השבוע, בפעם הראשונה אחרי 25 שנה, קיבלתי בקשה לחוות דעת מקצועית באופן מקורי משהו: על גבי שלט חוצות בתל אביב. 

אנשיו של וינטר, שאת חלקם אני מכיר ומוקיר, עושים כל טעות אפשרית. הם שכחו את הכלל הבסיסי של קמפיינים – אתם רוצים לריב או לנצח? אתם רוצים לאכול את הענבים או לריב עם השומר? הם שמו על שלט חוצות את תמונתי, איש מחקר וסקרים, עם תמונות של אחרים תחת הכותרת "הם לא יקבעו". 

תפקידי להציג נתונים גם כשהם אינם נעימים. אבל אם הכנסתם אותי למשחק, אחרוג ואציג את עמדתי גם כאדם בעל ניסיון בקמפיינים פוליטיים במשך רבע מאה.

הציונות הדתית חיה בתוך תיבת תהודה כפולה – חברתית ותקשורתית. ההד יוצר תחושת עוצמה מדומה ואמונה כי הכוח גדול הרבה מכפי שהוא באמת.

בכל מערכת בחירות מגיעים לפרלמנט הרבה אנשים עתירי ניסיון וזכויות, אבל כולם מבינים שהם נכנסים למגרש חדש שיש בו כללי משחק אחרים, ושם יש להם הרבה מה ללמוד לפני שיוכלו לנהל או להוביל. אנשי וינטר סירבו חודשים רבים להתאחד עם גורמים אחרים בימין או להשתלב בגוש הימין, והחליטו להתמודד לבדם, בלי תיאום עם הגורמים האחרים בגוש. 

נראה כי הם טועים בקריאת המפה. בישראל של 2026 מיליוני בוחרים גם בימין וגם בשמאל כבר הפנימו כי המשחק הפוליטי הוא גושי. אפשר להתווכח אם זה טוב או לא. אבל אחרי שהתקשורת, הרחוב והאופוזיציה אילפו את תושבי המדינה שהכול מתנקז ל"כן ביבי" או "לא ביבי", גישתם היא נאיבית, ילדותית או מגלומנית לחשוב כי מפלגה על גבול אחוז החסימה תשנה באחת את הכללים. 

נראה כי הם לא באו לנצח, הם באו להתקוטט, ללכת מכות וליהנות. לפי חלק מתאוריות הקונספירציה, הם באו לשרוף קולות ולפגוע בגוש הימין (בדומה לריצה של מפלגת אח"י, שקמה כדי לפגוע בש"ס). 

בכל ריאיון בתקשורת עופר וינטר מגיע כמו בריון שבא להרביץ מכות לכולם בשכונה ולהראות מי החזק. "התבלבלתם", "אני לא עובד אצל אף אחד", "שיקפוץ לי", בשפת גוף אגרסיבית. זה מצטרף לסדרת הבטחות שחוקות ומנותקות מהמציאות: "אני אכריע את חמאס" (מזכיר את "בנט ינצח את חמאס" ב-2019). "אני אבצע הגירה של מיליון עזתים" – ד"ש לטראמפ וקושנר. נראה כי לנתניהו ולדרמר הייתה יותר השפעה עליהם, אך בינתיים משיקולי מדיניות של ארצות הברית הוקפאה התוכנית. עוד יחזרו אליה בעיתוי הנכון. 

עיקר הבעיה היא הבטחתו של עופר וינטר לפתור את סוגיית הגיוס בתוך שבועיים. מה שלא הצליחו עשרות פוליטיקאים עשרות שנים, כאשר בג"ץ, המערכת הצבאית, התקשורת, המילואימניקים, המפלגות, ההנהגה החרדית וצה"ל בוחשים באירוע, יעשה הקוסם עופר. שוב ילדותי, מגלומני או נכלולי. האם זה נועד להיות כיסא מפלט והתירוץ לעבור לגוש האחר ולהפיל את גוש הימין?

