בשבוע שעבר דנה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בהפרות הפלשתיניות של הסכמי אוסלו. קשה להאמין, אבל זו הפעם הראשונה שדיון כזה נערך מאז נחתם ההסכם לפני יותר משלושים שנה. ומפתיע לא-פחות: מתשובות נציגי הממשלה בדיון עלה כי ספק אם יש בישראל גוף שעוקב אחר קיום התחייבויות הצדדים, מרכז את ההפרות ומנתח את משמעותן המשפטית, המדינית והביטחונית.
הדיון בכנסת היה חשוב לא כי נחשפו בו הפרות חדשות, את רובן אנחנו מכירים היטב; אלא מכך שהוא ריכז אותן, וכשמתסכלים עליהן כמכלול מתגלות שתי תובנות חדשות: הראשונה, שמדובר במספר עצום של הפרות, ובהן סוגיות ליבה; והשנייה, שלא מדובר באוסף של הפרות נפרדות, אלא יש קשר עומק ביניהן. פיגועי הטרור והמשכורות למחבלים, ניפוח מנגנוני הביטחון והברחות הנשק, ההסתה, הפגיעה באתרי המורשת, המערכה הדיפלומטית והבנייה בשטחי C הם כולן חלק מתוכנית-על אחת.
לא נשאר מאוסלו כמעט דבר
לאורך השנים התייחסה מדינת ישראל לכל הפרה כאל אירוע נפרד. על חלק מההפרות היא הבליגה, מחלקן התעלמה ועל חלקן הגיבה ברמות שונות של נחישות ועוצמה. אבל כשמסתכלים עליהן יחד ורואים את מספר ההפרות ואת אופיין, מבינים שלא נשאר מאוסלו כמעט דבר. הפלשתינים רוקנו את ההסכם מתוכן. ההתחייבות הפלשתינית להכיר בזכות קיומה של ישראל, לחדול מטרור ולהילחם בארגוני הטרור הייתה אבן היסוד שעליה נשען ההימור הישראלי באוסלו. בלעדיה רבין לא היה חותם עליו.
במהלך ביקור בצפון השומרון: השר דיכטר חתם על אמנה לביטול אוסלו
בפועל הטרור לא פסק מעולם. בשנים הראשונות אומנם חמאס והג'יהאד האסלאמי, "מתנגדי אוסלו", הם שהובילו את הפיגועים, בקריצת עין של ערפאת ובמדיניות "הדלת המסתובבת". אבל את מתקפת הטרור הרצחנית בשנים 2000–2002, שנרצחו בה יותר מאלף ישראלים, כבר הוביל, מימן והכווין ה'פרטנר' ערפאת, ותשתית הטרור שבנה ממשיכה ליצור פיגועים עד היום. ממשיכו אבו מאזן, שהכריז כי "ההתנגדות האלימה" אינה דרכו, לא רק שלא נלחם בטרור, הוא מעודד טרור, מממן טרור ומתגמל טרור.
הכלי שהפלשתינים היו אמורים לשמור באמצעותו על החוק והסדר ולהילחם בטרור היה המשטרה הפלשתינית. בשם ההתחייבות הזו נתַנו להם רובים. הסכם אוסלו הגביל את הכוח החמוש הזה ל-12,000 שוטרים ביהודה ושומרון ואפשר להם להחזיק ב-8,000 כלי נשק: 4,000 רובים ו-4,000 אקדחים.
שוטרים ביום ומחבלים בלילה
בפועל הקימו הפלשתינים שורה ארוכה של מנגנוני ביטחון מנופחים שצוידו בעשרות אלפי כלי נשק מוברחים מסוגים שונים. הארסנל הזה הופנה נגדנו באינתיפאדה השנייה, ועד היום ממשיכים הכוחות החמושים הללו להוציא פיגועים: "שוטרים ביום ומחבלים בלילה".
גם בתחום התודעתי המציאות הפוכה מזו שביקש אוסלו ליצור.
במקום חינוך לפיוס ולמניעת הסתה הרשות הפלשתינית משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה – מערכת החינוך, התקשורת, קייטנות, אירועי תרבות ופעילויות ספורט – כדי לטפח דור הרואה במחבלים דגם לחיקוי, שולל את זכות קיומה של ישראל ומקדש את המאבק האלים נגדה. במקביל פוגעת הרשות באתרי המורשת ומנסה למחוק כל עדות ארכאולוגית לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל.
בזירה המדינית הופר אחד מעמודי התווך של אוסלו: ההסכמה ששאלת המדינה הפלשתינית תוכרע במשא ומתן. אוסלו אף אסר על הרשות הפלשתינית לנהל יחסי חוץ. בפועל הרשות הפלשתינית מנהלת מערכה דיפלומטית ענפה להשחרת מדינת ישראל ולערעור מעמדה ופועלת להשגת הכרה בין-לאומית במדינה פלשתינית באופן חד-צדדי, בלי שתצטרך לממש את התחייבותה להכרה בישראל ולסיום הסכסוך.
