"א־לוהים מברך את מברכי ישראל". במשפט זה, פרפרזה ישירה על ברכת אברהם בספר בראשית, סיכם ביוני 2025 הסנאטור לינדזי גרהם את משנתו כולה. "אם אמריקה תפקיר את ישראל, א־לוהים יפקיר אותנו", הזהיר בכינוס המפלגה הרפובליקנית בדרום־קרוליינה באוגוסט 2025. וכשהמערכה נגד איראן העמיקה והלחצים מבית גברו, עמד מול מצלמות פוקס ניוז במרץ 2026 ואמר את המילים שילכו איתו מעתה לנצח: "לכל האנטישמים, לכל הבדלנים – אני לא איתכם, אני עם ישראל, אהיה עם ישראל עד יום מותי". איש לא שיער עד כמה קרוב היום הזה.
בבוקר יום ראשון האחרון (שעון ישראל) הודיע משרדו של גרהם על מותו ממחלה פתאומית וקצרה (ככל הנראה מחלת לב וכלי דם טרשתית). גרהם, בן 71 במותו, חגג את יום הולדתו יומיים קודם לכן ושב זה עתה מקייב, שם נפגש עם נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי. עד הרגע האחרון ממש הוא עשה את מה שעשה במשך שלושה עשורים: נסע, לחץ ידיים, דחף למעורבות אמריקאית בעולם ובעיקר נלחם על ישראל.
מותו של גרהם אינו רק סופה של קריירה פוליטית בת 33 שנים. הוא מציב בסימן שאלה את המשכו של דור שלם במפלגה הרפובליקנית – הדור שראה בברית עם ישראל לא אינטרס מתחלף, אלא צו מוסרי ודתי. בעת מותו כבר הבטיח גרהם את מועמדות מפלגתו לקדנציה חמישית בסנאט בבחירות נובמבר, קדנציה שלא יזכה לכהן בה, ושהמאבק עליה הפך בחודשים האחרונים למשאל עם פנימי על עתידה של המפלגה כולה.
מהמסבאה בדרום־קרוליינה אל גבעת הקפיטול
הביוגרפיה של גרהם היא סיפור אמריקני קלאסי, כמעט דיקנסיאני. לינדזי אולין גרהם נולד ב־9 ביולי 1955 בעיירה סנטרל שבדרום־קרוליינה, שם ניהלו הוריו מסעדה שהייתה גם בר, אולם ביליארד וחנות משקאות – 'הסניטרי קפה'. הוא היה הראשון במשפחתו שהגיע ללימודים אקדמיים. כשהיה בן 21 מתה אימו מלימפומה, ו־15 חודשים לאחר מכן מת אביו מהתקף לב. גרהם, סטודנט צעיר, הפך לאפוטרופוס החוקי של אחותו בת ה־13, דארלין, וגידל אותה בעצמו. הוא מעולם לא נשא אישה ולא הקים משפחה, עובדה שיריביו ינצלו נגדו עד יומו האחרון.
לאחר לימודי משפטים באוניברסיטת דרום־קרוליינה שירת גרהם בפרקליטות הצבאית של חיל האוויר האמריקני (JAG – חיל המשפט הצבאי), בין השאר כתובע ראשי של חיל האוויר באירופה. הוא המשיך לשרת במילואים גם כחבר קונגרס, קיבל עיטור כוכב הארד ב־2014 ופרש בדרגת קולונל אחרי 33 שנות שירות. ב־1994 נבחר לבית הנבחרים, כרפובליקני הראשון שנבחר במחוז השלישי של דרום־קרוליינה מאז 1877, וב־2002 לסנאט. הוא כיהן כיו"ר ועדת המשפט של הסנאט בשנים 2019–2021 ולאחר מכן כיו"ר ועדת התקציב.
"אין שותף טוב יותר על פני כדור הארץ מישראל", אמר באחד מנאומיו במליאת הסנאט
"בחלקים מהתקשורת ישראל היא הרע בסיפור. בתנ"ך ישראל היא הטוב", אמר בכנס הקואליציה היהודית הרפובליקנית בנובמבר 2025 וקרא לחזק את החינוך של הדור הצעיר. לצד האמונה פעל גם החישוב האסטרטגי שספג משותפו הגדול, הסנאטור ג'ון מק'יין, שהפסיד לברק אובמה במרוץ לנשיאות ב־2008: גרהם, מק'יין והסנאטור היהודי ג'ו ליברמן כונו 'שלושת האמיגוס' – בזכות דבקותם בעידוד מעורבות צבאית אמריקנית בעולם, במיוחד אחרי פיגועי 11 בספטמבר. בעיני גרהם, ישראל הייתה נקודת המפגש המושלמת בין השניים – הברית שבה האמונה והאינטרס מתלכדים.
אוהב ישראל
התרומה והתמיכה של גרהם בישראל יכולה להכיל כרך שלם של ספרים ומקיפה כל תחנה ביחסי שתי המדינות בשלושת העשורים האחרונים. גרהם התנגד להסכם הגרעין עם איראן של אובמה, תמך בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים עוד ב־2017, שנה לפני ההעברה בפועל, חתם על החלטה שקראה למהלך וכינה את ירושלים "בירתה שאין עליה עוררין של ישראל"; יזם את 'חוק טיילור פורס', השולל סיוע אמריקני מכל גוף פלסטיני המשלם משכורות למחבלים ולמשפחותיהם, והיה שותף לחקיקה נגד תנועת החרם BDS. ב־2013 הוא איים לטרפד את מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה של אובמה, בטענה שיהיה "שר ההגנה העוין ביותר למדינת ישראל בתולדות האומה" וב־2016 פעל להשגת תוספת של 3.4 מיליארד דולר לסיוע הביטחוני לישראל. בדצמבר של אותה שנה, כשממשל אובמה היוצא (לאחר ניצחונו של טראמפ) נמנע בהצבעה על החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שקבעה כי להתנחלויות "אין תוקף חוקי" – היה גרהם שותף ליוזמת החקיקה נגד ההחלטה ואיים לקצץ במימון האמריקאי לאו"ם. במרץ 2019 עלה לרמת הגולן לצד ראש הממשלה נתניהו והשגריר דיוויד פרידמן, והבטיח לפעול להכרה אמריקאית בריבונות הישראלית ברמה – הבטחה שמומשה שבועיים לאחר מכן, כשטראמפ חתם על ההכרה בבית הלבן.
במלחמת חרבות ברזל הפך לחוד החנית של המאבק בממשל ביידן על משלוחי הנשק: במאי 2024 הגיש עם 11 סנאטורים רפובליקנים החלטת גינוי נגד עיכוב התחמושת לישראל, והכריז בריאיון כי הוא "בוטח בישראל יותר מאשר בשר ההגנה שלנו". באוגוסט 2024 יזם חקיקה שנועדה להטיל על איראן אחריות ישירה למתקפות שלוחיה ולהסמיך פעולה צבאית אמריקנית אם תתקרב לסף הגרעין, ובמאי 2025 הציב תנאי לתמיכתו בהסכם ביטחוני בין ארה"ב לסעודיה: נורמליזציה עם ישראל תחילה. ובזירה נוספת, משפטית, ניהל מערכה חסרת תקדים: כשהתובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), כרים חאן, שקל צווי מעצר נגד בכירים ישראלים, השתתף גרהם בשיחת ועידה עימו, ולפי עדות חאן לחוקרים אמר לו: "אתה יכול באותה מידה לירות בחטופים בעצמך". בהמשך דרש גרהם להטיל סנקציות לא רק על בית הדין, אלא גם על מדינות בעלות ברית כמו קנדה, בריטניה, גרמניה וצרפת אם יסייעו לו, והזהיר: "אם הם עושים את זה לישראל – אנחנו הבאים בתור".
התמיכה לא הייתה עניין של אינטרס חד־צדדי בעיניו. "אין שותף טוב יותר על פני כדור הארץ מישראל", אמר באחד מנאומיו במליאת הסנאט. "הם עומדים מעל ומעבר לרמתם, הם עושים כל מה שאנחנו מבקשים מהם ואף יותר, והם מבקשים מעט מאוד בתמורה". את הסיוע הביטחוני האמריקני תיאר לא כצדקה אלא כשותפות: "פרויקט מנהטן של המאה ה־21", כהגדרתו, ובשנה האחרונה אף אימץ את הצהרת נתניהו על גמילה הדרגתית מהסיוע האמריקאי, וטען שאפשר לעשות זאת מהר יותר מציר הזמן של עשר שנים שהציע ראש הממשלה.
יום אחרי הטבח פרסם גרהם הצהרה שקראה לישראל להביס את חמאס "בכל האמצעים הנדרשים", וכעבור יומיים צייץ שהוא "עומד לצד ישראל ללא התנצלויות
בן בית בירושלים
"עברו שבועיים מאז שהייתי כאן". כך, כבדרך אגב, פתח גרהם את מסיבת העיתונאים שלו בתל אביב בפברואר 2026 – הביקור האחרון שלו בישראל, כפי שהתברר. המשפט הזה מספר את הסיפור כולו: גרהם ביקר בישראל עשרות פעמים לאורך הקריירה. הוא לא הגיע לסיורים מודרכים, הוא הגיע לעבוד: פגישות עם ראשי ממשלה, שרי ביטחון, ראשי מוסד ואמ"ן, ולעיתים קרובות המשיך מכאן ישירות לריאד, לאבו דאבי או לקהיר כדי לקדם את חזון הנורמליזציה. "הם מספרים לי דברים שהממשלה שלנו לא מספרת לי", אמר על מארחיו הישראלים בביקורו האחרון – עדות נדירה בכנותה לעומק האמון בינו לבין המערכת הישראלית.
אחרי 7 באוקטובר קיבל הקשר הזה ממד אחר. יום אחרי הטבח פרסם גרהם הצהרה שקראה לישראל להביס את חמאס "בכל האמצעים הנדרשים", וכעבור יומיים צייץ שהוא "עומד לצד ישראל ללא התנצלויות" וכינה את המלחמה "מלחמת דת". בתוך שבעה חודשים ביקר בישראל חמש פעמים, ובסך הכל, כדברי שר הביטחון ישראל כ"ץ בהספדו, "נסע לישראל שוב ושוב, כתף אל כתף עם עמנו, בהפגנת סולידריות יוצאת דופן". ב־4 בינואר 2024 סייר בחורבות קיבוץ כפר עזה: "זהו איום קיומי על העם היהודי", אמר לצד הבתים השרופים. "ב־7 באוקטובר נטבחו, נאנסו ונרצחו 1,200 בני אדם, והדבר צולם בידי אסלאמיסטים רדיקלים שהיו הורגים כל יהודי אילו יכלו". כשניסו להקשות עליו בגין השימוש שלו בביטוי "לשטח את עזה", לא נסוג אלא הסלים: "פשוט לשטח. אנחנו שיטחנו את ברלין, שיטחנו את טוקיו. האם טעינו כשהטלנו פצצת אטום כדי לסיים את שלטון הטרור היפני?" ראש הממשלה נתניהו, מצידו, טבע את המשפט שחזר עליו שוב ושוב לאורך השנים: "אין לנו ידיד טוב יותר מלינדזי גרהם", ובאחת מפגישותיהם אמר לו: "אין אדם שעשה למען ישראל יותר ממך".
