אז מה אנחנו רואים כעת במשפט נתניהו, מה אנחנו רואים בעדות של אביחי מנדלבליט, היועמ"ש לשעבר שהגיש את כתב האישום נגד ראש הממשלה ("עושה את זה בלב כבד אבל בלב שלם")?
אנחנו רואים אדם חלש שעולה לדוכן העדים, ולפתע מתברר עד כמה לא הכיר את חומרי החקירה, עד כמה הוא לא עבר על כל הסעיפים, לא הכיר את 315 הסעיפים בתיק 4000, לא אישר חקירות שהתנהלו מתחת לאף שלו. אנחנו נחשפים לזיוף מסמכים שהוגשו לבית המשפט, ואנחנו מבינים שמנדלבליט לא ידע אפילו על גיוסו של שלמה פילבר לעד מדינה.
אלו לא פרטים שוליים. מדובר במשפט נגד ראש ממשלה מכהן, התיק הכי חשוב בתולדות מדינת ישראל (להוציא אייכמן), שהיה שנים לסמל של השמאל במאבק נגד נתניהו, ועל בסיסו נבנה קמפיין ציבורי ופוליטי שלם. והנה, כשהעדויות מתחילות להיחשף, נדמה שהתקשורת איבדה עניין.
שימו לב למה שקורה. שנים פתחו פה מהדורות בכותרות ענק, ערב אחרי ערב, על משפט נתניהו. שודרו דיווחים בלתי פוסקים על שוחד, על מרמה ועל הפרת אמונים, על ראש ממשלה שכביכול מעל באמון הציבור. היו הפגנות, היו סיסמאות, תמלילים הודלפו מחדרי החקירות, הייתה שטיפת מוח ציבורית בעוצמה שקשה להפריז בה. והיום? העדות של מנדלבליט כמעט אינה זוכה לסיקור בערוצי השמאל. יש מהדורות שהגיעו אליה באיחור, ויש כאלה שפשוט התעלמו ממנה.
המפתיע ביותר הוא שאפילו בקמפיין הבחירות השמאל שכח מהמשפט. פתאום במקום להציג אותו כהוכחה ניצחת לשחיתותו של נתניהו, יש מי שמציגים את עצם המשך המשפט כעניין פוליטי שנועד לסייע לו. עכשיו הם בעצם בכלל מאשימים אותו שהוא מנצל את המשפט לצרכים פוליטיים, שזה דבר מדהים; בעוד רגע הם יאשימו אותו שהוא תכנן את כל המשפט והגיש נגד עצמו את כתבי האישום כדי לנצח בבחירות.
איך זה קרה? איך תיק שהיה שנים נשק מרכזי נגד נתניהו הופך פתאום לבעיה של מי שניהלו את הקמפיין נגדו? מה השתנה? משהו כאן לא מסתדר.
זכרו את "פרשת שינוי המסמך", המיוחסת לצחי ברוורמן. אילו כותרות ענק, איזו דרמה, כמה פרשנויות וכמה אכילת ראש. נפתחה נגדו חקירה, וכל זאת על אירוע שבו ברוורמן, ליד אחרים, הוסיף בטוש תיקון על מסמך כשברור לכולם שיש כאן שינוי. והנה כשבמשפט נתניהו עולות טענות על זיוף מסמכים שהוגשו מהפרקליטות לבית המשפט, זה לא מעניין איש. כאילו לא קרה דבר.
מנדלבליט מודה: "עשרות פעולות חקירה מרכזיות בוצעו ללא אישור ובניגוד לדין"
באופן פלא שבועיים לפני הבחירות תהליכים שנמשכים כבר שבע שנים נחשפים פתאום והאמת יוצאת לאור. אני חושב שמה שקורה כאן הוא שהקב"ה בעצמו כותב את הקמפיין של הליכוד ושל הגוש האמוני. לא צריך משרד פרסום, לא צריך אסטרטגיה מתוחכמת ולא צריך לנסח מסרים מלאכותיים. המציאות כאילו אומרת לנו: צאו להצביע.
