בצו ההרחקה המנהלי מיהודה ושומרון שקיבלתי בתחילת המלחמה ממפקד פיקוד המרכז דאז האלוף יהודה פוקס, הוחרג אזור אחד: צפון בקעת הירדן. שם הותר לי להתגורר ולהתהלך כאדם חופשי.
עד אשר תסתיים תקופת ההרחקה החלטנו לעבור ליישוב משכיות, יישוב קהילתי וחם בבקעה. אחרי שתורנות השמירה ברמת מגרון ירדה ממני והתחלתי לישון טוב מדי בלילות, פניתי לכמה בעלי חוות באזור והצעתי להגיע לעזור בשמירות.
הצעתי, התברר, התפרצה לדלת פתוחה. רבים מהחוואים שיוועו לכוח אדם נוסף בלילות, וחלקם אף הגיעו למצב שבו חילקו את השמירה פעמים רבות שווה בשווה בינם ובין נשותיהם. אחד הולך לישון בצאת הכוכבים וקם בחצות, והשני מושך בשמירה ככל האפשר עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי מגיע פעמיים-שלוש בשבוע, שומר כמה שעות בתחילת הלילה ומאפשר לבעל החווה לאגור כוחות ליום הפעילות הבא.
ששת חודשי הצו תמו, ואני שבתי הביתה לרמת מגרון רק בשביל לקבל כעבור שלושה שבועות צו חדש לחצי שנה נוספת. חזרנו לבית במשכיות, שאת חוזה השכירות עליו אפילו לא ביטלנו מחשש מהתרחיש הזה בדיוק. שוב הרמתי טלפון לאחד מבעלי החוות ועדכנתי שלצערי חזרתי לגזרה, אבל לפחות אוכל להמשיך לעזור להם בשמירות. תשובתו הייתה: "אשריך, אבל ב"ה אנחנו מסודרים השבוע". החלטתי לבדוק עם בעלי חוות אחרים אולי שם זקוקים לעזרה, אבל כולם השיבו: "ואללה, כרגע לא צריך, יש איזה יהודי מבית שאן שתופר לנו מתנדבים ללילות. נעדכן אם יהיה שינוי פתאום". עד סוף ההרחקה לא קיבלתי אפילו טלפון אחד.
כשפגשתי את איתן ז"ל בערב גיבוש של מערכת 'עולם קטן' כמה שבועות לאחר מכן, הוא התעניין כיצד אנו מתמודדים עם הגלות שנכפתה עלינו וסיפר בדרך אגב: "אנחנו גם משתדלים לעזור קצת לחוות כאן בבקעה". חודשים ארוכים חלפו עד שחיברתי בין המשפט הקצר ההוא, שזרק לי איתן בענווה ובפשטות, ליהודי ההוא מבית שאן שעליו סיפרו החוואים שהצליח לספק לכולם מענה מתנדבים קבוע לאתגר השמירות.
המתנדבים בעם
מותו הטראגי של איתן ז"ל כשעמד על משמרתו בהגנה על ההתיישבות החלוצית בבקעה, חשף לעיני הציבור את תפקידם המכריע של מתנדבי הגבעות והחוות. מי שנמצאים במעגל השני של המערכה על הארץ, אך בלעדיהם שום דבר לא היה מחזיק מעמד.
ובכן, אחרי שעסקנו כאן פעמים רבות בפועלם של תושבי הגבעות והחוות, זאת ההזדמנות להעלות על נס את חלקם של שותפיהם לדרך. נתחיל מרקע כללי למי שאינו מכיר. בכל גבעה או חווה בתחילת דרכה יש על פי רוב משפחה או שתיים וגרעין של ארבעה-חמישה בחורים. אלו בחורים שמתגוררים באופן מלא בנקודה, נושאים באחריות לתפעול המקום, ולמעט חופשות מפעם לפעם וביקורים אצל ההורים נמצאים באופן קבוע בשטח. יום כיפור, ליל הסדר, פורים או כל זמן אחר, המחויבות שלהם היא קודם כול לגבעה. הם מכונים "קבועים" בסלנג המקומי.
אלא שגם עם שישה או שבעה קבועים, מספר שמרבית הנקודות יכולות רק לחלום עליו, קשה מאוד להחזיק לאורך זמן בלי עזרה נוספת מבחוץ. לשם כך מחזיקה כל נקודה גרעין של עשרות מתנדבים מישיבות או מאולפנות שמגיעים בתדירות משתנה ונותנים כתף. זה יכול להיות כל לילה, פעם בחודש או בחופש הגדול, אבל הגעתם נותנת לבעלי הנקודות אוויר לנשימה ובעיקר מאפשרת להתפתח מעבר לניהול השוטף.
המשוואה פשוטה: רועה צאן שעבד עד לשעות החושך, שמר שליש מהלילה וקם אל המרעה עם אור ראשון, יישחק מהר מאוד, ובקושי יצליח לשמור על השגרה. לעומת זאת אם השמירה בלילה או כמה מרעים בשבוע נחסכים ממנו, הוא יוכל להפנות את כוחותיו למשימות נוספות ולהמשיך כך לאורך שנים.
