התקדמות כוחותינו בדרום לבנון והדיווחים על שיבת הלוחמים למבצר הבופור, מציפים מחדש את השאלה איך מייצרים ביטחון אמיתי לתושבי הגליל. בהרצאה מרתקת במסגרת "לבנון בסלון", מבית תנועת "עורי צפון" ובשיתוף עם "חלוצי הבשן", הציגה ההיסטוריונית וחוקרת מחשבת ישראל, ד"ר מור אלטשולר, מראה נוקבת מול החברה בישראל ויצאה במתקפה חריפה נגד מה שהגדירה כ"אשליית הגבולות המלאכותיים".

ד"ר אלטשולר הבהירה בצורה הברורה ביותר כי המפתח לביטחון הערים והמושבות בגליל נמצא בשינוי התפיסה הגיאוגרפית. "עד שלא ניישב את לבנון, אני לא רואה שיהיה סיכוי לקריית שמונה. רק התיישבות בעומק השטח האסטרטגי מייצרת ביטחון", הצהירה. לדבריה, מדינת ישראל מאמינה יותר מדי בהסכמים דיפלומטיים במקום באחיזה חזקה באדמה.

לוקים במיקרומניה: אשליית הגבולות הצרים

במהלך הסקירה הסבירה אלטשולר כי מאז שנות ה-80 המערכת המדינית והביטחונית שלנו חולה ב"מיקרומאניה" – שיגעון הקטנות וההתכנסות פנימה. "יש לנו כנפיים של נשר – חיל אוויר שמכסה את המזרח התיכון כולו ומגיע עד איראן, אבל יש לנו גוף של ציפור דרור קטנטנה", אבחנה בכאב. בגלל זה, היא טוענת, הגענו למצב הנוכחי: "אנחנו נסוגים מבחירה, עוקרים יישובים ומאמינים בחתיכות נייר במקום באדמה. התכנסנו לגבולות צרים וקיבלנו את התוצאה הנוראה. הגיעה העת להבין: אדמה היא לא נדל"ן, והיא לא למכירה".

הדברים נוגעים לאלטשולר באופן אישי, כמי ששורשיה נטועים עמוק באדמות הלבנון, הבשן והגליל. בתה ונכדיה מתגוררים כיום בקיבוץ באצבע הגליל, וסופגים יחד עם שאר תושבי האזור את איום הטילים, הפגזים ורחפני הנפץ שממחישים מדי יום את היעדר העומק האסטרטגי. כדי להמחיש את הקשר ההיסטורי, היא הציגה מפות מימי אברהם אבינו ועד היום, והזכירה את תור הזהב של צפת במאה ה-16, אז שלטו רבני הגליל הלכתית על יישובים יהודיים בביירות, בצידון ובצור, וכן את מושבות העלייה הראשונה כמו מטולה, שתושביהן החזיקו באדמות חקלאיות בעמק עיון.

שלושת השלבים: כיבוש, גירוש והתיישבות

אחרי מה שקרה בשנים האחרונות, המענה המבצעי מול רחפני הנפץ ואיומי החדירה לא יגיע מחתימות על נייר אלא רק משינוי דרסטי של המציאות בשטח. אלטשולר משרטטת תוכנית אסטרטגית ברורה המבוססת על שלושה שלבים: ראשית, כיבוש וביסוס שליטה צבאית מלאה ויציבה על נקודות המפתח הגיאוגרפיות והרכסים השולטים, דוגמת הבופור. שנית, גירוש וניקוי מוחלט של השטח מנוכחות האויב במטרה להרחיק את האיום וליצור פרימטר ביטחוני רחב שיגן על יישובי הגליל.

השלב השלישי והקריטי ביותר הוא התיישבות – הקמת יישובים, ערים וחוות חקלאיות יהודיות בעומק השטח הכבוש, שיהוו את הערובה היחידה לשמירת ההישג הצבאי לאורך זמן. "הציונות החלה כתנועת התיישבות, ואם היא תפסיק להתיישב – היא תתנוון ולא תהיה לה זכות קיום", סיכמה אלטשולר את דבריה הנוקבים בקריאה לפרוץ את הגבולות צפונה. לדעתה, החזרה של לוחמינו לבופור חייבת להיות במטרה להישאר, "כדי שהילדים והנכדים שלנו לא יצטרכו לכבוש אותו מחדש בדם בעוד עשור".