ב-15 באוקטובר 2025, כשלושה שבועות לפני הבחירות לראשות עיריית ניו יורק, נכנס זוהראן ממדני לאולפני פוקס ניוז לריאיון הראשון שלו ברשת הטלוויזיה השמרנית, המקבילה לערוץ 14 בארץ. המראיינת לא חסכה ממנו שאלות קשות על 7 באוקטובר ועל גופות החטופים שחמאס טרם החזיר בזמנו, ואז שאלה בישירות אם על חמאס להניח את נשקו ולפנות את ההנהגה בעזה. 

ממדני השיב שהעתיד שיש להיאבק עליו הוא ניו יורק שתושביה מסוגלים להרשות לעצמם לחיות בה, ושבאשר לישראל ולפלסטין יש להבטיח שיהיה שלום. ממדני נדחק לפינה והחזיר בתשובה מגוחכת במיוחד: "אין לי באמת דעות על עתידם של חמאס וישראל", וסייג מייד שמעבר לשאלת הצדק והביטחון, כל צד מחויב לפעול לפי המשפט הבין-לאומי, וזה חל על חמאס כשם שהוא חל על צה"ל.

הניחו את המשפט הזה לצד משפט אחר שאמר אותו אדם עצמו ארבע שנים קודם לכן, ב-2021. בוועידת החורף של הצעירים הסוציאליסטים הדמוקרטיים הסביר ממדני לפעילים מדוע הצטרף לתנועה מלכתחילה: "פלסטין היא שהביאה אותי לתנועה הזאת". באוגוסט 2023, בנאום המרכזי בוועידת הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (DSA) – הכוח העולה כיום במפלגה הדמוקרטית – הצהיר שליבת הפוליטיקה שלו הייתה מאז ומעולם "המאבק לשחרור פלסטין", מאז ייסד את סניף הסטודנטים 'למען צדק בפלסטין' בקולג' בואודואין. 

ממדני אף סיפר שהוא נוהג לשאול אנשים פרוגרסיביים על הסוגיה הפלשתינית במעין מבחן זיהוי, כדי לברר אם הם סוציאליסטים באמת. כחצי שנה לפני הבחירות, במאי 2025, במפגש שאלות ותשובות עם פעילים בניו יורק, כינה את תנועת החרם על ישראל (BDS) "תנועה לגיטימית" וסירב לומר שלישראל יש זכות קיום כמדינה יהודית. הכול היה גלוי, מתועד וזמין לכל מי שטרח לחפש.

ובכל זאת האיש שנכנס לפוליטיקה בגלל פלסטין והכריז שפלסטין היא הליבה של עמדותיו, ישב באולפן חמישה שבועות לפני היבחרו והודיע שאין לו דעות ממשיות על עתידה של חמאס. השיטה לא נועדה להתכחש לעמדות קיצוניות שהיו ליבת פעילותו הציבורית אלא לנתב את קמפיין הבחירות למקום אחר: יוקר המחיה, תדירות הגעת האוטובוסים וחינוך חינם לכול.

שני אחוזים לעזה

את היקפו של מהלך מתוחכם זה אפשר למדוד בנתונים, ומישהו אכן טרח למדוד אותם. מכון Searchlight, גוף מחקר אמריקאי המתמחה בניתוח מסרים פוליטיים, פרסם ניתוח תוכן של מערכת הבחירות לראשות עיריית ניו יורק מנובמבר 2025, שהתמודדו בה ממדני, מושל מדינת ניו יורק לשעבר אנדרו קואומו והמועמד הרפובליקני קרטיס סליווה. המכון עבד בשיתוף חברת נונטוקסיק מדיה, והיא הריצה תמלול וניתוח נושאים אוטומטיים על כלל סרטוני היוטיוב והטיקטוק ופרסומות הווידאו של שלושת המועמדים עד סוף אוקטובר. לא סקר תדמית ולא ניתוח כותרות בעיתונים, אלא מה שהמצביע הממוצע ראה ושמע בפועל.