ומילה על הסקרים. ב-2020 נתן רביב דרוקר לבן גביר ארבעה מנדטים. אני הערכתי את כוחו ב-1.9%, ואלו היו תוצאות הבחירות. ב-2022 נתתי לבית היהודי קצת יותר מאחוז, וזה מה שהם קיבלו. לפני חודשיים קיבל ארדן ארבעה מנדטים בערוצים המזוהים עם השמאל, ובתוך שבועיים התפוגג לשברי אחוזים. לעופר וינטר יש כיום 80,000–90,000 קולות, רחוק מאוד מהדרישה ל-162,000 קולות. 70% מבוחריו רוצים כי נתניהו יהיה ראש הממשלה ויקים את הממשלה הבאה. האם גם להם עופר וינטר אומר "תקפצו לי"?

המילואימניקים

אין סוגיה צודקת יותר וזועקת יותר מאפליית המילואימניקים, ואין נושא כושל יותר ומופקר יותר מהטיפול הפוליטי בסוגיה זו. המילואימניקים, ובעיקר משפחותיהם, קורסים תחת הנטל, והכעס והתסכול עולים על גדותיהם. התחמקות החרדים מהצטרפות למאמץ היא אכזבה קשה שתלווה את היחסים איתם עוד שנים רבות. אבל לא פחות מכך אשמים גם אנשי אכ"א, שהתעצלו מלווסת את הנטל בין כלל היחידות והעדיפו לזמן שוב ושוב את יחידות החוד האיכותיות. 

מאז 7 באוקטובר מסתובבים בינינו כמה עשרות אלפי לוחמים לשעבר, בעלי הכשרת רובאי 05 או 07, שאינם נקראים לשירות. צה"ל פירק את יחידות המילואים שלהם קצת קודם לכן במסגרת תר"ש גדעון והצבא הקטן והחכם שרצה להקים, ושלח אותם לרשימות פטור. בהמשך הודו קצינים באכ"א בוועדת החוץ והביטחון כי צה"ל החליף את המחשבים ולא שמר את התיעוד עליהם, ואיבד את הקשר איתם. 

לרשלנות הזו הצטרף הניצול הציני של פוליטיקאים בהווה או לעתיד שעשו סיבוב ציני על הלוחמים ועל משפחותיהם. שורה ארוכה של פוליטיקאים וארגונים רוכבים כבר שנתיים על הבעיה ומתרסקים איתה: גלנט, אדלשטיין, דן אילוז, שרן השכל, גלעד ארדן, בנט, איזנקוט, ליברמן, הנדל, ועכשיו גם וינטר. 

למה זה קורה? הסיבה פשוטה: יש הרבה נושאים שיש להם אהדה ציבורית אך הם אינם מתורגמים לתמיכה פוליטית – משפחות שכול, ארגוני חסד, פצועי צה"ל, וגם חינוך וכלכלה. 

בבחירות אנשים מצביעים או לשבט שהם משתייכים אליו או למי שיטפל במה שממש כואב להם, ומשפחות המילואימניקים הן קבוצה קטנה ומובחנת. אין מספרים מדויקים לגביהם, אבל בסוף הבעיה מתמקדת בכמה עשרות אלפי לוחמים. כמחציתם בוגרי מוסדות הציונות הדתית (ישיבות הסדר, מכינות וכדומה). 

מי שמזדהים עם הממשלה נושכים שפתיים בשקט או מבקרים את נבחריהם, אבל לא ישנו כוונות הצבעה. מי שכבר ב-2022 לא תמכו בממשלה הזו מקימים קול זעקה. הציונות הדתית חיה בתוך תיבת תהודה כפולה – חברתית ותקשורתית. ההד יוצר תחושת עוצמה מדומה ואמונה כי הכוח גדול הרבה מכפי שהוא באמת. 

בסוף יש כ-1%–3% מכלל החברה הישראלית ששירתו כמה מאות ימי מילואים בלחימה או בהצבה על הגבולות או מעבר להם. מחציתם כאמור אנשי הציונות הדתית, ורק חלק קטן מהם מתוסכל וכועס על הממשלה. אלו אלפי אנשים נהדרים שאנו חבים להם המון על תרומתם, אבל זו לא מסה שמקימים באמצעותה מפלגה או עושים מהפך פוליטי.

מפלגת מילואימניקים אמיתית כבר לא תקום, אבל כל ממשלה ב'יום שאחרי' חייבת להמשיך ולשים אותם ואת צורכי משפחותיהם בראש סדר העדיפויות.