ולא רק זה. עיבוד שטחים חקלאיים חדשים, גידורים, בנייה או הקמת אתרי טבע למטיילים הם דברים שדורשים כוח אדם רענן, וכמה מתנדבים שמגיעים יומיים בחודש לחווה למשימות כאלה יכולים להזניק את המקום עשרה צעדים קדימה.
אין ספק שמגורים בנקודות ההתיישבות עצמן הם דבר שטומן בחובו אתגרים לא פשוטים, אך גם המתנדבים שבאים לגיחה מעת לעת נאלצים להקריב מעצמם לא מעט. לוותר על שבת חופשית בבית, להיטלטל בטרמפים לגבעה ב-11 בלילה, לשמור שעתיים ולקום עם אור ראשון כדי לחזור לתפילת שחרית בישיבה ולהתמודד עם תנאים פיזיים קשים שאינם מתאימים לכל נער.
אני רואה בכל שנה את המתנדבים החדשים שמצטרפים. על פי רוב הם בכיתות י'–י"א, בעלי מוטיבציית שיא וברק בעיניים, שמבקשים לשלב את יישוב הארץ עם לימוד התורה בישיבה. אחדים מהם יצטרפו בהמשך כ"קבועים" לאחת הגבעות, אבל רובם ייתנו במצטבר כמה עשרות ימי התנדבות בשנה וימשיכו הלאה בחיים.
לא מעט פעמים קבלו באוזניי תושבים בגבעות על התחלופה התמידית שיש בקרב המתנדבים, שאינם נשארים על פי רוב יותר מכמה שנים, אולם השבתי להם שמבחינתי זה מדהים. לא לכל אחד מתאים לחתום קבע לכל החיים, אבל גם צה"ל הגדול בסוף חי על הלוחמים הסדירים שמתחלפים בכל כמה שנים, נותנים את שלהם ומעבירים את המושכות לבא בתור.
לאחרונה אנחנו עדים ב"ה לעוד ועוד אנשים שמגיעים להתנדב. אבות לילדים שמבקשים להוריד מנטל השמירות, בחורים מישיבה מסוימת שמגיעים לשבת ומודיעים לתושבי המקום שהשבת הם יכולים לקחת חופש מכל המטלות, ואפילו ישיבות שלמות שמגיעות ליום עבודה מלא. בעונת החריש, שאנו בעיצומה, זה אוצר יקר מפז. בלי לעבוד חודשים על כל שדה, אתה פשוט פותח פס זורעים או מסקלים ומכשיר ביום אחד עשרות דונמים חדשים לגידולים חקלאיים. גם לגידור שטחי המרעה התגייסו המוני מתנדבים. מי שנסע בכבישי יהודה ושומרון בשבועות האחרונים נתקל מן הסתם בעשרות בני נוער מזיעים בצד הכביש, סוחבים בידיהם רשתות ברזל לאורך קילומטרים וקובעים את הגבול היהודי החדש.
החידוש שנולד בחצי העשור האחרון הוא שכל יהודי יכול להשתתף ביישוב הארץ. לא רק מי שביכולתם לעזוב הכול ולעמוד בחוד החנית, אלא גם "אנשים מן היישוב", שמתגוררים בבתים בורגניים. התופעה הזו הולכת וגדלה, וכמי שזוכר את הימים שהיינו לבד בשטח, אני עומד ומשתאה בכל פעם מחדש. פרופסורים, אבות לילדים, עורכי דין או קצינים בקבע חוזרים לימי העוזי והדובון ומגיעים פשוט לתת יד בנקודות התיישבות חדשות כאחרוני הצעירים. נותנים את שלהם, כל אחד כפי יכולתו, ומלבד התועלת הפיזית מספקים זריקת מרץ חשובה לתושבים להמשיך קדימה.
אם טרם מצאתם כיצד להשתתף ביישוב הארץ, גם אתם מוזמנים להצטרף. יש לכם ערב פנוי? לבשו בגדים חמים, צרו קשר עם הגבעה או החווה הסמוכה למקום מגוריכם, הביאו סיר מרק ושלחו את התושבים להשלים כמה שעות שינה. אם איתן ז"ל, שניהל חצי עולם, הצליח באהבת הארץ שפיעמה בו לשמור בלילות ואפילו להוציא מרעה בימים גשומים כשלא היה מישהו אחר, כל אחד מאיתנו יכול למצוא את חלקו.
אבדה גדולה איבדנו בסוף השבוע שעבר, אך מורשתו של איתן תמשיך לפעם בלבבות כולנו. נוח בשלום על משכבך, כעת הגיעה כנראה השעה להעביר את השרביט לדור הבא. במקומך יבואו בעז"ה אלפי יהודים ללחום ולכבוש עדי עד.
