"ככל שאני אדבר על הלקות שלי תהיה לאנשים יותר מודעות", אומרת רותי (48) עם תסמונת דאון, סטודנטית בתוכנית שנמצאת בהתנסות המעשית בבית ספר 'ראשית' שבאלון שבות. רותי גדלה ביישוב אדם וכיום גרה בדירת שותפים בהר חומה, עם שלוש חברות ומדריכה. "יש לי סדר יום קבוע", היא מספרת. "כל בוקר אני יוצאת ללימודים או להכשרה המעשית, ובצהריים חוזרת לדירה".
בילדותה למדה והשתלבה בבתי ספר רגילים. "ביסודי למדתי בבית יעקב בהר הנוף, ובתיכון בכיתה המקדמת בצביה ירושלים. בהפסקות, אחרי הצלצול, הייתי הולכת לשיעורים פרטיים ובסוף ההפסקה נכנסתי לכיתה הרגילה. עשיתי בגרות חלקית, ולא התייאשתי. אמרתי לעצמי 'אני לא מתייאשת'. היו לי חיי חברה בתנועת הנוער אריאל וגם למדתי לנגן בחלילית".
"איראן אינה אויבת של ישראל" | ראיון מיוחד עם ד"ר תמר עילם גינדין
בשירות לאומי התנדבה רותי במעונות אמונה. "עבדתי עם תינוקות. תפקידי היה לשחק איתם, לשטוף להם פנים, להחליף להם חיתול. אבל לא רציתי לעבוד במעונות, ועברתי לעבוד בגן ענת בקטמון". לאחר הכשרה מותאמת במכללת הרצוג, החלה רותי לעבוד לראשונה בכיתה א'. "אני עוזרת לילדים למצוא את הקלמר, להוציא את העיפרון. חלק מהעבודה שלי זה להתפלל איתם. לומר בוקר טוב, שלום. לספר סיפור. אני עובדת עם המורה אורית בכיתה א'. כשאני באה לחדר מורים, המורים מתייחסים אליי בכבוד רב".
הוא לא עושה את זה מרוע, משהו עובר עליו
מה הקושי הכי גדול שאת חווה?
"יש כמה ילדים עם בעיות התנהגות. יש ילד שיש לו התפרצויות זעם. זה לא קל. זה באמת לא פשוט, אבל המורה אומרת שזה לא אישי נגדי. קשה לו ללמוד. קשה לו לבטא את עצמו. הוא לא יודע להביע רגש כשהוא משתולל, הוא לא יודע להרגיע את עצמו. המון פעמים הילדים שוכבים על הרצפה ומשתוללים".
והם מלמדים אותך מה לעשות במצבים כאלה?
"כן", היא משיבה. "נתנו לי כלים להתמודדות. הדבר שהכי עוזר לי להבין אותם זה דווקא דרך ציורים. הילד מביע את הרגשות שלו בציור, ואז אני יודעת שהוא לא סתם משתולל כי בא לו עכשיו להרביץ לך. הוא לא עושה את זה מרוע, משהו עובר עליו, הוא לא באמת ילד רע. הוא מצייר ציור ואז אני שואלת אותו: איפה אימא? איפה אבא? למה אתה ככה? מה קרה הבוקר בבית?"
מה המסר שלך לקוראים שלנו?
"צריך להתייחס לילד באופן שמכבד אותו. להגיד לו כל הכבוד ולתת לו חיזוקים חיוביים שהוא טוב ויכול להצליח. בסופו של דבר כולנו בני אדם. אני מקווה שתהיה יותר מודעות לאנשים עם מוגבלויות. אני רוצה לבקש מכל אחד לשים לב להתנהגות שלו. אל תעליב מישהו אחר שלא נראה בדיוק כמוך".
שני המרואיינים הבאים שלי מאובחנים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. אם לא היו אומרים לי שהם על הרצף, לא הייתי מנחש זאת רק על סמך שיחת הטלפון. הם חכמים, גלויי לב ומדברים לעניין. העזרה שהם מגישים לתלמידים היא שליחות עבורם, ועתיד מבטיח עם עבודה מכובדת בשדה החינוכי.
לקרוא שפת גוף
"אני תומך למידה בכיתה ה', כמו כן אני עובד בגן תקשורת בראש צורים", מספר אבינועם ורדי (22). "אני מגיע לבית הספר בשעה 9:00, ויוצא בשעה 13:00. בבית הספר אני עוזר לתלמידים בעיקר בשיעורי אנגלית בסיסית של מתחילים. אני עוזר להם להבין את הטקסט: אם קשה להם לקרוא – אני מקריא להם, ואם קשה להם לכתוב – אני מכתיב להם או כותב על הדף את התשובה שענו.
"בהפסקות אני עם התלמידים. הם אוהבים לדבר איתי, יותר על חיי היומיום ופחות שיחות נפש. המטרה שלי פשוט להיות איתם. לקראת סוף היום אני עוזר להם בשיעור מחשבים. האתגר שלי הוא איך לעזור להם בלי לגלות להם את התשובות, כך שהם יגלו את התשובות בעצמם".
עם אילו קשיים אתה מתמודד בעבודה?
"האתגרים שלי הם לדעת אם אני פונה לתלמיד בצורה נכונה. איך לפנות לתלמידים בשעת צרה כשהם נמצאים במצב רוח סוער או שעבר עליהם בוקר לא נעים. למשל, תלמיד שעבר עליו יום קשה, במקום להאשים אותו למה הוא לא עשה שיעורי בית ולמה הוא מזלזל בחומר הלימודים או למה הוא מתעצבן סתם, אני פונה אליו ושואל אותו: 'אתה יכול לספר לי מה קרה הבוקר כדי שנוכל לפתור את הבעיה ביחד?'
"בהתחלה, כשראיתי ילד במצב רוח לא טוב, לא ידעתי איך לפנות אליו. אם תלמיד היה משתף אותי בבעיה הייתי שותק ומהנהן. לא ידעתי מה להגיד. בחודשים הראשונים של ההתנסות שלי נתתי לאנשי הצוות להראות לי איך הם מגיבים, ורק לקראת סוף השנה התחלתי לקבל אומץ ולפנות לתלמידים בעצמי".
אני גם רואה מחדש את העולם של הילדים
אתה זוכר את הקשיים שהתמודדת איתם כילד מאובחן על הרצף?
"הייתי כל הזמן מזיז את היד, היא רעדה לי, והיום למדתי לווסת את עצמי. גם מבחינה חברתית לא ידעתי איך לפתח שיחות וליצור קשרים. ביסודי היו לי חברים שבאו אליי, אבל אני מעולם לא באתי אליהם. רק בשנות החטיבה והתיכון פניתי ויזמתי".
זה שאתה עובד בכיתת תקשורת זה משפיע על עוד תחומים בחייך?
"כן. לפני שנכנסתי ללמד לא הייתי שם לב לרגשות של אנשים שהיו מדברים איתי ולא הייתי מודע לשפת גופם, אף שלא הסטתי מבט הצידה. בתחום המשפחתי והחברתי וגם בעבודה אני יודע היום להתמקד בשיחה ולהסתכל על הבעות הפנים ועל תנועות הגוף וגון הקול. אני גם רואה מחדש את העולם של הילדים. הם יותר אותנטיים. מדברים בלי פילטרים. אומרים לך מה שעובר עליהם".
מה החלום שלך?
"שהילדים יהיו מאושרים וחופשיים יותר. שייהנו מהלימודים ולא ירגישו שזה טורח עליהם אלא ירגישו את הכיף בהשגת ידע חדש. ושאלמד ילדים גם בטבע, באוויר הפתוח. להיות כל הזמן בתוך מבנה ולשבת זה לא כל כך בריא. שהילדים ירגישו את הילד שבתוכם".
רמות של חשיבה
חגי (24) עובד עם אבינועם באותה כיתה. "המורה המאמן שהוא מחנך הכיתה, היה המורה שלנו כשהיינו בכיתה ה', כך שיותר קל לנו לעבוד שם", הוא אומר ומשתף: "יש לי קשיי קריאה וכתיבה ולפעמים כשהחבר'ה מבקשים ממני לקרוא או לכתוב – אני נלחץ, והמורה עוזר לי לדבר איתם. הם חבר'ה מאוד מיוחדים ונחמדים, ואני רוצה לעזור להם בכל כוחי".
איך התחושה לעבוד בכיתת התקשורת שלמדת בה בעצמך?
