אחד ההסברים הבולטים והרווחים לטבח שמיני עצרת הוא הפילוג בעם ישראל, שזימן שעת כושר לאויבינו. אבל הפילוג הוא רק תסמין של בעיה עמוקה יותר, ולכן לא נוכל להסתפק בו. בסיסי יותר לטענת הפילוג הוא הטיעון הזה: האסון שפקד אותנו אינו אלא תוצאה ישירה של הפרת ערך ליבתי שמרני-לאומי: חובת הנאמנות למשפחה, לשבט לעם. היחידות החברתיות שמכוחן נבנית לאומיות.

הפרת חובת הנאמנות למשפחה הלאומית מצד האליטות – המשפטיות, הפוליטיות, התקשורתיות – היא שהולידה פילוג שיצר חלון הזדמנויות מפתה לאויבינו. נאמנות למשפחה בכלל, ולמשפחה הלאומית בפרט, היא עמוד השדרה הרעיוני ששאר עקרונות השמרנות הלאומית מסתעפים ממנו.

התורה מעמידה את ערך קדושת החיים וערך הברית המשפחתית כשקולים

וכיוון שהתאוריה השמרנית מבוססת על המחשבה המדינית של התנ"ך, אבקש להזמין את הקוראים למסע מרתק בסיפור המקראי הראשון העוסק ביחסים משפחתיים: הסיפור על קין והבל בתחילת ספר בראשית. קין והבל הם שני אחים. שניהם מביאים מנחות לה'. אבל ה' מקבל רק את מנחתו של הבל ולא את זו של קין. קין זועם, ובתגובה, בשעה שהוא והבל לבדם בשדה ולכאורה איש אינו רואה אותם, הוא קם על הבל אחיו ורוצח אותו.

מי אתה באמת ג'יי-די ואנס ולמה הימין בישראל טועה לגביו

לאחר הרצח פונה אליו הקב"ה בשאלה האלמותית: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?" וקין משיב בתשובה אלמותית לא פחות: "לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" הקב"ה אינו מתחיל את הדיון המוסרי עם קין בעצם מעשה הרצח – בקטיעת פתיל החיים – אלא בשאלת הפרת חובת הנאמנות המשפחתית, קטיעת החוט המקשר בין האחים, "אי הבל אחיך?" קין אומנם עונה בדיוק על מה שנשאל, אבל בהתרסה ובכפירה מוחלטת בחובתו כלפי אחיו, כלומר בסירוב גלוי ומפורש לקבל עליו את עול הנאמנות והאחריות המשפחתית.

העובדה שהאישום ברצח, חטא טאבואי, מנוסח דרך הקשר המשפחתי, "אחיך", ולא דרך הפעולה הפיזית, שאלה כגון "למה הרגת", מעידה שהתורה מעמידה את ערך קדושת החיים וערך הברית המשפחתית כשקולים, או לחלופין שפיכות דמים והפרת ברית משפחתית באותה דרגת חומרה בדיוק: דרגת הטאבו. ואם נדייק עוד יותר: הפרת קדושת החיים של הבל כאדם היא טאבו אוניברסלי, ואילו הפרת קדושת הנאמנות המשפחתית לאח היא טאבו פרטיקולרי. הסיפור מראה כי חציית הקו הפרטיקולרי מובילה באופן ישיר ובלתי נמנע לחציית הקו האוניברסלי.

ארץ נוד

הסימטרייה בין חומרת שני החטאים מקבלת חיזוק מן העונש הכפול המושת על קין: "כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ, נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". גם בין שני העונשים בולטת סימטרייה: שפיכות הדם מטמאת את האדמה שספגה אותו, ולכן היא לא תיתן לקין מכוחה ומברכתה. העונש על הרצח הוא עקרות חקלאית-חומרית. מנגד, קטיעת הנאמנות לאח ופירוק הקשר המשפחתי יביאו לידי ניכור ותלישות, אובדן שייכות, בדידות וגירוש לארץ נוֹד. העונש על הפרת הנאמנות המשפחתית הוא עקרות נפשית-זהותית.

ועם זאת התורה מפתיעה ודווקא מספרת שקין כן מתיישב, בונה עיר, לוקח אישה ומוליד ילדים, אבל היכן כל האירועים הללו מתרחשים? בארץ ששמה אינו אלא נוֹד. מהי ארץ נוד, והיכן היא נמצאת על הגלובוס? משמעות השם נוד היא נדודים, והשם נגזר באופן ישיר מראשי התיבות של העונש שקיבל קין: נע ונד.

קין מתיישב בארץ שמהותה נוודית, ללא קרקע מוצקה ובטוחה להקים עליה בית לטווח ארוך. ולכן היא גם אינה מאפשרת כינון משפחה יציבה שיחסיה הפנימיים מתבססים על עבותות של נאמנות הדדית, אלא יחסים תלושים ומנותקים בין בני המשפחה.
ארץ נוד אינה מקום גאוגרפי ממשי ומזוהה כמו מצרים, חרן או כנען. נאמר עליה שהיא שוכנת בקִדְמַת עֵדֶן. מחוץ לאזור התיקון. לשם נשלח גם אדם אביו אחרי חטאו. מדובר בגאוגרפיה מופשטת, מקום נפשי המאפיין בני אדם ניידים, אם נשווה לניתוח של ד"ר גדי טאוב בספרו על 'ניידים ונייחים'. מקום שאי אפשר להכות בו שורש.

תנאי לרצח: ניכור

בנקודה זו ננסה להבין את ההיגיון התנ"כי: מדוע התנ"ך מקנה לשפיכות דמים ולהפרת קשרי נאמנות משפחתיים דרגת חומרה טאבואית זהה? התשובה טמונה בקשר ההדוק שבין ערך קדושת החיים לקדושת הנאמנות המשפחתית בארבעה היבטים.

ההיבט הראשון הוא ניכור כתנאי הכרחי לרצח: ההחלטה להרוג נולדה בעקבות ההחלטה להתנכר. הניכור היה התנאי המקדים לרצח.  לולא הפעיל קין את מנגנון הניכור שהפשיט את אחיו מזהותו המשפחתית, לא היה מסוגל להרוג את אחיו. וכן ההפך: אילו מילא קין את חובת נאמנותו המשפחתית כלפי אחיו, הוא לא היה מגיע לידי רצח.

ההיבט השני הוא פירוק הברית והבריחה לחירות מוחלטת: קין פירק את הברית המשפחתית ובחר בחֵירות המוחלטת, בהתנערות מעול האחריות לאחיו, להרוג אותו ובלבד שלא יזכה למעמד מוסרי גבוה משלו אצל הקב"ה. הפירוק של קשר הנאמנות המשפחתית (השומר אחי אנוכי) הוא שהביא בהכרח לרצח ולהתרסקות המשפחה.

ההיבט השלישי הוא הנאמנות כמנגנון הגנה מפני איומים חיצוניים: נאמנות משפחתית היא אומנם עול, אבל היא מבטיחה חיים והגנה לא רק ליחיד אלא ליחידה המשפחתית. היא מבטיחה את המשך קיומה התקין, את שלומה, שגשוגה וביטחונה מפני איומים חיצוניים. כשקין מקים עיר מבוצרת, היא אינה אלא פתרון מלאכותי לחרדה הקיומית שלו באותה ארץ נדודים. ניסיון נואש להמיר ביטחון פיזי ונפשי, שהנאמנות המשפחתית מעניקה, בחומות הגנה וביצורים מופשטים שמקנים לו ביטחון מדומה. כך מי שסירב לשמור על אחיו לא יוכל להישמר בעצמו.

ההיבט הרביעי הוא סירוב לחשבון נפש והאידאולוגיה ההרסנית. כשנדחתה מנחתו של קין, עמדה בפניו ברירה: הוא יכול לערוך חשבון נפש, לדבר עם אחיו. לנסות ללמוד ממנו מדוע המנחה של הבל התקבלה ושלו לא. לפעול לתקן. אולי להתפשר. אבל הוא בחר בהיגיון ההרסני מכולם: אם לי לא יהיה, גם לך לא יהיה! אם זהו אינו ליברליזם קיצוני, מהו אם כן?

