שדה הקרב הוא מקום שוחק ואכזרי. טנקים חוטפים טילי נ"ט, נגמ"שים עולים על מטענים, והבלאי הטבעי של נסיעה אינטנסיבית בשטח עושה את שלו. בתרחיש רגיל, היינו מצפים לראות בתי קברות לברזל, אבל בצה"ל מתברר שיש מי שלא מוותר על אף כלי. הנתונים שנחשפים כעת מלמדים על מערך שלם שעובד מתחת לרדאר – ומציל את המערכה.
למעלה משנתיים של מלחמה גבו מחיר כבד, אבל בצה"ל מציגים נתון כמעט בלתי נתפס: כ-90% מהטנקים והנגמ"שים שספגו פגיעות קשות הוחזרו לשירות מבצעי. לא מדובר בתיקונים קוסמטיים קלים, אלא בהחזרה לכשירות מלאה של סד"כ (סדר כוחות) השווה ערך לשמונה חטיבות שלמות. המשמעות היא עוצמת אש אדירה שנשמרה בזכות עבודה קשה, ולא בזכות רכש חדש.
מוסך תחת אש
הגיבורים השקטים של האירוע הזה הם אנשי חיל הטכנולוגיה והאחזקה. בניגוד לעבר, הם לא חיכו להפסקות אש או לגרירת הכלים לבסיסים עורפיים מוגנים. התיקונים נעשו בשטח, "על הדרך", ולעיתים קרובות תחת אש חיה, תוך סיכון חיים ממשי כדי להבטיח שללוחמים בחוד החנית יהיה על מה לנסוע ועם מה לירות.
רשת האחזקה עבדה במתכונת של 24/7, כשהיא נעזרת בשילוב כוחות מיוחד של אנשי מילואים שהגיעו מהתעשיות האזרחיות והביאו איתם ידע מקצועי יקר ופתרונות יצירתיים לבעיות שעלו בזמן אמת.
עצמאות כחול-לבן
מעבר למספרים המרשימים, יש כאן בשורה אסטרטגית חשובה. בתקופה שבה העולם מאיים באמברגו נשק וקשיים באספקה מחו"ל הם לא תרחיש דמיוני, ישראל הוכיחה יכולת מדהימה של אלתור ופיתוח פתרונות מקומיים.
טנק המרכבה סימן 4 "ברק" הוכיח שרידות ואמינות גבוהה במיוחד, ומערכות טכנולוגיות חכמות אפשרו לאנשי האחזקה לדעת מראש מתי כלי הולך להיתקע – ולטפל בו עוד לפני שזה קורה (תחזוקה חזויה). המסר לאויבים שלנו ברור: גם כשהכלים שלנו נפגעים, הם חוזרים מהר מאוד למשחק. זהו הניצחון של הרוח הישראלית, שמשלבת טכנולוגיה עם מסירות נפש.
