיו חייבים לפעול בפזורה כמו שהם פועלים ביהודה ושומרון. אבל כדי שזה יקרה הגישה של הצבא חייבת להשתנות: להפסיק לכבס מילים ולהפסיק לטשטש. צה"ל פועל בגבול מצרים, אבל דובר צה"ל, מחשש לפגוע במצרים, משתמש במונח "הגבול המערבי". כמו כן: שקיפות. ב-30 בדצמבר פרסם דובר צה"ל: "כוחות צה"ל יירטו את רחפן שנשא עשרים כלי נשק מסוג M16, קנה וקת של נשקים נוספים". מה "שכח" דובר צה"ל לציין? הרחפן שנתפס היה בסבב השלישי שלו באותו לילה.

לפני שיהיה מאוחר מדי

את הסיכום למה שקורה בדרום ניסחה לפני כחודשיים חברת הכנסת לימור סון הר-מלך בדיון בוועדת חוץ וביטחון. היא חזרה על הדברים השבוע באוזניי: "תופעת הרחפנים המשמשים להברחת סמים ואמל"ח מגבול מצרים איננה חדשה", אמרה. "עם חבר הכנסת לשעבר עידן רול ערכנו כבר לפני כמה חודשים כנסים גדולים בנושא, כשהתופעה עוד הייתה בשלביה הראשוניים. התרענו, הקולות היו שם, אבל כמו שקורה לא פעם, מדינת ישראל נזכרת לטפל בתופעה רק כשהיא כבר מתפרצת". זו בדיוק הבעיה. לא חוסר ידע אלא דחייה עד שכמעט מאוחר מדי.

כשאומרים "בדווים בנגב" צריך לחשוב פחות על עבריינות ויותר על אויב שמתכונן באמצעות צבירת אמל"ח, רחפנים וציר הברחות שמתחיל בדרום

בהמשך נדרשה סון הר-מלך גם למצב הכללי בגבול הדרום והבהירה שהרחפנים הם רק תסמין. "יש הפרות מהצד המצרי, הפרות שמאחוריהן כוונות ברורות. צריך לשאול איך מדינת ישראל מתייחסת אליהן ומה נעשה כדי למנוע את הישנותן".

גם בצד החקיקתי, לדבריה, הכלים כבר קיימים. "כיום מסתובבות שלוש הצעות חוק", ציינה, "אחת בנושא רישוי ופיקוח על רחפנים, אחת במאבק במבריחים, והשלישית מאפשרת התמודדות טכנולוגית עם הרחפנים". שלושתן יחד אמורות ליצור מארז כלים שיאפשר למדינה להתמודד עם האיום.

ואולי הנקודה החשובה ביותר בדבריה נוגעת לא למה שחסר אלא למה שנופל בין הכיסאות. "אנחנו צריכים לדעת מי אחראי למה. מי מטפל בהיבט הצבאי, מי במשטרתי, מי בשב"כ. אם יש בכלל מסגרת חוקית ברורה לפעילות הזו".

וזו השאלה שמרחפת מעל כל מה שנכתב כאן: מי מקבל עליו אחריות לפני ששוב משהו יתפוצץ לנו בפנים.