הפילוג הוא רק תסמין

בשלוש השנים שחלפו מאז הטבח עם ישראל קם מתוך ההריסות, משתקם ומתקן כראוי לעם הנצח. אבל אנחנו גם שרויים בתהליך רצוף של חשבון נפש כואב ונוקב: בשיח הציבורי התקבעה תפיסה שלפיה האסון נגרם עקב הפילוג בעם על רקע אי-הסכמות פוליטיות.
ואולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי הפילוג אינו הסיבה אלא התסמין של הבעיה האמיתית ביחסים במשפחה: הפרת ערך ליבה שמרני-לאומי, הפרת חובת הנאמנות למשפחה הלאומית מצד אליטות מנותקות. תלושות. העם הוכיח ברגע האמת נאמנות מוחלטת למשפחה הלאומית והתגייס לתקן ולשקם את הברית, אך האליטה ממשיכה בסרבנות קיינית ומתריסה: השומרת אחי אנוכי?

אחרי נפילת ההגמוניה של מפא"י ההיסטורית במהפך של 1977 התחלפה ההנהגה בקלפי לחמישים שנים כמעט רצופות, אבל האליטות נותרו איתנות במוקדי הכוח. מהר מאוד החלה האליטה הליברלית, בהצלחה מסחררת, לשחוק עד קריסה את ערך מטבע הנאמנות למשפחה הלאומית, למסורת ולארץ. בעשור האחרון הפך הפיחות הזה למתקפה חזיתית ולדה-לגיטימציה: לא רק נגד עצם הנאמנות של אזרחים להנהגה שמרנית-לאומית נבחרת כחוק, אלא נגד ההנהגה עצמה, שמקדמת סדר יום רעיוני, מדיני, משפטי, ביטחוני ותרבותי נאמן לזהות היהודית.

האליטות הפכו את ערך הנאמנות למושג של גנאי

האליטות הפכו את ערך הנאמנות למושג של גנאי, למקור לבושה ולחתירה רעיונית מסוכנת תחת הערך העליון המוחלט של חירות היחיד למימוש עצמי, תחת ערך הנאורות ותחת הדמוקרטיה. את הנאמנות מתייגות האליטות כגזענות, קנאות, סכנה לדמוקרטיה או פשיזם.
כמה אירוני שעד נפילתה קידשה האליטה את הנאמנות המוחלטת לשלטון "אחריות לאומית" תמורת זכאות לפנקס האדום. המנדט הבלעדי לזכויות האזרח, לקבלה לתעסוקה ולקביעות, לשירותי בריאות, לדיור ולתנאים סוציאליים. כל תחומי החיים שלנו היו תלויים בציות ובנאמנות מוחלטת למנגנון המפלגה.

אותן אליטות ישנות מסרבות לקבל את רצון העם לעלות קומה רוחנית, לתקן ולשקם את ישראל כמדינה שזהותה יהודית. הן מסרבות להתחלף ואוחזות באופן לא-חוקי במוקדי הכוח באמצעות נאמנותן למשפחת המוסדות הבין-לאומיים. האליטות הללו קטעו את החוט המקשר בינן ובין העם. נאמנותן אינה נתונה למשפחה הלאומית אלא למבצרים המופשטים של החוק הבין-לאומי בארץ נוד, שעושים הכול כדי להביא לידי קץ מדינת הלאום היהודית.

אבל הנאמנות למשפחת ארץ נוד לא ממש עזרה להם. כי ברגע האמת לא רק שהמוסדות הבין-לאומיים לא התייצבו להגן עלינו, הם שלהבו ותדלקו שנאה ואנטישמיות חולנית בכל העולם נגד המשפחה הלאומית האמיתית וניסו לפרק אותנו. הפרת הטאבו המשפחתי-לאומי הזה מצד האליטות היא שהותירה אותנו חשופים והתירה שפיכות דמים של חיילינו ואזרחינו עוד הרבה לפני הקטסטרופה החולנית של 7 באוקטובר. הפרת קדושת הנאמנות של האליטות למשפחתן האמיתית סללה את הדרך להפרת קדושת החיים של יהודים רבים בעוטף עזה, ביהודה ושומרון, בכל הארץ ובכל העולם. כמו אצל קין מי שסירב לשמור על אחיו, סופו שלא יכול להישמר בעצמו.

