מאז המהפך של 1977 כיהנו בישראל 14 ממשלות בראשות הליכוד. כמעט חמישה עשורים הימין אוחז רוב הזמן בהגה השלטון, ועדיין השאלה המרכזית שממשיכה להעסיק אותנו היא מי באמת שולט במדינה.

הפזמון השחוק של "בוחרים ימין ומקבלים שמאל" הפך לתירוץ קבוע, אבל מי שאינו מצליח עשרות שנים להנהיג ולהוביל, אינו יכול להמשיך להאשים רק את האחרים; עליו להסתכל פנימה ביושר ובלי הנחות. אם אחרי חמישים שנות שלטון הימין עדיין מרגיש חסר אונים מול מוקדי הכוח, משהו יסודי בשיטת ההנהגה פגום מהשורש.

הממשלה שתיבחר בינואר 2027 תעמוד בצומת היסטורי: או שהיא תהיה ממשלת הימין האחרונה, או שהיא תהפוך לממשלת השינוי הימנית האמיתית הראשונה. האשליה שלפיה תפקיד הבוחר מהימין מסתכם בהגעה לקלפי פעם בכמה שנים, ולאחר מכן בישיבה מול המסך בצפייה בנציגיו מנהלים מלחמות צעקניות וקטטות באולפנים וברשתות החברתיות, היא אשליה מסוכנת, והיא חייבת להיפסק.

המנוע שמאחורי הקלעים: האנטומיה של הדיפ-סטייט הישראלי

חמישים שנה ניהל הימין הישראלי את המדינה כקואליציה של מגזרים ומיעוטים. הוא חילק את זמנו ואת משאביו בין תפעול שוטף לכיבוי שרפות, ובין לבין דאג לתקציבים מגזריים, בלי להקדיש זמן ללמוד ולהבין לעומק כיצד עובד המנוע האמיתי שמפעיל את המערכת הגדולה שנקראת מדינה, או מה שאנו מכנים הדיפ-סטייט.

מבנה הכוח הזה אינו מיתוס אלא רשת מאורגנת של מוסדות לא-נבחרים, שנטוותה עקב בצד אגודל לאורך העשורים האחרונים ופעלה בשיטתיות להעברת הסמכויות וההכרעות מהדרג הנבחר אל הפקידות המקצועית. המבנה שלה נראה כך:

1. הליבה השלטונית – המשפט והמינויים: במרכז המבנה ניצבת מערכת המשפט (בית המשפט העליון, היועצת המשפטית והפרקליטות), המכתיבה מדיניות ומכפיפה להנחיותיה באופן מוחלט את נבחרי הציבור. לצידה פועלת נציבות שירות המדינה, השולטת בשערי הכניסה – בסינון, במינוי ובקידום של הפקידות הבכירה ביותר – להבטחת המשכיות אידאולוגית.
2. זרוע האכיפה וההרתעה: עוצמת המבנה וההגנה עליו התקיימו באמצעות חמישה גופי חקירה ואכיפה: שב"כ, מח"ש, להב 433, רשות ניירות ערך ומלמ"ב. כולם כפופים לפרקליטות ומנותקים לחלוטין מכפיפות ישירה לדרג הנבחר, וזה יוצר מערכת חסינה מביקורת חיצונית וזרוע שמאפשרת יצירת מנופי לחץ או סיכול של יוזמות או של אנשים המאיימים על המערכת.
3. הזרועות שמפעילות את ניהול המדינה: הדיפ-סטייט בנה לעצמו שלושה מוקדי כוח שהקפיד לשלוט בהם שליטה מלאה ובאמצעותם לכוון את פעולות הדרג הנבחר:
   • מעגל הביטחון: צה"ל ופורום המטכ"לה פועלים כמערכת סגורה המשבטת את עצמה וממנה את יורשיה עשר שנים מראש, אגב קיבוע תפיסות ביטחוניות מונוליטיות, ולמעשה הכתיבה לדרג הנבחר את תפיסת הבטחון הקווי מדיניות.
   • מעגל הכלכלה וההון: אגף תקציבים באוצר, השולט בארנק המדינה ומכתיב רגולציה חונקת; הבנקים הגדולים, שדירקטוריונים שלהם ממונים בראשות שופטים בדימוס; ועדי העובדים החזקים, המשמרים מונופולים. אליהם חברו מועדוני ההון הסגורים של יוצאי יחידות טכנולוגיות (אמ"ן וחיל האוויר), שפעלו בשיטת חבר מביא חבר והפכו את היתרון שהעניקה להם המדינה לשליטה במוקדי ההון וההשפעה.
   • מעגל התודעה וההכשרה: האקדמיה ומוסדות ההכשרה היו חלק בלתי נפרד משרשרת הסינון שקבעה מי יבוא בשערי השירות הציבורי והעילית המקצועית ומי יידחק החוצה.