"זו תחושה מעניינת. המורה שלי מתלהב מזה ואומר לכל המורים בחדר המורים: 'אני לימדתי את הגבר הזה'. הוא בן אדם מאוד נחמד ומוכר לי, כיף לי לבוא לעבודה".
כשאתה מסתכל על הדרך שעברת מאז היותך תלמיד שם ועד היום, מה עובר לך בראש?
"להגיד את האמת? אף פעם לא חשבתי שאני אגיע לזה. התקשיתי בקריאה, וחשבתי שאני אף פעם לא אתעסק בתחום הזה. הייתי בורח מכל סוג של קריאה. אבל גם לא העסיקו אותי שאלות כמו במה אעבוד. כנער פשוט לא חשבתי על זה. חשבתי רק על אם יהיה לי חוג שחייה פעם שנייה היום, ואם אני אצליח במבחן".
איך הגעת לתחום הזה?
"עבדתי בניקיון של בית אבות ונשברתי בבכי. לא היה לי אף אחד לדבר איתו. חיפשתי מה אני יכול לעשות בהנאה ונוחות ושאני לא אישבר. חיפשתי משהו שירגיע אותי וייתן לי פוקוס, ובגלל שידעתי שאני קצת מתבייש לדבר עם חבר'ה, אז חשבתי שיהיה לי טוב לעבוד בכיתת תקשורת עם חבר'ה דומים לי שיבינו אותי ושאני אבין אותם ואוכל לעזור להם".
להכיר שיש לי קושי ושאני צריך עזרה זה הצעד הראשון
אתה מודע לעצמך ולקשיים שלך?
"לרוב אני מודע לעצמי, אבל לפעמים אני לא שם לב לכל מיני דברים שקורים סביבי או לדברים שאני לא תופס. לפעמים אני מתנתק מהסביבה ונכנס למחשבה בעומק או שאני משתעמם ונכנס לתוך הראש שלי ומתנתק מהסביבה, והחבר'ה מסביבי שעובדים איתי עוזרים לי להישאר בפוקוס. אז אני שמח שאני יכול לעבוד עם חבר'ה שיכולים לתפוס אותי כשאני מתחיל לאבד ריכוז או שאני עושה משהו לא נכון, והם מעירים לי".
אבל אם אתה מודע לעצמך, זה לא מספיק בשביל שתדע מה נכון לעשות?
"האם אתה מודע לכל דבר שאתה עושה בלי לחשוב? כשאתה כותב, קורה לך שאתה לפעמים עושה טעויות בכתיבה, משמש במילה לא נכונה, נכון? אנחנו בני אדם, לא משנה כמה נהיה מודעים לעצמנו, אנחנו עושים טעויות. להכיר שיש לי קושי ושאני צריך עזרה זה הצעד הראשון כדי להתגבר. אם אני לא תמיד שם לב מתי אני צריך עזרה, אני פשוט מתפרק אחרי זה".
יש לך דוגמה לסוג מחשבות שהיית צריך עזרה לתרגל?
"הרבה פעמים הראש שלי מקשר מושגים שעלו בשיעור במכללה לדברים אחרים שלא בהכרח קשורים לשיעור, אפילו שהם כן קשורים באיזשהו דרך למילה שנתנה לי את הרעיון. לחבר'ה על הספקטרום יש שם דרך מחשבה שונה, שהרבה פעמים הופכת אותם ליותר חכמים, אבל גם מקשה עליהם. העבודה שלי היא לעזור להם לתרגם את המחשבות שלהם או להסביר להם למה הם חושבים דווקא בדרך הזו".
השאיפה שלי היא לעבוד בעבודה שאני יכול להביא את ה־100% שלי אליה
אתה יכול לתת דוגמה לחשיבה ממש שונה?
"למשל, תלמיד שחייב למשש חפצים מעץ כי קשה לו להבדיל בין תחושה של עץ לתחושה של כרית. בראש שלו עץ וכרית באו מהצומח. בעצם הוא חכם כי הוא חושב על החומר שהדבר בנוי ממנו, אבל קשה לו להבין שבגלל שהחומר הזה הפך לשני חפצים שונים, אז המגע שלהם שונה והוא חש צורך למשש אותם ולהרגיש בידיים את הבדלי המגע".
לך אין תופעות מהסוג הזה, נכון?
