קריית שמונה ב"ה לא נבנתה ביום אחד, והיא גם לא תקרוס חלילה וחס ביום אחד, אבל העיר היפיפייה הזו, בירת אצבע הגליל והעיר הצפונית ביותר בישראל, נמצאת עכשיו בנקודת זמן מכרעת.
למרות מאמצים עירוניים וממשלתיים, דווקא החלטות של אזרחים יחידים הן שעשויות להשפיע על עתיד העיר. בין דירות ריקות שתלויים עליהן שלטי 'למכירה' למשאיות שפורקות ארגזים ורהיטים של דיירים חדשים, בין געגוע לפחד ובין עייפות לתקווה, קריית שמונה היא זירת מבחן לעם ישראל: האם עיר שנפגעה במלחמה יכולה להמציא את עצמה מחדש?
יצאנו לפגוש את מי שעזבו כמעט בלי להביט לאחור, את מי שחוששים מהבאות ועדיין לא החליטו מה לעשות ואת מי שבחרו להגיע לעיר דווקא עכשיו. וברקע השאלה הגדולה: האם קריית שמונה עומדת להפוך להזדמנות הבאה?
כיום גרים בעיר 17,900 תושבים בלבד, 24% פחות ממספרם ערב המלחמה. תושבי העיר עצמם, אגב, משוכנעים שהמספר נמוך בהרבה ומשקף חזרה של 70% בלבד
המדינה צריכה להתערב
"עברנו לעיר לפני ארבעה חודשים", מספר דני קוטן, תושב קריית שמונה ומנהל פרויקטים חברתיים. "אחרי 7 באוקטובר הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר צופים מן הצד. עם ישראל עבר טלטלה, והרגשנו שאנחנו חייבים להשתתף בתיקון".
כשהתחילו קוטן ומשפחתו לשאול את עצמם לאן הכי נכון ללכת, האפשרויות היו רבות. "יש לא מעט יישובים בגליל", הוא אומר, "אבל קריית שמונה היא עיר של כולם, כל תושבי הגליל העליון צריכים שהיא תהיה חזקה ושיהיו בה שירותים איכותיים לתושבים. היום היא עיר שיש בה חילונים, דתיים, עולים, ותיקים, צעירים ומבוגרים. הבנו שאם יש מקום שנכון לעשות בו צעד משמעותי, זה כאן".
המשפחה באה מתל אביב. זוגתו של דני, איה, לימדה יוגה בסטודיו גדול; שני ילדיהם, אחד בכיתה ב' והשני בכיתה ז', למדו בבתי ספר נחשבים בעיר. "היינו מאושרים במרכז", מודה קוטן. "היו לנו קהילה, חברים, חיים טובים. בחרנו ללכת למקום שבו אנחנו נחוצים".
עוד לפני המעבר עצמו הם הגיעו לסיורים מקדימים, וביקרו בעיר מייד לאחר הפסקת האש. "אז החלטנו שמעבירים את כל החיים צפונה", הוא מספר. "היה לנו ברור שלא נבוא לבד, והתחלנו לגייס משפחות נוספות". לדבריו, התגובות על הבחירה שלהם נעו בין פליאה להלם. "אנשים בתל אביב לא הבינו, אבל האמת היא שגם בקריית שמונה זה נראה מוזר לחלק מהתושבים. ואז הבנתי: מה שהעיר הכי צריכה עכשיו זה אנשים חדשים וטובים שיבואו לגור בה".
מאז הצטרפו לעיר כמה עשרות משפחות חדשות, אך היעד של קוטן שאפתני בהרבה. "המטרה היא שבתוך שנתיים יגיעו לכאן כ-300 משפחות, ועד שנת 2035 יהיו בעיר 50,000 תושבים".
הנתונים העדכניים מראים חזרה של כ-76% מתושבי קריית שמונה לאחר הפסקת האש, וכיום גרים בעיר 17,900 תושבים בלבד, 24% פחות ממספרם ערב המלחמה. תושבי העיר עצמם, אגב, משוכנעים שהמספר נמוך בהרבה ומשקף חזרה של 70% בלבד.
כדי לשנות את המצב פועלות בעיר כמה קהילות קולטות ששותפות לשולחן משותף שמחבר ביניהן. קוטן שותף לשולחן, ובה בעת מפעיל קמפיינים ברשתות החברתיות ומטה פעולה שמלווה משפחות מתלבטות. "מעבר כזה מתחיל בנכונות להקשיב, אבל חייב להימשך בפתרונות אמיתיים – עבודה, דיור, חינוך. אנחנו מלווים את המשפחות מהשלב הראשון ועד הכניסה לבית ועוזרים לזה לקרות. זה תהליך מורכב, אבל הוא עובד. רק השבוע עברה הנה עוד משפחה".