מר הפקרה?
זה לא מסתכם במשפט.
שבועות הדהדו פה טענות שלפיהן נתניהו קיבל התרעות ברורות לפני 7 באוקטובר ובחר להתעלם מהן. תקופה ארוכה הוצגו הדברים כאילו זו אמת צרופה, אף שנתניהו הכחיש מהדקה הראשונה. והנה לאט לאט באו ההכחשות מכל עבר: מהאמירתים, מהאמריקאים, מהמתווכים הפלשתינים ומלשכת ראש הממשלה, שבדקה והוכיחה שאין היתכנות ששיחת אזהרה מ-MBZ הגיעה ללשכת נתניהו.
קרה משהו? כלום. הסיפור פשוט התפוגג ונעלם.
גם בפרשת החטופים האמת נחשפה סוף סוף. שנתיים השתולל פה קמפיין נבזי שבו הואשם ראש ממשלה, "מר הפקרה" שהוא רוצה בהפקרת החטופים, ואף נטען שהוא מעדיף שהם "יירצחו במנהרות".
והנה השליח האמריקאי למזרח התיכון הבהיר במילותיו שזה "בולשיט" ושלא הייתה שום עסקה אפשרית קודמת שתשחרר את כל החטופים. מדהים עד כמה אפשר שנים לשפוך את דמו של אדם בשקרים והכול עובר כאילו כלום, ומדהים עוד יותר שגם אחרי שהדברים האלה נאמרו, זה לא מפריע לבכירים לשעבר במערכת, וגם לפוליטיקאים, לאנשי תקשורת או לסתם אנשי שמאל, לטעון את אותן טענות נגד נתניהו.
סיפורי ברנע
השבוע פרסם נחום ברנע בידיעות אחרונות שהייתה מתווה של עסקה ביולי 2024 שלפיו ישוחררו כל החטופים וגם בית הדין בהאג יבטל את צו המעצר נגד נתניהו, אך ראש הממשלה התנגד כי חמאס דרש את סיום המלחמה. ברנע בא לקלל אך יצא מברך. שוב התברר, למרות הטענות האין-סופיות שנתניהו פועל ממניעים אישיים, שטובת המדינה היא שהובילה אותו בהחלטותיו, ונתניהו ידע שאסור להפסיק את המלחמה עד לניצחון.
מול נתניהו, צריך לזכור, הייתה אופוזיציה קשה. גם ברחוב וגם בכנסת. כל ראשיה – גדי איזנקוט, יאיר לפיד, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר גולן — קראו בכל מהלך המלחמה להפסיק אותה. המשמעות הייתה כניעה לדרישות חמאס: נסיגה מכל רצועת עזה, שחרור כל המחבלים, כולל הנוח'בות, והפסקת המלחמה ללא יכולת לחזור ולתקוף את חמאס, ללא ערבויות בין-לאומיות ובהחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם.
לכן הבחירות הקרובות אינן רק משאל עם על נתניהו, וגם לא רק על שאלת המשפט. הן מבחן על היכולת להפיק לקחים מהאסון הגדול ביותר שידעה ישראל בעשורים האחרונים. מי התעורר מהקונספציה ומי ממשיך להחזיק בה? מי מבין שאי אפשר לבנות את ביטחון ישראל על הבטחות של חמאס, על ערבויות בין-לאומיות או על תקווה שהאויב ישתנה, ומי עדיין מאמין שאפשר לחזור לאותה נקודת מוצא?
אני לא יודע אם אפשר להסביר את כל מה שמתרחש כאן בדרך אחרת מלבד התחושה שהמציאות עצמה מספקת לגוש האימוני הזדמנויות בלתי צפויות.
אבל גם אם הקב"ה כותב את התסריט, זה לא פוטר אותנו מאחריות. ניסים אינם תחליף לעבודה פוליטית, והזדמנות אינה ניצחון. לליכוד ולמפלגות הגוש האמוני יש בסך הכול משימה אחת: להוציא את האנשים מהבית ולהואיל בטובם לצאת מהבית ולהצביע.