"הסיבה שאני מאובחן על אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה היא בגלל שהדרך שאני מפרק מידע היא הכי קרובה לדרך שאנשים אחרים מפרקים מידע. חבר'ה ברמת תפקוד נמוכה יותר מפרקים מידע בדרך אחרת לגמרי".
מה החלום שלך?
"השאיפה שלי היא לעבוד בעבודה שאני יכול להביא את ה־100% שלי אליה. שמתי לב שכשאני עושה ספורט זה מרגיע אותי, ואני חושב ללמוד להיות תומך למידה בשיעורי ספורט".
תלמידים בקומה זקופה
"בחוג לחינוך מיוחד אנו מדברים הרבה על הכלה ושילוב", אומרת הדס דוויק, ראשת החוג לחינוך מיוחד במכללת הרצוג, "והבנו מזמן שאי אפשר לדבר גבוהה גבוהה על הכלת האחר ולא לקיים את הדרישה הזו בעצמנו". לפני כשנה פנו בהרצוג לעמותת שק"ל המלווה אנשים עם צרכים מיוחדים, והציעו להם להיות שותפים בתוכנית.
:
"הם שמחו מאוד על הרעיון. סיימנו זה עתה את המחזור הראשון עם חמישה סטודנטים שלומדים שלושה ימים בשבוע במכללה, ויומיים בהתנסות מעשית כתומכי הוראה בגנים ובתי ספר. לשנה הבאה יש לנו כבר 12 רשומים חדשים ועוד היד נטויה".
למה מכל המקצועות דווקא הוראה?
"להכשיר עובדי הוראה זו המומחיות שלנו", אומרת הדס. "מלבד זאת יש מחסור גדול בתומכי הוראה מכיוון שרוב תומכי הלמידה רואים בכך עבודה זמנית וחולפת. אחד היתרונות בהעסקת תומכי הוראה עם צרכים מיוחדים היא שהם רואים בעבודה הזו שליחות ועבודה קבועה, והם עובדים מסורים".
איך התגובות של המנהלים בבתי הספר? הם מעוניינים בכך?
"התגובות מתחלקות", היא מספרת. "יש מנהלים הזועמים על עצם הפנייה. 'איך אתם מעיזים להקים פרויקט כזה?' הם מתרעמים, 'הרי המורה זקוקה לתומך הוראה, לא לעובד שזקוק לתמיכה'. לעומתם היו גנים ובתי ספר ששמחו מאוד על הרעיון הזה. אחד המורים המאמנים של הסטודנטים שלנו אמר שהוא מברך על המיזם הזה כי התלמידים שלו רואים בהם מודל לחיקוי וסימן שגם הם יוכלו כבוגרים למצוא עבודה מכובדת ולהשתלב בשוק התעסוקה".
היה חשוב לנו לזקוף את קומתם דרך נקודות החוזק שלהם
אילו כלים אתם נותנים להם כדי להתגבר על הקשיים?
"ישבנו עם כל סטודנט בנפרד ומיפינו את החוזקות שלו. למצוא את הנקודות החלשות זה קל, הם שומעים את זה כל חייהם. היה חשוב לנו לזקוף את קומתם דרך נקודות החוזק שלהם, ולהפוך את החסרונות ליתרונות. לאחר מכן דיברנו עם המורים והגננות המאמנים וחשבנו יחד כיצד להביא את החוזקות לידי ביטוי בעבודה בגן ובכיתה כגון בארגון, בקשר אישי, בציור או בריקוד".
הדס מביאה דוגמה מאלפת של הפיכת הלימון ללימונדה. "לאחת הסטודנטיות יש קיבעון גדול", היא מספרת. "היא חייבת לעשות דברים רק לפי הספר, ובסדר מדויק. במקום לראות את הקושי שבנוקשות, המורה אמרה שזה יהיה מעולה אם היא תעזור לילדי כיתה א' לסדר את התאים והילקוטים. כך הקיבעון שלה הפך ליתרון והיא מלמדת את הילדים סדר וארגון".
תומכי ההוראה עם הצרכים המיוחדים הם עדיין תופעה חדשה. בעולם שבו כולנו מאופיינים בצרכים מגוונים הדגש אינו על האבחון אלא על היכולת לשתף פעולה, להכיל, לראות את החוזקות ולמנף את החולשות לטובת כולם. ההצלחה של המחזור הראשון מבשרת על ההצלחה שלנו כחברה, להכיל את השונות ולמנף אותה.