הרקע שלו מסביר את היכולת: קוטן הוא ממייסדי תנועת דרור ישראל וממקימי מקו"ם – מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל – ואדם שמורגל בעבודה עם קהילות מגוונות. "אנחנו יודעים להושיב סביב שולחן אחד אנשים בעלי אידאולוגיות מנוגדות – בני עקיבא והשומר הצעיר למשל – כדי להשיג מטרות משותפות. אותו דבר קורה כאן: קהילה דתית, קהילה חילונית וקהילה מעורבת פועלות יחד".
אלא שמעבר ליוזמות האזרחיות הוא מדגיש שהאתגר גדול יותר. "זה אירוע לאומי. היום כבר ברור שכ-30% מתושבי העיר לא חזרו אחרי המלחמה. שאר ערי הצפון – קצרין, שלומי, נהרייה, מעלות תרשיחא – חזרו לעצמן, והאכלוס בהן נורמלי, חלקן אולי אפילו בצמיחה. קריית שמונה עדיין לא. בלי מעורבות עמוקה של המדינה זה לא יחזיק. אם לא יעזרו לעסקים הקטנים, תהיה פה קריסה דמוגרפית. חנות שסובלת מירידה של 40% במחזור, וגם קודם התקשתה לשרוד, פשוט תיסגר".
לדבריו, נדרש סיוע ממוקד ומוגבל בזמן. "העיר תתאושש, אבל היא צריכה שנתיים של אוויר. זה כמו תקופת הקורונה ותקופת המלחמה. מענקי עידוד, סיוע לעסקים, אולי אפילו השתתפות בהוצאות מעבר של משפחות חדשות לעיר. זה לא מה שיגרום לאנשים לעבור לכאן, אבל זה מסר, אמירה שהמדינה רואה בזה חשיבות".
ואתה עצמך מרגיש שהקרבת כשעזבת את תל אביב ובאת לקריית שמונה?
"ממש לא. להפך. באנו כי חשוב, אבל אנחנו פה כי העיר מהממת ומפנקת. האנשים חמים וטובי לב, והנוף והאווירה נהדרים. אני לא מרגיש שהקרבתי כשבאתי אלא שעשיתי החלטה נכונה. התחלנו ממשימה לאומית, אבל היום אנחנו מבינים שפשוט כיף לגור פה. ירוק פה, אין פה פקקים, ואתה לא צריך לחשוב מראש איפה יש חניון כשאתה יוצא מהבית. זה מדהים".
יובל חובב: "ברמה הלאומית קריית שמונה נמצאת היום בצומת דרכים. אחרי הטלטלה הגדולה שעברה יש כאן הזדמנות להיות שותפים בשינוי"
משימה לאומית שיש בה יתרונות כלכליים
בעשור האחרון קריית שמונה מציגה תמונה דמוגרפית מורכבת: מצד אחד גידול טבעי מתון ויציב הנשען על שיעור לידות גבוה משיעור הפטירות, ומצד שני מאזן הגירה פנימי שלילי מתמשך, המשקף עזיבה של צעירים ושל כוח עבודה לערים אחרות, לצד שיעור חזרה נמוך לאחר המלחמה.
ממוצע הגילים בעיר מבוגר לעומת הממוצע הארצי, ויש שיעור גבוה של תושבים בגיל הפרישה, לצד משפחות מרובות ילדים ושיעור נישואים גבוה. העיר מתקשה למשוך אוכלוסייה צעירה חדשה בקצב שיאזן את העזיבה, אך ממשיכה לשמש מוקד אזורי ולהסתמך גם על הגירה מהאזור. עתידה הדמוגרפי של קריית שמונה תלוי ביכולתה להפוך את הגידול הטבעי ליתרון, לבלום את בריחת הצעירים וליצור תנאים כלכליים וחברתיים שיתמכו בהתחדשות האוכלוסייה ולא רק בשימור הקיים.
אבל מעבר לקריאות הערכיות והאידאולוגיות הבחירה להגיע לקריית שמונה נשענת גם על שיקולים מאוד מעשיים. מדובר באורח חיים שמציע קרבה יום-יומית לנוף ולמרחב פתוח, תחושת קהילתיות חזקה ומוחשית ודיור שאינו מחייב משכנתה חונקת – בית פרטי מושכר במחיר די נמוך. לכך מצטרפות הטבות כלכליות, ובראשן הקלות מס גבוהות במיוחד, שמתרגמות את ההחלטה לעבור צפונה ממניעים לאומיים לרווח כספי ממשי למשק הבית הפרטי.
