מי לא היה רוצה לפתוח את השיעור ולרתק את כולם מהדקה הראשונה עד הסוף? שלא ירצו לצאת באמצע כדי לא לפספס אף מילה שלך? זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית או לפחות משהו שיגרום לך להתאמץ יותר מדי, להתכונן שעות, לעשות עמידת ידיים או לפתוח בריקוד ברייקדאנס סוחף במרכז הבמה.. אבל מה אם הייתי אומר לך שאתה מסוגל להעלות בעשרות אחוזים את רמת הקשב בשיעור/הרצאה שלך רק משינוי אחד קטנטן?
מהו השינוי הזה? האופן שבו אתה פותח את השיעור.
שים לב, אתה לא צריך "להוסיף" עוד חלק במבנה שלך, ולא לחפש עוד תוכן. עוד תוכן לא יגרום ליותר הקשבה. כל העניין הוא אופן וצורת ההגשה של מה שכבר הכנת. זה הכל.
רגע הפתיחה שלך צריך להיות 'הוק' (Hook), כלומר משהו שיתפוס את תשומת הלב של הקהל באופן מיידי. וכשם שקהליך שונים כך פתיחותיך שונות. כי לכל קהל צורך שונה ודרך אחרת שבה הוא צורך את המידע. לכן זה יכול להיות הוק אינטלקטואלי ויכול להיות הוק פיזי – כתלות בגיל הקהל וברמת האינטילגנציה. למשל, כשאדבר מול נוער או ילדים בגן אשתמש בתחפושת, משחק, המחשות או שירים. עבור קהל של רבנים או פרופסורים – זה לא נחשב הוק טוב. הם אנשים מחפשים אתגר שכלי, אם אכנס בתחפושת כולם יברחו.. במקרה כזה אפשר לפתוח בהצגת פרדוקס או עובדה מחדשת שמאתגרת את מה שחשבנו עד עכשיו בנושא מסוים.
אני ממליץ לא לראות את הפתיחה כ'מבוא' או 'הקדמה' לשיעור, ובטח לא כזמן עבורך לסדר מחשבות בראש. קח השראה מליל הסדר – הפתיחה למגיד היא לשאול 'מה נשתנה?'. יש כאן משהו לא הגיוני שמערער את הסדר הרגיל! למה זה כך?! הפתיחה צריכה לגרות את הסקרנות של הקהל – ורק אחר כך מגיע התוכן שלנו.
אחת התכונות הבולטות של מרצה איכותי זו היכולת לשתף את הקהל, לגרום להם להיות חלק מההרצאה, ולא רק "לירות" עליהם יידע.
אז הנה 5 סוגי פתיחות – כל אחת תופסת קשב בצורה שונה, וכל אחת יכולה לשרת את המסר שלך כבר מהרגע הראשון:
- לפתוח בשאלה
כשאתה שואל שאלה ברורה, הקהל מחפש את התשובה בראש.
אחת התכונות הבולטות של מרצה איכותי זו היכולת לשתף את הקהל, לגרום להם להיות חלק מההרצאה, ולא רק "לירות" עליהם יידע. כשאתה פותח בשאלה, אתה גורם להם לחשוב – הפכת אותם מפסיביים לאקטיביים – כבר מהשנייה הראשונה הם בפנים.
נסח שאלה פשוטה שעליה השיעור בא לענות. כדאי שהשאלה תיגע בחיי היום-יום, שהקהל יבין שמה שאנחנו הולכים לדבר עליו עכשיו רלוונטי אליו. כשהוא מבין למה שווה לו להקשיב הוא איתך עד הסוף (אם התשובה לשאלה "למה שווה לו להקשיב" היא כדי שיקבל הפתעה בסוף – אתה לא בכיוון. זה חיצוני. אני מדבר על למה התוכן עצמו של השיעור רלוונטי אליו) .
- שימוש באובייקט
רואים מה יש לי ביד? מיד המבט נמשך. זה יוצר סקרנות ומכניס תנועה וחיים לשיחה.
תחשוב באיזה חפץ אתה יכול להשתמש כדי להדגים או להסביר בעזרתו את המסר שלך? זה גם יגרום לקהל לזכור טוב יותר את השיחה (אהה זה ההוא שנכנס עם חרב סמוראי נכון?). אני מכיר מרצה שהיה נכנס כל שיעור עם חפץ, שלא היה ברור מה הקשר שלו לשיחה. הוא היה מחזיק אותו ביד כל זמן הדיבור ואנשים מחכים לרגע בו הוא יסביר מה הפאנץ'. עד שנגמרת השיחה, ואין פאנץ'. חוץ מלגרום להם להקשיב ולהיות סקרנים. זה כנראה עבד לו, אבל בכל זאת עדיף שזה לא יהיה גימיק אלא משהו אמיתי.
- פתיחה טבעית וספונטנית
כשאתה מספר משהו אישי ש(קשור לנושא השיעור) וקרה לך בדיוק בשבוע שעבר, לפני שנה או אתמול בערב – אתה נהיה אותנטי.
בעידן של בינה מלאכותית ושאיפה מוגזמת לשלמות, תכונות כמו אנושיות, אותנטיות, פגיעות וחשיפה אישית – ממגנטות אנשים. זה לא רק "להיות מעניין" – זה להיות מחובר. אנשים אוהבים אנשים אנושיים.
בנוסף – זה מאפשר לקהל לעשות "קלירינג" )ניקוי מחשבות שאיתן הם באו לשיחה,( זה מאפס אותם, כמו פתיחה נעימה לשיחה – עכשיו הם איתך.
- נתון מפתיע
סטטיסטיקה חזקה שוברת אדישות וממקדת קשב.
כשהקהל שומע נתון, לדוגמה: 40% מהנופלים במלחמת חרבות ברזל – מהציבור הדתי לאומי, הוא מבין שיש כאן משהו ששווה הקשבה. כמובן חשוב לדייק בנתונים ולהביא סימוכין (GPT בהקשר הזה לא נחשב מקור אמין, דרוש דאבל צ'ק כמו שהוא כותב על עצמו בהוראות היצרן)
- סיפור טוב
הפתיחה האהובה עליי. כי בסוף – כולנו אוהבים סיפורים.
אין לזה גיל, סיפור מדלג על השכל, ונכנס ישר ללב. כמובן להקפיד לא לפתוח בסיפור שאין לו קשר לתוכן שלך רק בשביל למשוך תשומת לב. אחרת אתה מבלבל אותם והם יאבדו אותך. (נ.ב – גם לספר סיפור צריך לדעת איך – נלמד בהמשך בע"ה.(
הערה חשובה: כמו שאתה שם לב. העניין הוא רק לשנות את צורת ההגשה של השיעור שלך ולא לדחוף גימיקים. לכן על כל פתיחה טובה צריך לשאול: האם ואיך היא משרתת את המסר?
כך נכוון את הקהל מהרגע הראשון למטרה לשמה באתם, ושההקשבה שלהם שווה את הזמן.
איתמר רזיאל, מרצה לנוער, ומנחה סדנאות לשיפור מיומנויות ההשפעה והדיבור מול קהל ומצלמה