כל עוד התמקד הימין בסידורים פוליטיים קצרי טווח, המשיכה המערכת הזו לבצר את כוחה ולסכל כל ניסיון לשינוי יסודי.

שעת כושר היסטורית: סדקים במבצר הישן

שינויים מבניים עמוקים מתרחשים בשני מצבים: או בניצחון פוליטי מוחץ ומועמד המגיע על פי תוכנית סדורה, או לאחר קריסה מערכתית. כיום אנו נמצאים באפשרות השנייה. כל עמודי התווך של המערכת הישנה הזדעזעו, נחלשו, נמצאים בשפל ונאבקים על הצדקת קיומם.

הקונספציה הביטחונית שקרסה ב-7 באוקטובר החלישה מאוד את כוחם של גופי הביטחון, המטכ"ל והשב"כ. חוסר הריסון של מערכת המשפט – האכיפה הבררנית והתגייסות מלאה ובוטה למען האופוזיציה – הביא את מערכת המשפט לידי שפל באמון הציבור. הטעויות של הפקידות הכלכלית, שהתנגדה לצעדים אמיצים בזמן חירום בקורונה ובמלחמה, החלישה אותם, והאקדמיה במדעי הרוח, שאיבדה רלוונטיות, כולם מותירים את הסיסטם הישן ללא מענה.

בה בעת השתנה מעמדה האזורי של ישראל מן הקצה אל הקצה. ישראל של 2026 הוכיחה עמידות והפכה למעצמה אזורית. ראש הממשלה נתניהו זיהה את ההזדמנות ההיסטורית, שינה את פני המזרח התיכון והפך את הקערה על פיה.

כעת הגיע תור המערכה לשינוי הפנימי.

הרס יצירתי: מעבר לחזיתות החדשות

כדי לבנות מחדש יש צורך במה שמוגדר בכלכלה "הרס יצירתי", פירוק מודלים שקרסו ובניית חלופות רלוונטיות, כמו יער שנשרף ומתחדש.

שנים התמקדה הציונות הדתית בהתיישבות, בשירות הקרבי ובמיזמים חינוכיים חברתיים. אלו הפכו לבסיס החוסן הלאומי, אך הם אינם מספיקים לניהול מדינה. הימין חייב להסיט את הדגש מסיסמאות ישנות לארבע חזיתות מכריעות: הטכנולוגיה, הכלכלה, שירות המדינה וניהול מערכות גדולות.

מהפכת ה-AI טורפת את הקלפים של המודלים הישנים ומפרקת את המועדונים הסגורים. היא מעבירה את הידע ההנדסי ממגדלי השן האקדמיים ומהמערכות הטכנולוגיות הסגורות ישירות אל המחשב האישי של כל אזרח ומאפשרת לימין היצירתי לפרוץ קדימה. בצירוף השינוי הדמוגרפי, שבו 40% מהצעירים הנכנסים לשוק העבודה ולמעגל הבוחרים התחנכו במוסדות חינוך דתיים וחרדיים, נוצר חלון הזדמנויות שלא יחזור.

דרישת סף מנבחרי הציבור: מקצוענות, לא סרטוני טיקטוק

בימין בכלל ובציונות הדתית בפרט פשתה תופעה רעה: כל מח"ט במילואים או ראש ארגון חוץ-פרלמנטרי בטוח שהוא מחזיק בתרמילו את שרביט ההנהגה ומתהדר בפתרונות קסם שאינם ישימים בשטח, ורץ לכנסת ישירות לתפקיד שר בלי שום ניסיון או הכשרה. 

הציבור חייב להפסיק להיות פסיבי ולדרוש מנבחריו סטנדרט אחר לגמרי:

• איכות הדרג המבצע – שרים, מנכ"לים, ראשי אגפים ויועצים חייבים להיות אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, בעלי יכולת מוכחת בניהול מערכות ענק.
• תוכניות עבודה מפורטות – יש להגיע למשרדים מצוידים בתוכניות הבראה סדורות וברפורמות מוכנות ליישום.
• תרבות של מעשים – כיסא בכנסת אינו מושב כבוד באולם ספורט. עשו לעצמכם כלל: מי שראיתם הכי פחות סרטוני טיקטוק ורעש תקשורתי סביבו, הוא כנראה האיש שעובד ברצינות למענכם.

הקמת המדינה ומפעל ההתיישבות לא נבנו מנאומים או מאתגרי טיקטוק אלא מעבודה סיזיפית יום-יומית: עוד סיקול אבנים, עוד נטיעת עץ, עוד פריסת צינור השקיה. כך בדיוק, באותה עבודה מקצועית, שקטה ונחושה, עלינו לבנות ולעצב מחדש את מערכות השלטון של ישראל.