"עברנו לקריית שמונה מלוד בקיץ האחרון", אומר יובל חובב, מנהל מיזם 'צפונה' מבית קרן קהילות ותושב העיר, "זוג צעיר עם חמישה ילדים. במקור אנחנו ירושלמים, והצפון בכלל לא היה בתוכניות שלנו. הגענו לכאן בעקבות המלחמה ומה שהיא עשתה לצפון בכלל ולקריית שמונה בפרט. כשהבנו שאנחנו מחפשים שינוי ושהמקום הזה ממש קורא לנו, קריאה שצריך להיענות אליה, החלטנו לעלות צפונה".
לדבריו, ההחלטה נשענה לא רק על תחושת שליחות: "מעבר לסיפור הלאומי, שגם הוא נוכח מאוד, יש בקריית שמונה הזדמנויות גדולות שאין בהרבה מקומות אחרים בארץ". השינוי הראשון היה מוחשי: "ברמה הכי פשוטה, עברנו מדירה קטנה בבניין לבית שיש לו חצר רחבה. זה שינוי דרמטי למשפחה עם ילדים. במקום לצאת לרחוב אתה יוצא לחצר, ויש לך טבע צמוד. נחל שזורם ממש מתחת לבית, ירוק בעיניים, מים, מרחב. אנחנו מרגישים שאנחנו חיים בגלויה".
הפער לעומת החיים בלוד בולט גם ברמה החברתית. "בלוד חיינו בשכונה מעורבת. כאן, בקריית שמונה, כל השכונה מאירה לך פנים. כל שכן, כל מוכר בחנות, כל אדם ברחוב. מרגישים חיבוק. מרגישים ששמחים שבאנו. הנוף האנושי פה יפה לא פחות מהנוף של הטבע".
מעבר לשינוי האישי חובב רואה במעבר חלק מרגע רחב יותר שהעיר חווה. "ברמה הלאומית קריית שמונה נמצאת היום בצומת דרכים. אחרי הטלטלה הגדולה שעברה יש כאן הזדמנות להיות שותפים בשינוי שלא נעשה בעבר ולעזור לעיר להגיע למקום שהיא ראויה לו. יש בעיות, הן היו כאן גם קודם, והמלחמה רק העצימה אותן. אבל עכשיו נפתח חלון הזדמנויות אמיתי".
לדבריו, העיר מאפשרת מרחב פעולה. "יש פה הרבה מאוד מקום ליוזמה, לחיבורים, לאחדות. כל רעיון שאנחנו מעלים מתקבל בחיבוק. יש עם מי לעבוד, יש עם מי לפתח. זה נכון לתרבות, ליזמות חברתית וגם לעשייה עסקית". אחד היתרונות הבולטים בעיניו הוא היכולת לחבר בין מגזרים. "במרכז הארץ קשה ליצור חיבורים כאלה. אבל אולי דווקא בגלל המרחק מהמרכז יש כאן תחושת שותפות גורל והבנה של חשיבות המשימה הלאומית. כולם מרגישים חלק מאותו סיפור".
בקיץ האחרון הגיעו לעיר כשלושים משפחות חדשות. "חלק דתיות וחלק לא. אנשים באו מיוזמתם, לא בגרעין סגור, והשתלבו בקהילה הקיימת". חובב עוסק בקליטת משפחות בעבודתו במיזם צפונה, שפועל ברחבי הגליל, כולל כרמיאל, בית שאן ועכו. "לא קל לעבור מהמרכז לצפון", הוא מודה, "ואנחנו מנסים לרכך את המעבר וללוות משפחות.
"אני לא איש עסקים שיודע לחשב כמה תושבים צריך כדי להגדיל כוח קנייה, אבל אני כן יודע שצריך אנשים שמביאים איתם רוח של תקווה ויוזמה, שעובדים בענווה עם הכוחות המקומיים". היעד הקרוב צנוע אך נאה: "אנחנו מכוונים לעוד כמה עשרות משפחות בקריית שמונה ומאות בגליל כולו. לפעמים עשר משפחות יכולות לחולל שינוי ששווה הרבה יותר ממספרן".
בסופו של דבר, הוא אומר, זו ציונות יום-יומית. "כשאתה שותה קפה בעיר אתה מחיה את העסקים המקומיים. כשאתה עובד כאן אתה תורם לכלכלה המקומית. וכשאתה קונה דירה או בונה בית אתה מיישב את הארץ ומגדיל את העיר".
משה קקון: "אי אפשר להגיד לאדם לפתוח עסק כשאין לו לקוחות. כוח הקנייה ירד בצורה חדה. זו בעיית ביצה ותרנגולת"
מה יהיה על עץ הלימון שקרס?
למרות האופטימיות קריית שמונה עדיין לא שם. "עץ הלימון שלנו קרס בלילה", כתב השבוע משה קקון, תושב קריית שמונה שחזר לעיר לאחר פינוי ארוך בירושלים. "זה היה כבר עניין של זמן. ענף אחד קרס כבר כשהפירות התחילו לגדול וחשף גזע די זקן. החורף השחון של אשתקד כבר לא השאיר לו הרבה סיכוי. כשהסתכלתי לתוך הגזע השבור לא הבנתי איך הוא בכלל שרד עד עכשיו ואיך הוא הצליח להוביל מים לענפים ולפירות. ישר חשבתי על המצב של קריית שמונה והגליל. לפעמים עץ מת. אפשר להמשיך להשקות. לתמוך בענפים. אולי יצאו כמה פירות. אבל די ברור שמתישהו הוא כבר לא יעמוד בעומס.
"כרגע זה בדיוק היחס לעיר ולאזור. מטפטפים מים, שמים פה פלסטר וכאן סד תומך, אבל מה שצריך כאן זה אירוע של שתילה מחדש. של השקעות, של חפירה, של להכניס את הידיים לבוץ. וזה לא קורה. ויש כאן אנשים נפלאים, וגם כוחות חדשים שבאים, וכולם מנסים ממש ונורא רוצים, אבל שוב – השקיה עוזרת רק לשמר מצב. הקיץ הקרוב יכול להיות הקריסה של העץ או השתילה מחדש. אנחנו פה, מאמינים ועושים כל אחד בדרכו ומקווים שמישהו שם בירושלים יתעשת".
"ההשקעה שנדרשת כאן עצומה", הוא מסביר כשאני שואל אותו על השתילה מחדש שהוא מבקש לעירו, "אי אפשר להסתפק בכמה תיקונים קוסמטיים – לסתום בורות בכביש, לצבוע מדרכות או לסדר רחובות. זה לא עובד. אם מחברים חולה סופני לצינורות, שום דבר לא באמת יעזור. עוד לפני המלחמה המצב כאן לא היה מזהיר, אבל הפינוי והלחימה גמרו את העיר סופית. רואים את זה באוכלוסייה שעזבה – שזו דווקא האוכלוסייה החזקה – וגם באווירה בעיר.
"העובדה שהחליפו ארבעה מנהלי פרויקט לטיפול בעיר מעידה שהדברים זזים לאט. טוב שעושים משהו. אבל אם באמת רוצים לשנות, צריך לבוא בגישה של שינוי מהשורש. סבסוד המעונות שעבר השבוע בממשלה, למשל, הוא צעד נכון. הוא פונה למשפחות צעירות ונותן מענה מיידי, אבל זו רק ההתחלה. צריך להמשיך בזה.
"לא האמנתי בהתחלה ברעיון של אזור פטור ממע"ם בין עסקים, כמו אילת, אבל היום אני מבין שזה יכול להיות מהלך דרמטי. זה יכול להחיות את העסקים. אי אפשר להגיד לאדם לפתוח עסק כשאין לו לקוחות. כוח הקנייה ירד בצורה חדה. זו בעיית ביצה ותרנגולת. הכול נסגר בשעה חמש בערב, אז אנשים אומרים לעצמם שאין להם מה לחפש כאן, וכדור השלג הזה רק הולך וגדל.
"סוג הטיפול שנדרש הוא כזה שבו המדינה מכניסה את היד עמוק לכיס ונותנת יותר מהרגיל. צריך לראות דברים קורים בשטח: הקמת תשתיות חדשות, תחילת עבודה על הרכבת, פרויקטים משמעותיים שאפשר להרגיש כאן ועכשיו, לא דברים שייתנו תוצאות מחר, כשיהיה מאוחר מדי".
ואולי המדינה לא צריכה להתערב? אולי קריית שמונה צריכה להיות עיירה קטנה ולא יותר?
"קריית שמונה תמיד הייתה עיירה קטנה, אבל יש מסה קריטית של תושבים שמאפשרת לעיר להחזיק את עצמה. היא מספקת שירותים לכל האזור. צריך שתהיה כאן מערכת אקולוגית: מי שגר מסביב צורך שירותים בעיר – בנקים, סופרים, מספרות, חנויות – ואם קריית שמונה תקרוס, כל האזור ילך אחורה. ראינו את זה במלחמה: כשהעיר פונתה, כל אצבע הגליל נפגעה. אני מאמין שהתושבים כאן ראויים להזדמנות שווה. לא צריך חלומות גדולים, מספיק שיהיו כאן חיים סבירים. אם זה יקרה, אנשים יישארו, וגם חדשים יבואו".
וקריית שמונה הולכת לשם?
"הקיץ הקרוב הוא נקודת זמן קריטית. עכשיו נפתחת ההרשמה לשנת הלימודים הבאה, וזה הרגע שבו משפחות מקבלות החלטות. לכן הצעדים המשמעותיים חייבים לקרות עכשיו, ובצורה דרסטית. כרגע התחושה היא שאנשים לא רואים עתיד בעיר, ואת זה מוכרחים לשנות. עד עכשיו הממשלה הייתה ממוקדת בדרום. עכשיו הגיע תור הצפון".