ומה התגלה במחקר? נושאים הקשורים ליוקר המחיה הופיעו ב-78% מכלל התוכן של ממדני, לעומת 32% אצל קואומו. "שכר דירה" הופיע ב-22% מתכניו, מונחי דיור נוספים ב-42%, המילה "אוטובוס" ב-17% ובכשליש מהפרסומות, ונושא טיפול בילדים – אגב הבטחה לחינוך חינם – ב-38% מהפרסומות.

לצידם המילה "עזה" הופיעה בשני אחוזים בלבד מהתוכן. המילה "מוסלמי" – בשלושה אחוזים. שני אחוזים על עזה בדברי האיש שפלסטין הביאה אותו לפוליטיקה.

התרגיל עבד. בסקר שנערך בימים האחרונים לפני יום הבחירות ושוקלל מחדש לפי תוצאות ליל הבחירות מנו 51% מהמצביעים בעיר "מחירים בני השגה" כאחד משלושת הנושאים המזוהים עם ממדני, לעומת 24% בלבד שאמרו זאת על המפלגה הדמוקרטית הארצית. פער של 27 נקודות. ומצביעיו שלו? ארבעה אחוזים מהם בלבד מנו את ישראל ועזה בשלושת הנושאים שהכריעו את הצבעתם. החוקרים ניסחו זאת בפשטות: מבחינת בוחרי ניו יורק הבחירות האלה לא עסקו בישראל. ממדני לא ויתר על שום עמדה. הוא רק לא הקצה לה זמן מסך, ובכוונת מכוון.

היו מקרים שהמשמעת הזאת נשמרה בדלתיים סגורות. ביולי 2025, אחרי חודשים שסירב לגנות את הסיסמה Globalize the Intifada (לייצא את האינתיפאדה) ואף תיאר אותה כמשקפת "רצון נואש לשוויון", הודיע ממדני שלא ישתמש בביטוי ושאף ירתיע אחרים מלהשתמש בו. ממדני לא הצהיר זאת בעצרת פומבית או ברשתות החברתיות האהובות עליו, אלא בפגישה סגורה עם יותר מ-140 מבכירי אנשי העסקים של העיר. באותה שנה גם הודיע שאינו רץ כדי לפרק את המשטרה, אף שחמש שנים קודם לכן כינה את משטרת ניו יורק גזענית, אנטי-קווירית ואיום על ביטחון הציבור. את השינוי תלה ב"צמיחה ובהבנה".

ואז הסתיימו הבחירות. וביומו הראשון בעירייה, ב-1 בינואר האחרון, ביטל ממדני בחתימה אחת את כל הצווים שהוציא קודמו אריק אדמס מאז ספטמבר 2024. בצווים המבוטלים: האיסור על מוסדות העיר למשוך השקעות מישראל (כלומר ממדני סלל את הדרך להחרמת ישראל), אימוץ הגדרת ה-IHRA (הברית הבין-לאומית לזיכרון השואה) לאנטישמיות בסוכנויות העירייה (מהלך שמשמעותו התרת הרסן לקריאות להשמדת ישראל ולתמיכה בטרור) והמגבלות על הפגנות מול בתי כנסת. 

אז הסתיימו הבחירות. וביומו הראשון בעירייה, ב-1 בינואר האחרון, ביטל ממדני בחתימה אחת את כל הצווים שהוציא קודמו אריק אדמס

בסוף אפריל הפעיל ממדני לראשונה בכהונתו את זכות הווטו, ועשה זאת נגד החוק העירוני שנועד לחייב את המשטרה לגבש נוהל שיבטיח גישה בטוחה למוסדות חינוך בעת הפגנות. צירוף שתי החלטות אלו סימן את פתיחת עונת הציד נגד מתפללים יהודים ותלמידים במוסדות יהודיים ברחבי העיר, וכעת הם נאלצים להתמודד עם מפגינים רעולי פנים חמושים בדגלי חמאס או חיזבאללה על מפתן בית הספר או בית הכנסת שלהם. 

קואליציה של ארגונים יהודיים, לרבות אלו המזוהים עם הצד השמאלי באמריקה, יצאה בהודעה חריפה שלפיה מדיניות ממדני מבטאת התעלמות מביטחונם של יהודים במוסדות החינוך של העיר. דוברת ראש העיר טענה לעומתם שבתי כנסת מפירים את המשפט הבין-לאומי כאשר הם מארחים אירועים פרו-ישראליים.

ביולי 2026 שב וצף סדר העדיפויות המקורי. ממדני פרסם סרטון של שתי דקות נגד נתניהו, קרא לרשויות הפדרליות לאכוף נגדו את צו המעצר של בית הדין הפלילי הבין-לאומי והודה שלעירייה עצמה אין סמכות לעצור מנהיג זר. יום למחרת נדקר מתפלל יהודי בברוקלין, כשהדוקר צועק "אללה אכבר". יועץ דמוקרטי ותיק סיכם באוזני העיתון 'The Hill' את מה שכל מי שהצביע למען הקפאת שכר הדירה כבר הבין באיחור: מוטב היה לו דיבר האיש על יוקר המחיה.

השיטה, לא האיש

ממדני אינו רק שאפתן מסוכן אלא גם בעל תבונה פוליטית וראייה אסטרטגית ארוכת טווח. שלושה מהלכים שהגה ממדני סייעו לבעלי בריתו להדהים את אמריקה בניצחונות סוחפים ותקדימיים בבחירות המוקדמות לקונגרס בניו יורק: להעלים את העבר, למסך רטוריקה קיצונית בשיח על זכויות עובדים ועל יוקר המחיה ולאתר את קבוצת הבוחרים שהרדיקליות מזיקה בה כדי לתפור לה מסר כלכלי במידה הראויה.

הדוגמה המובהקת ביותר הייתה אישה צעירה ששמה דריאליזה אווילה שבליה, חוקרת בסנגוריה הציבורית ודוקטורנטית בת 32 שממדני תמך בה וגברה ביוני האחרון על חבר הקונגרס הוותיק אדריאנו אספייאט במחוז 13 בניו יורק. שלושה שבועות קודם לכן חשף תחקיר CNN כי שבליה מחקה חשבון טוויטר קודם שבו אלפי פוסטים הקוראים להחרבתה של ארצות הברית והציוויליזציה המערבית, לביטול מוסד המשטרה, לריקון בתי כלא מאסירים, לפתיחת גבולות ארצות הברית, להפקעת רכוש פרטי, להלאמת תעשיות שלמות, וכמובן קריאות להשמדתה של ישראל. ארכיון האינטרנט הספיק לשמר יותר מ-3,600 ציוצים מהחשבון בשנים 2018–2022. תגובתה של שבליה: יריביי מבקשים לחיות בעבר, אני אדאג לזכויות העובדים בניו יורק.

ממדני, מקורב לשבליה שניהל קמפיין לניצחונה, לא גינה את תוכן הציוצים אלא השיב שבקונגרס היא תילחם בחמדנות התאגידים, בבעלי דירות גרועים ובמערכת הפוליטית השבורה של וושינגטון, וששבליה היא "האלופה" שהעיר זקוקה לה כדי שניו יורקרים יוכלו להרשות לעצמם לחיות בה. נשאל על ביטול בתי סוהר – השיב על בעלי דירות.

ולא רק בניו יורק, גם במישיגן: ד"ר עבדול אל-סייד, המתמודד על מושב בסנאט בפריימריז הדמוקרטים שייערכו ב-4 באוגוסט, ניחן ברקורד עשיר של התבטאויות קיצוניות נגד ארצות הברית, המערב וישראל. הקושי שלו אינו במחנה הפרו-פלשתיני (מישיגן היא המדינה בעל ריכוז המוסלמים הגדול ביותר בארצות הברית), אלא דווקא בקרב הבוחרים השחורים, ששיעורם כחמישית מהאלקטורט הדמוקרטי במדינה. בדיוק מסיבה זו אל-סייד ממעט לפתע לדבר על ישראל והפלשתינים וממקד את הקמפיין שלו בתלושי השכר של הנשים השחורות. זו אינה מקריות אלא הנדסת מסרים: כשקבוצת בוחרים דוחה אותך בשל מה שאתה, מדברים איתה על יוקר המחיה.

הכרטיס החרדי

עד כאן אמריקה, ומכאן ישראל.

מה שראינו בניו יורק ובמישיגן אינו סיפור רק על ממדני, שבליה, אל-סייד ודומיהם, אלא על מנגנון, ואת המנגנון אפשר לפרק לשלושה תנאים. ראשית, נדרש נושא ויטרינה שיהיה הפרזנטור של הקמפיין. הנושא נדרש לגעת בכאב אמיתי שהמועמד לא ישקר לגביו: יוקר המחיה בניו יורק היה ועודנו משבר של ממש, ושכר הדירה באמת חנק את הבוחרים. שנית, נדרש שהנושא הזה ייהנה מהסכמה רחבה החוצה מחנות, כדי שיוכל לגייס גם את מי שלא היה מצביע לעולם בעד האידאולוגיה שמאחוריו. שלישית, נדרשת משמעת הברזל שהמספרים חשפו: לא להכחיש דבר מן העבר, לא לוותר על דבר מן האידאולוגיה הקיצונית, אלא פשוט לא לתת לסוגיות השנויות במחלוקת זמן מסך עד שייגמרו הבחירות.

וכאן נכנס לתמונה ההבדל בין ארצות הברית לישראל, וההבדל הזה הוא לרעתנו. בניו יורק שימש קמפיין יוקר המחיה לגיוס מצביעים חדשים מן המרכז. בישראל הוא עושה יותר מכך, משום שהנושא שנבחר לוויטרינה אינו נושא כלכלי גנרי (תמיד אנשים רוצים לקנות יותר בזול), אלא כזה שמפצל מבפנים את המחנה היריב (הימין). 

יוקר המחיה לא הסית קול אחד מקואומו אל ממדני מתוך כעס פנימי במחנה של קואומו; סוגיית הגיוס, לעומת זאת, פועלת בדיוק כך. היא נוגעת בעצב חשוף ואמיתי של הציבור הימני, הדתי-לאומי והמסורתי, של משפחות מילואים שנשאו את המלחמה על גבן, וזועמים על שקבוצת אוכלוסייה פטורה מנשיאה בנטל. ולכן היא לא רק מגייסת קולות מן המרכז אלא גם מפרקת קולות בימין, מעודדת הימנעות מהצבעה, מעבירה קולות למפלגות שלא יעברו את אחוז החסימה ולעיתים אף גוררת נדידת מצביעים למחנה השני.

יאיר גולן: "אני לא פוסל את החרדים, ממש לא. אני יכול להגיד לך שאם עכשיו האפשרות להקים ממשלה תהיה מותנית בזה שמפלגה חרדית תצטרף – אני אצביע בעד"

הקמפיין מעצם טבעו מצליח להסתיר את הנתונים היבשים: הצעת חוק הגיוס שהאופוזיציה יוצאת נגדה, מבחינה משפטית, היא אותה הצעת חוק שיזמה היא עצמה בממשלת השינוי. את הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 26), "שילוב תלמידי ישיבות", הגיש שר הביטחון דאז בני גנץ בממשלת בנט-לפיד, והיא עברה בקריאה ראשונה ב-31 בינואר 2022. ביוני 2024 הוחל עליה "דין רציפות", ההליך המאפשר להצעת חוק מכנסת קודמת לדלג היישר לקריאה שנייה ושלישית, ומאז היא מונחת על שולחן ועדת החוץ והביטחון. אותו נוסח, אותו מספר תיקון.

ההבדל, אם כבר, הוא לרעת האופוזיציה: גרסת ממשלת השינוי קבעה יעד גיוס של 1,566 מתגייסים בשנה הראשונה, תוספת של 125 בשנייה ותוספת של 136 בשלישית. לצידם נבנה מנגנון סנקציות שהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ארגון שקשה לחשוד בו בנטייה ימנית, תיאר "בלתי אכיף" כמעט לחלוטין: ישיבה תיקנס רק אם חרגה מהיעד בשלוש שנים מחמש, ורק אם לא הגיעה אפילו ל-15% גיוס. הרף עולה בהמשך ל-20% ומגיע ל-35% כעבור 18 שנה. ואם לאורך שלוש שנים רצופות לא יושגו 85% מהיעדים, החוק כולו יתבטל מאליו.

מנגד, מתווה ביסמוט נפתח ביעד של 4,800 מתגייסים וגדל משנה לשנה. פי שלושה מהמספר של גנץ. ושלא יובן שלא כהלכה: גם 4,800 הוא מספר נמוך, סעיפי המילוט בו רבים, והצבא הצהיר שהוא נזקק ל-12,000 לוחמים ותומכי לחימה קדמיים באופן מיידי, מה שמשום מה לא מבעיר בו את הצורך לגייס עשרות אלפי אנשי מילואים קרביים שנגרעו ממצבת השירות לפני 7 באוקטובר.

מעבר למספרים מונחת גם האמת הצרופה, שישי פרידמן אף הקליט ופרסם בחדשות 14: הקלטה של יאיר גולן, יושב ראש מפלגת הדמוקרטים ולשעבר סגן הרמטכ"ל, בשיחה סגורה עם פעילי מפלגתו. משנשאל אם הוא פוסל ישיבה עם החרדים, השיב: "אני לא פוסל את החרדים, ממש לא. אני יכול להגיד לך שאם עכשיו האפשרות להקים ממשלה תהיה מותנית בזה שמפלגה חרדית תצטרף – אני אצביע בעד". התנאי היחיד שהציב: שהליכוד, סמוטריץ' ובן גביר לא יהיו שם.

ואז הגיע העיקר: "כל חוק גיוס שמדברים עליו הוא נגוע בפופוליזם. כל אלה שמתנגדים למה שעושה הממשלה, בצדק, אבל מה שהם מציעים – לא יביא לכך שאלפי חרדים יתגייסו מייד מחר בבוקר, זה תהליך". וקודם לכן ההנחיה המבצעית לפעילים: "אנחנו צריכים לעבוד בעיקר חכם ועם לחצים עקיפים, לא עם לחצים ישירים".

למחרת בבוקר, משפרצה הסערה, הוציא גולן הבהרה שלפיה ערוץ 14 נטל חצאי משפטים ושהמפלגות החרדיות פסלו את עצמן, נקודה. זהו אותו מהלך של ממדני, רק בכיוון ההפוך: שם הדברים המרככים נאמרו בחדר סגור והקשוחים בפומבי, כאן להפך. באותו יום עצמו, בכנס של התנועה הקיבוצית, תקף גדי איזנקוט ואמר כי מי שמבטיחים שאצלם כולם יתגייסו מבטיחים "אמירות פופוליסטיות ולא-רציניות". איזנקוט כבר הבהיר בקולו פעמיים שלא יהסס להישען על המפלגות הערביות כדי להרכיב קואליציית מיעוט, בלי 61 אצבעות. מי שסבור שהערבים יעניקו לו את הרוב הציוני הדרוש להעברת חוק גיוס לחרדים, מוזמן לחלוק את התאוריה הזו עם אחמד טיבי.

זהו המצב לאשורו. האיש שאמור להיות הסמן הבלתי מתפשר של גיוס חרדים בממשלת השמאל הבאה אומר בחדר סגור שגיוס מהיר אינו אפשרי, שהדיון הציבורי סביבו הוא פופוליזם ושהוא ישב עם החרדים אם זה מה שיפיל את נתניהו. גולן אינו משקר לפעילים שלו.

מה שקרה בבודפשט

אם החרדים אינם היעד, כדאי לשאול מה כן. בשאלה הזאת, למרבה הפלא, איש מהם לא טרח להסתיר דבר.

ביום שישי לפני כשבועיים נהרגו בעימות בסמוך לכפר תל שבשומרון בניהו מלט, חבר כיתת הכוננות של חוות גלעד, ורס"ן יובל עזרא מהרצלייה, לוחם בתותחנים. עוד ישראלי נפצע קשה. תגובתו הפומבית של גולן לא עסקה במפגעים אלא בנתניהו ובשר הביטחון ישראל כ"ץ ובכוונתם לדבריו "להבעיר את השטח"; במקום לצמצם חזיתות, כתב, הם מקימים עוד חוות בלתי חוקיות ויוצרים עוד מוקדי חיכוך. משה רדמן, פעיל מחאה בולט שהצטרף לאחרונה למפלגתו, גינה את הפיגוע, ובאותה נשימה קבע שאין היגיון בהקמת חוות במרחב ערבי ובבזבוז כוחות על שמירת מטיילים.

למחרת בערב, במוצאי השבת, פתחו הדמוקרטים את קמפיין הבחירות בעצרת בכיכר רבין בתל אביב. גולן חזר לאירוע מעל הבמה: "נתניהו ושר ההשתמטות כ"ץ הופכים את יהודה ושומרון, ערב הבחירות, לחבית נפץ שמסכנת חיי אדם ואת ביטחון ישראל. הדם של חיילנו שנשפך ויישפך – על הידיים שלהם".

קראו שוב את המשפט האחרון. הדם על הידיים של ראש הממשלה ושל שר הביטחון, לא על ידיהם של היורים. גולן, שנחשב לסמן הימני במפלגתו, אינו מציג טענה כלפי התוקף הערבי; טענתו כולה מופנית אל היהודי הנמצא במקום שאין הוא אמור להימצא בו לשיטתו. הווידוי של אבידע בכר מבארי, ששכל את בנו ואת רעייתו ורגלו נקטעה ב-7 באוקטובר, שאילו התרחש האירוע ביהודה ושומרון הוא עצמו היה אומר "מה הם גרים שם", ואולי אף "מגיע להם", היה תיאור מדויק של הלך רוח שלם. בכר למד את הלקח על בשרו. הם לא למדו.

מכאן קצרה הדרך לתוכנית המסודרת. מיקי גיצין, המנכ"ל העולמי של הקרן החדשה לישראל (שהצדיק אגב את ירי הפלשתינים שהוביל למותו של מלט ז״ל ליד חוות גלעד), פרסם בעיתון הארץ את התוכנית כולה: פיטורים המוניים במשטרה, הדחת המפכ"ל ומינוי ראש שב"כ שיתמקד ברדיפת ימנים, ניקוי אורוות במשרד החוץ ובמערך ההסברה כדי להשיבם לקו האוסלואי, ביטול החוקים שנועדו לרסן את בג"ץ, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כדי ליצור רוב אקטיביסטי קבוע, חקיקת "חוק הנאשם" שתביא אל סופו את עידן נתניהו וסגירת ערוץ 14 וגלי ישראל, לפי נימוקו, כדי "להבטיח קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית". גיצין, שהתגאה בעבר שקרנו היא "הדיפ-סטייט של החברה האזרחית", מוסיף שיש להתנתק מטיעונים מגוחכים כאילו היו צעדים אנטי-דמוקרטיים.

ההבדל בינו ובין ג'יימס קארוויל, האסטרטג הדמוקרטי שטבע את המימרה "זו הכלכלה, טמבל" בקמפיין של ביל קלינטון ב-1992 וייעץ לאהוד ברק ב-1999, נוגע לתזמון בלבד. קארוויל מציע לדמוקרטים להוסיף שתי מדינות לאיחוד כדי לרתק את הסנאט, ולהגדיל את בית המשפט העליון מתשעה שופטים ל-13. הוא מודה שאלה צעדים גרועים ומסביר: "זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים". ומאחר שהוא יודע שהציבור האמריקני אינו קיצוני כמותו, עצתו למועמדים זהה לזו שקיבל ממדני מהמציאות: אל תרוצו על זה, אל תדברו על זה, פשוט תעשו את זה. גיצין מבקש דווקא שיאמרו זאת מראש, שאם לא כן, לדבריו, כל ניצחון יהיה זמני, "והמחלה תחזור, גרועה בהרבה". שימו לב לבחירת המילה. מי שחושב אחרת ממנו הוא מחלה.

ומה שנותר כבר אינו השערה, משום שהניסוי רץ במקום אחר והסתיים "בהצלחה" – בהונגריה. שלוש שנים הוצגה הונגריה של ויקטור אורבן כתחנה הבאה של ישראל. פרופ' יניב רוזנאי מבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן, מהקולות הבולטים באזהרות החוזרות ונשנות על הפיכתנו להונגריה של

, כתב שוב ושוב על משטרים שנטרלו בזמן קצר את מאפייני היסוד של הדמוקרטיה באמצעות רפורמות חוקתיות ומשפטיות. ערד ניר, עורך חדשות החוץ של חדשות 12, שידר כתבה מבודפשט על תקשורת שאינה חופשית, והמסקנה המתבקשת ממנה הייתה שגם ישראל בדרך לשם.

מיקי גיצין, המנכ"ל העולמי של הקרן החדשה לישראל, פרסם בעיתון הארץ את התוכנית כולה: פיטורים המוניים במשטרה, הדחת המפכ"ל ומינוי ראש שב"כ שיתמקד ברדיפת ימנים. גיצין אינו כותב שהוא מבקש לסגור כלי תקשורת של הצד השני. הוא כותב שהוא סוגר "ערוצי תעמולה" כדי "להבטיח את קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית"

ב-12 באפריל 2026 נגמר הוויכוח התאורטי. מפלגת 'טיסה' של פיטר מדיאר ניצחה בסחף, 53.6% ויותר מ-138 מנדטים מתוך 199 בהצבעה של קרוב ל-80% השתתפות, ואורבן הודה בתבוסה לאחר 16 שנות שלטון. ב-9 במאי הושבע מדיאר בראש רוב של שני שלישים, כוח לשנות את החוקה.

כך נראה מה שנעשה בכוח הזה. ב-7 ביולי הפסיקה הממשלה את שירותי החדשות של הטלוויזיה והרדיו הציבוריים, מינתה הנהלות זמניות ופיטרה את שדרני עידן אורבן; ערוץ M1 שידר במקום המהדורה התנצלות על שנים של שקרים. בה בעת הוחלפו מגישי החדשות המובילים ב-TV2, מהערוצים המסחריים הגדולים במדינה, ומנהל החדשות שלו סיים את תפקידו. 

הממשלה סגרה את המשרד להגנת הריבונות, גוף שנתפס בעיני המתנגדים לאורבן כלי להשתקת מבקרים, ובאמצע יולי העבירה סיעתו של מדיאר את התיקון ה-17 לחוקה, שהטיל מגבלת כהונה של 12 שנים על חברי פרלמנט וקבע גיל פרישה של שבעים לשופטי בית המשפט לחוקה, ובכך אילץ את נשיא בית המשפט לפרוש והוביל להתפטרותו של נשיא המדינה טמאש שויוק. שויוק, שופט בית המשפט לחוקה לשעבר, הזהיר טרם עזיבתו שהדחת נושאי משרה ציבורית באופן המפר את שלטון החוק קובעת תקדים שלילי ומותירה פצע עמוק בערכיה החוקתיים של הדמוקרטיה ההונגרית.

זה מה שיקרה כאן

וכאן מתחיל החלק שנוגע לנו: היה אפשר לצפות שמי שהזהיר שלוש שנים מפני ההונגריזציה של ישראל יביע לפחות אי-נוחות. זה לא מה שקרה, גם לא בדיעבד. כשבועיים לפני השבעת מדיאר פרסם רוזנאי טור ב-12N שבו פירט מראש את מה שעתיד להתרחש ובירך עליו. מדיאר, כתב, קרא בנאום הניצחון לנשיא המדינה, לנשיא בית המשפט העליון, לתובע הכללי, לראש הרשות לתחרות ולראש רשות התקשורת להתפטר, וקצב להם, "לבובות של אורבן" בלשונו, אולטימטום לפרוש עד סוף החודש, שאם לא כן, יודחו; ובה בעת הכריז שעם הקמת ממשלתו יושהו שירותי החדשות של התקשורת הציבורית. 

את הטענה שיש כאן צביעות לנוכח המאבק הישראלי נגד פיטורי שומרי סף דחה רוזנאי בכינוי "חלולה", והסביר שהקריאה להתפטר הופנתה אל אותם בעלי תפקידים "לא כי הם 'מהצד השני', אלא פשוט כי הם מעלו בתפקידם". את המסקנה המבצעית לישראל כתב בעצמו בסיום הטור: "בכירי הקואליציה מביטים בהונגריה ובהתנהלות של מדיאר בבעתה. הם יודעים שגורלם עשוי להיות זהה לזה של בכירי פידס, ושמי שסרח ונתן יד לשחיתות ולהסתה – ייתן את הדין".

ערד ניר ניסח זאת קצר יותר. על האולטימטום שהציב מדיאר לבעלי התפקידים כתב ברשת X: "לפרוש מרצונם עד סוף החודש. ולא – יודחו. כיאה וכראוי". באותו יום עצמו הוסיף ניר פוסט שני, ובו הקדים רפואה למכה: "ציפיתי שיהיו קופצים שינפנפו – אבל היועמ"שית ושופטי בג"ץ". הוא ידע היטב מהו הנושא. לא בודפשט אלא ירושלים. וזו הייתה ההבחנה שהציע כדי לפרק את ההיקש: אורבן מינה אנשים חסרי כישורים רלוונטיים כדי שישרתו אותו ואת גחמותיו, ולזה, כתב, קוראים קלפטוקרטיה; מדיאר מבטיח להחליף אותם באנשים בעלי כישורים ראויים שישרתו את הציבור, וזו לדבריו מהותה של דמוקרטיה.

קראו את הקריטריון הזה שוב לאט. מי שמינה אותם היה נגוע. מי שמדיח אותם משרת את הציבור. ומי שקובע לאיזו קטגוריה שייך כל מינוי הוא מי שניצח בבחירות האחרונות. אין כאן מבחן חיצוני, אין כאן גוף בורר, ואין כאן דבר שאפשר להפעיל בשני הכיוונים.

ובעיקר זו בדיוק ההצדקה שגיצין – ואחריו גם נעמה לזימי ויאיר גולן – נותנים לסגירת ערוץ 14. גיצין אינו כותב שהוא מבקש לסגור כלי תקשורת של הצד השני. הוא כותב שהוא סוגר "ערוצי תעמולה" כדי "להבטיח את קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית". מבנה הטיעון זהה. הצד שכנגד לא היה עיתונות אלא מכונת שקרים, ולכן פירוקו אינו פגיעה בחופש העיתונות אלא השבתו. זו הסיבה ש׳הדמוקרטים׳ מנעו מ-14 לסקר את הפריימריז שלהם, וארגון העיתונאים סירב להגן על ערוץ 14 בנימוק שכתבי 14 אינם עיתונאים. רוזנאי וניר מקבלים את הטיעון הזה במלואו בבודפשט ודוחים אותו במלואו בירושלים. ההבדל היחיד בין שני המקרים הוא זהות היושב בכיסא.

אין אפוא צורך לנחש מה ייעשה כאן ב'יום שאחרי'. זה נכתב, בשמות מלאים, בכלי תקשורת ישראליים, שלושה חודשים לפני יום הבחירות.

שום חרדי לא יגויס בממשלת איזנקוט-גולן-עבאס, משום שגולן אמר בקולו שלא לשם כך הוא הולך, ומשום שהמפלגות הערביות שיהיו לשון המאזניים לא יספקו לאיזנקוט את הרוב הציוני הדרוש. מה שכן יקרה נאמר בגלוי: פינוי יהודים מיהודה ושומרון וחיסול פרויקט החוות מתוך מטרה מוצהרת להחיות את רעיון פלסטין רבע שעה מנתב"ג; סגירת כלי תקשורת מהימין; חקיקה אישית נגד נתניהו ואישי ציבור מהימין והפיכת מערכות האכיפה לכלי עבודה נגד הציבור הלאומי. 

וכשהשמאל בשלטון אין מי שיעצור אותו. לא בג"ץ, שיעמוד לימינו, לא היועצת המשפטית, שנמנעה מעימותים לכל אורך ממשלת השינוי שמינתה אותה, ולא תקשורת ביקורתית, שתדרבן את הממשלה לנקוט צעדים נגד ה'ביביסטים׳.

פוליטיקה לא נועדה לספק את הצרכים האידאולוגיים המדויקים שלכם, אלא לוודא שהמזיקים פחות ובעלי הסיכוי הריאלי לנצח יעמדו בהנהגה, ושהמסוכנים ביותר יישארו רחוקים מן ההגה ככל האפשר.