מבחינה משפטית גם ישראל אינה מחויבת עוד להסכמי אוסלו
לפני ארבע שנים הצליחה 'פלסטין' לקבל באו"ם מעמד של מדינה משקיפה שאיננה חברה. בשנתיים האחרונות הכריזו שבע מדינות מערביות חשובות כי הן מכירות בהיותה מדינה, ובשמונים מדינות ברחבי העולם יש לה שגרירות. בה בעת הרשות הפלשתינית משתלטת על שטחי C ופועלת במרץ להקים את המדינה הפלשתינית גם דה-פקטו, באמצעות בנייה בלתי חוקית, חקלאות, פריצת דרכים ופריסת תשתיות, במימון מסיבי של האיחוד האירופי.
המשמעות המשפטית למספר ההפרות הזה, ובעיקר לאופיין, היא ביטול דה-פקטו של הסכמי אוסלו. גם אם הרשות הפלשתינית לא הכריזה על כך באופן רשמי, היא ביטלה אותו במעשים ובגיבוי אירופי. המסקנה המעשית של זה היא שמבחינה משפטית גם ישראל אינה מחויבת עוד להסכמי אוסלו.
אומנם יש סעיפים ששני הצדדים עדיין מכבדים: הרשות הפלשתינית ממשיכה להיות הגוף המייצג של הפלשתינים, שמנהל את ענייניהם; יש תיאום ביטחוני; הסכם פריז ממשיך להסדיר את מערכת היחסים הכלכלית. אבל זה איננו אוסלו אלא הסדרי ניהול טכניים, שיש אינטרס הדדי לקיימם. ליבת אוסלו – ההכרה ההדדית, נטישת דרך הטרור והתקדמות בהסכמה לסיום הסכסוך – נשארה על הנייר.
אוסלו לא נכשל, הוא מראש לא תוכנן להתקיים
התובנה המטרידה יותר, שמתבררת כשמחברים את כל ההפרות יחד, היא שלא מדובר ברשימת הפרות אקראיות אלא בתוכנית-על סדורה, מחושבת, שיטתית ומתוחכמת בארבע זירות פעולה – ביטחונית, תודעתית, מדינית ושטח – לחיסול מדינת ישראל ולהקמת מדינה פלשתינית מהנהר ועד לים. כלומר, אוסלו לא נכשל, הוא מראש לא תוכנן להתקיים.
בכירי הרשות הפלשתינית מספרים עליה בערבית כבר שנים ואינם מסתירים את כוונותיהם. ערפאת השווה את אוסלו להסכם חודייביה – הפסקת אש לצורך התעצמות והכרעת האויב בשלב הבא; פייסל חוסייני הגדיר אותו סוס טרויאני שנועד להכניס את הכוחות אל תוך החומות.
אבל ישראל התייחסה אל הדברים בביטול והמשיכה להתנהל כאילו אוסלו עדין מחייב, כובלת עצמה לכללים שהצד השני הפר מזמן. מדיניות עצימת העיניים הזאת מצליחה לקנות קצת שקט, אבל היא גם גובה מחיר – ביטחוני, מדיני וקרקעי. האויב אינו מחכה, ובזמן שאנחנו מתפלמסים אם אפשר לבטל את אוסלו או לא, הוא ממשיך להתקדם.
מה עושים עכשיו?
כל עוד אין לישראל תוכנית מה לעשות אחריו, לא כדאי שתמהר להכריז על ביטול אוסלו כדי שלא ליצור ריק. אבל היא גם אינה יכולה להמשיך להיות כבולה להסכם שאיש מלבדה אינו מכבד – לא הצד השני, הפלשתינים, ולא הצד הערב, אירופה. ישראל צריכה להבין שמבחינה משפטית אוסלו אינו מחייב אותה עוד, ולגבש בדחיפות חלופה מדינית שמבוססת על המציאות, לא על חלומות. עיקריה יהיו שליטה ביטחונית מלאה בכל השטח, החלת ריבונות ומדיניות ברורה כלפי האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון.
עד שתגובש חלופה זו, על מדינת ישראל לעשות כל שביכולתה לשמור על ביטחון אזרחיה. חובה זו מעוגנת אף בהסכמי אוסלו, ובשמה לא היססה ישראל להיכנס לערים במבצע חומת מגן ולהחזיר לעצמה את השליטה הביטחונית בשטחי A, אף שזו הייתה הפרה של ההסכם.
7 באוקטובר מוטט סופית את התפיסה הביטחונית שעמדה בבסיס הסכמי אוסלו, שלפיה אפשר להבטיח ביטחון באמצעות הסתתרות מאחורי גדר, אמצעים טכנולוגיים והסדרים מדיניים. למדנו בדרך הכואבת ביותר שביטחון מחייב שליטה במרחב ועומק אסטרטגי.
אם גורמים עוינים יוכלו להגיע עד גדרות היישובים, הם יוכלו גם לפרוץ פנימה. ולכן, כדי להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל בדרכים ובבתיהם, יש לחזור להיגיון של חומת מגן, להשתלט על כל השטחים הפתוחים ביהודה ושומרון, כולל באזורי A ו-B, ולמנוע את תפיסתם בידי הרשות הפלשתינית. שליטה בשטח, גם את זה למדנו, יכולה להיעשות רק באמצעות נוכחות קבועה. ולכן, אם לצה"ל אין די כוח אדם לכך, יש לחזור לשיטה הציונית הישנה, התיישבות, ולהקים חווה בכל נקודה שצה"ל יגדיר שהיא בעלת חשיבות אסטרטגית.
ד"ר ענת רוט היא מנכ"לית פורום שילה