נאמנות – חובה

ואחרי הדברים הללו נדרש מאיתנו, השמרנים הלאומיים בישראל, חשבון נפש אמיתי: ראשית עלינו לחדול מן ההתנצלות ולשקם את היוקרה, הכבוד והתוקף המוסרי של ערך הנאמנות למשפחה הלאומית שלנו, לארץ ישראל ולתורת ישראל. הגיעה העת להיגמל מן האובססיה להגדיר את עצמנו מדינה דמוקרטית רק כדי לרצות ולפייס אליטות תלושות. לא השמרנים זקוקים לתזכורת חמורה על מהותה של הדמוקרטיה, אלא האליטה, שמסרבת לקבל את דין הבוחר. אנחנו מאמינים שתיקון מצד האליטה יתרום לדמוקרטיה לשגשג.

שנית, עלינו להחזיר למרכז את חובת הנאמנות. מוסד הנאמנות אינו תאוריה חשוכה, הוא חייב להפוך לליבת סדר היום החינוכי והאזרחי שלנו. על הנוער שלנו לדעת כי השיוך הלאומי אינו רק זכות להתגאות בה אלא עול אחריות שעלינו לשאת. עול שקודם לפולחן החירות המוחלטת המפרק אותנו מבפנים. החובה הזו היא הבריח התיכון השומר על הברית הלאומית שלנו כדי שנממש את ייעודנו המוסרי וההיסטורי כמדינה יהודית.שלישית, וזוהי ככל הנראה המשימה העליונה של שמרנים-לאומיים בדורנו: הקמת מוסדות אקדמיה שמרניים-לאומיים.

המציאות שבה למרות מהפך בן חמישים שנה בהנהגה האליטות ממשיכות לאחוז בביטחון במוקדי הכוח ולנצח את העם אחרי כל מערכת בחירות, נזקפת כל כולה לחובתנו. עלינו לשאול: מהיכן באים כל אותם שופטים ויועצים משפטיים, מומחים צבאיים, עיתונאים ופרשנים, אומנים יוצרים ואנשי חינוך שנאמנותם נתונה למוסדות הבין-לאומיים? מהו בית הגידול שלהם? ומי משלם על כך?

האקדמיה היא פס הייצור של אליטות תלושות

התשובה הפשוטה היא האקדמיה. האקדמיה היא פס הייצור של אליטות תלושות. שם, במימון כספי המיסים שלנו, האקדמיה מכשירה בכל שנה עתודות של אלפי פרחי אליטה משפטית, פוליטית, כלכלית וחינוכית לגזור במספריים את עבותות הנאמנות הלאומית ולהחליף אותה בתאוריות ליברליות פוסט-לאומיות נוודיות מנותקות ותלושות.

לכן שיקום ערך הנאמנות למשפחה הלאומית, יוקרתו וכבודו, אינו עניין הצהרתי בלבד. הוא תלוי בהכרעה אסטרטגית שאין מנוס ממנה: בניית התשתיות האקדמיות של דור העתיד לעקרות הזהותית-תרבותית: עלינו לעבור מהכשרה של אליטות נודדות להכשרה ולטיפוח של אליטות נאמנות למשפחה הלאומית שזהותה מושרשת ונטועה כאן.

אין עוד מנוס מהקמת מוסדות להשכלה גבוהה שמרנית-לאומית שמתוכם יצמחו המשפטנים, העיתונאים, המפקדים ואנשי החינוך של הדור הבא. כשיגיע יומם של בוגרי המוסדות הללו להשתלב במוקדי ההנהגה וההכרעה, תתגבש כאן אליטה נאמנה, ואז גם יתוקן וישוקם הפילוג. אז נשמע בראש חוצות את התשובה המתוקנת על שאלתו האלמותית של קין, והפעם בגאון ובנאמנות: כן. אנחנו שומרי אחינו.