האם באמת התפכחנו מ-7 באוקטובר? | ינון מגל

"במובן מסוים 7 באוקטובר עצר באחת את המאבק הפנימי והזכיר לכולנו שאנחנו קודם כול עם אחד. אבל שלוש שנים אחר כך נדמה שהלקח הזה עדיין לא נטמע עד הסוף"

שבעה באוקטובר

שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר, אבל נדמה לי שעדיין יש שתי נקודות יסוד שלא הפנמנו. שתי קונספציות שאולי השתנו רק מבחוץ, אך בתוכנו הן עדיין חיות ובועטות.

הראשונה היא השאלה מי באמת יצא מהקונספציה. 

כמעט כולם היום מדברים על ועדת חקירה. רוצים לדעת איך הגענו ל-7 באוקטובר, מי טעה, מי כשל, מי היה שבוי בקונספציה ומי צריך לשלם את המחיר. הדיון הזה חשוב, כמובן. מדינה שחוותה את האסון הגדול ביותר בתולדותיה חייבת לבדוק את עצמה.

אבל יש שאלה נוספת, והיא חשובה לא פחות: מה קרה ב'יום שאחרי'?

כי כשמסתכלים על התקופה שלאחר 7 באוקטובר, אפשר לראות שגם בתוך הוויכוח הפוליטי התנהל מאבק על השאלה כיצד נכון להתמודד עם המציאות החדשה. נתניהו, לפחות לפי הקו שהוביל בפועל, דבק בהמשכת המערכה הצבאית ובהשגת מטרותיה, בעוד בחלקים גדולים מהמערכת הפוליטית והציבורית נשמעו קריאות להפסקת המלחמה, להפסקת הלחימה ולמהלכים מהירים להשבת החטופים.

בנימין נתניהו
נתניהו. צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

אפשר לחלוק על המדיניות הזו. אפשר לבקר אותה. אבל אסור להתעלם מהשאלה העקרונית: האם אנחנו באמת למדנו ש-7 באוקטובר שינה את כללי המשחק?

כי האיום לא הסתיים בחמאס. הוא נמצא בדרום, בצפון, במזרח, ביהודה ושומרון, והוא נוגע גם לשאלה המורכבת והרגישה של ערביי ישראל. מי שחושב שהסכנה הביטחונית של ישראל מסתכמת בגדר הגבול ובארגון הטרור שמאחוריה, עלול לגלות יום אחד שהמציאות מורכבת בהרבה. ואולי אנחנו כבר בדקה התשעים. 

אני לא יודע אם אנחנו בדרך לאירוע נוסף, ובוודאי שאין מקום לזרוע פחד. אבל דווקא אחרי 7 באוקטובר צריך להפסיק להניח שהתרחישים הבלתי סבירים אינם יכולים לקרות. צריך להסתכל למציאות בעיניים גם כשהיא אינה נוחה ולשאול את עצמנו אם החברה הישראלית באמת ערוכה לאתגרים שמצטברים סביבה.

הנקודה השנייה מטרידה אותי לא פחות: השנאה ליהדות.

אי אפשר לדבר על 7 באוקטובר בלי לדבר גם על מה שקרה בתוכנו בחודשים שקדמו לו. החברה הישראלית הגיעה לשיא של קרע פנימי, עד שהיו מי שחששו שהמחלוקת הפוליטית תגלוש למלחמת אחים. ואז הגיע האויב מבחוץ.

במובן מסוים 7 באוקטובר עצר באחת את המאבק הפנימי והזכיר לכולנו שאנחנו קודם כול עם אחד. אבל שלוש שנים אחר כך נדמה שהלקח הזה עדיין לא נטמע עד הסוף.

מחאת קפלן. צילום: שאטרסטוק

התגובות הקשות שנשמעו השנה סביב אירועי שמחת תורה, סביב קיום תפילות וחגיגות במרחבים שבהם התרחש הטבח, וההתבטאויות הקשות כלפי הציבור הדתי, כל אלה צריכים להדליק אצלנו נורה אדומה. לא מפני שאסור לבקר. מותר וצריך להתווכח. גם על דת, גם על מדינה, גם על אמונה וגם על פוליטיקה. אבל יש הבדל עצום בין ויכוח ובין שנאה.

והשאלה היא לא רק מה אדם חושב על הדתיים. השאלה היא מה הוא חושב על המקום הזה, על העם הזה ועל הזהות שמחזיקה כאן מיליוני יהודים כבר דורות.

לכן שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר רק על הקונספציה של מערכת הביטחון ולבדוק גם את הקונספציות שבתוכנו.

את הקונספציה שאומרת שהאויב תמיד יכיל אותנו.

את הקונספציה שאומרת שהכול יישאר בשליטה.

ואת הקונספציה המסוכנת מכולן, שאנחנו יכולים להילחם זה בזה בלי סוף, ועדיין להישאר עם אחד.

7 באוקטובר כבר הוכיח לנו כמה יקר המחיר של קונספציה. הלוואי שהפעם נלמד את הלקח לפני שהמציאות תאלץ ללמד אותנו אותו שוב.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך