גוש קטיף עבורי הוא קודם כול סיפור אהבה פרטי ועמוק, כזה שנצרב בלב ולא יימחה לעולם. הגעתי אל חבל הארץ המופלא הזה ממחוזות ילדותי בבאר שבע, ומהרגע הראשון שבו נחתו רגליי על החולות, הרגשתי שהגעתי הביתה. מיד התאהבתי בנוף הקסום, בים הכחול ובדיונות הזהובות, אך יותר מכול התאהבתי בנוף האנושי הייחודי של המקום.
הייתה שם פשטות נדירה של אנשים, חיבור קהילתי חם ועמוק שעטף את כולם, ויחס מתוק, תמים ומלא הוד לתפילה, לתורה ולעבודת ה'. החיים שם התנהלו בקצב אחר, מתוך הרמוניה וערבות הדדית אמיתית, שלא מצאתי בשום מקום אחר. וכשהגיעו הימים הקשים והמאתגרים, ימים שבהם נאלצנו להתמודד עם טרור רצחני שפקד את הצירים והיישובים, ואחריהם הגזרה הנוראה של העקירה, ראיתי את התושבים ברגעיהם העילאיים ביותר.
ראיתי איך דווקא מתוך הסערה המאיימת הם מפתחים שורשים של עצים עתיקים – כאלה ששום רוח, עזה ומחריבה ככל שתהיה, אינה יכולה לעקור. ערכים שנזרעו עמוק בלב. חזיתי במו עיניי באנשים שחיים באמת ובלי שום זיוף את האמונות הגדולות שבהן הם מחזיקים, גם כשהקרקע תחתיהם רעדה והשמיים התקדרו.
בשנים הארוכות והמטלטלות שאחרי העקירה, כשהכול נראה תקוע, שבור ומחולל, ראיתי מחזה מופלא לא פחות: איך נבנית תקווה מתוך השברים. ראיתי איך ממשיכים קדימה, צעד אחר צעד, ואיך בשום אופן לא נותנים לתסכול העמוק, לכאב המפלח ולכעס המוצדק להוביל אותנו למקומות של דכדוך, מרירות וייאוש.
עדות מנצחת לחיוניות הבלתי נגמרת של קהילת גוש קטיף
התושבים הללו, שאיבדו ברגע אחד את כל עולמם – את ביתם, את פרנסתם ואת מפעל חייהם – בחרו בכל בוקר מחדש להמשיך, לשקם את הקהילה, להקים יישובים חדשים מן המסד ועד הטפחות, ולחנך את הדור הבא לשותפות אמיתית ואמיצה עם כל חלקי עם ישראל, מתוך אהבה גדולה. זוהי אהבה שאיננה עוצמת עיניים מול הקלקולים והעיוותים, הצביעות והשקר שנחשפו במלוא כיעורם באירועי גוש קטיף, אלא אהבה מפוכחת, שתובעת את התיקון ופועלת למענו ללא הרף.
פרויקט הצילומים שהוצג השבת בעיתון, המציג את תמונותיהם של התושבים אז והיום, במלאת 21 שנים להתנתקות, בא לספר את הסיפור האמיתי והשלם של חבל עזה ואנשיו. אלו לא רק תמונות של זיכרון וכאב, אלא תמונות של ניצחון הרוח. הן מספרות על עשייה בלתי פוסקת, על התקיימותו הלכה למעשה של הפסוק "שבע ייפול צדיק וקם", ועל הבחירה היומיומית והעיקשת לבנות, לנטוע ולהכות שורשים בארץ הזו, חרף כל המכשולים.
המעבר המשתקף בין דמותו של התושב הכואב אז ובין האדם הבונה והיוצר כיום, הוא עדות מנצחת לחיוניות הבלתי נגמרת של קהילת גוש קטיף. כאז, בימי המבחן ההם, גם היום אנחנו ניצבים כעם וכחברה מול אתגרים עצומים, מורכבים וענקיים שמאיימים לקרוע אותנו. דווקא בעת הזו, אני מאמין בכל ליבי שהדנ"א הייחודי שהתגלה וצמח מתוך הייסורים בגוש קטיף הוא שיקוי מרפא נחוץ מאין כמוהו לעם ישראל כולו. השפה הזו, שפתם של אנשי גוש קטיף – שפה המלאה באמונה עמוקה, באהבת אמת ללא תנאי ובתקווה נצחית – היא הכוח שיכול להרים אותנו, לחבר את השברים ולהעניק לנו המון כוח ותעצומות נפש בימים הללו.