לפי מכון המחקר פיו (Pew), ב־2022 החזיקו 35 אחוזים מהרפובליקנים מתחת לגיל 50 בעמדה שלילית כלפי ישראל
ואז הגיעה איראן – הפרויקט שסגר את המעגל. על פי דיווח הוול סטריט ג'ורנל, בשבועות שקדמו ל'עם כלביא' נפגש גרהם עם נתניהו ועם בכירי המוסד, והדריך את ראש הממשלה כיצד לשכנע את טראמפ לצאת למלחמה. גם בפומבי הוא לא הרפה: כשטראמפ אותת ביוני 2025, בעיצומו של מבצע 'עם כלביא', על נכונות לעסקה עם טהרן, הופיע גרהם בתוכנית 'פוקס ניוז סאנדיי' והטיח בנשיא מהמסך: "הנשיא טראמפ, אמרת שעזרה בדרך. זה חייב להיות אמיתי וממש בקרוב. תעשה את זה, אדוני הנשיא. העם האיראני מתחנן לפניך. אתה לא יכול לדבר כמו רייגן ולהתנהג כמו אובמה. אין כאן שום עסקה לעשות". הוא הפך לפנים האמריקניות של המחאה האיראנית: חבש כובע "Make Iran Great Again" (על משקל סיסמתו של טראמפ), נאם מול 250 אלף גולים איראנים במינכן וסיפר בחיוך שבאיראן מכנים אותו "הדוד לינדזי". בביקורו בישראל בינואר 2026, על רקע ההפגנות נגד המשטר, כינה את ישראל "בעלת בריתה החזקה ביותר של אמריקה וידידתה מאז היווסדה" וקרא בגלוי להפלת משטר האייתוללות. במרץ, אחרי שיחת טלפון עם נתניהו, כתב: "ישראל היא מדינה קטנה עם לב ענק ונחישות בלתי־מעורערת לשרוד ולשגשג".
היום שאחרי במפלגה הרפובליקנית
השאלה המטרידה ביותר מבחינת ישראל היא לא מי יירש את מושבו של גרהם, אלא מי יירש את תפקידו ההיסטורי, ואם בכלל יש יורש. הנתונים מדאיגים. לפי מכון המחקר פיו (Pew), ב־2022 החזיקו 35 אחוזים מהרפובליקנים מתחת לגיל 50 בעמדה שלילית כלפי ישראל; במרץ 2025 עלה השיעור ־-48 אחוזים; ובמרץ האחרון – 57 אחוזים, לעומת 24 אחוזים בלבד בעלי תפיסה שלילית כלפי ישראל בקרב רפובליקנים מעל גיל 50. עם זאת, יש סקרים המצביעים על נתונים אופטימיים יותר, גם בקרב הצעירים הרפובליקנים. גרהם עצמו זיהה את הסכנה והפך את מערכת הבחירות האחרונה שלו לקרב חזיתי. "מפלגה אנטי־ישראלית אחת מספיקה לאמריקה", הכריז בעצרת בגרינוויל (עיר מרכזית בדרום־קרוליינה) באפריל 2026, והבטיח: "אפשר להיות אנטישמי כמה שרוצים באמריקה – פשוט לא תעשו את זה בתוך המפלגה הרפובליקנית".
השאלה איננה אם המושב יישאר אדום, אלא איזה מין אדום: ממשיך דרכו של גרהם, או רפובליקני מהזן החדש
מפת הכוחות בתוך המפלגה מתחלקת היום לשלושה מחנות. הראשון – הניצים הפרו־ישראלים הוותיקים: הסנאטורים טד קרוז מטקסס וטום קוטון מארקנסו, מזכיר המדינה מרקו רוביו, יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון (אוונגליסט אדוק שהצהיר כי "הרי יהודה ושומרון הם רכושו החוקי של העם היהודי") והפרשנים בן שפירו ומארק לוין; השני – הבדלנים הגלויים: קרלסון, מייגן קלי, חברת הקונגרס לשעבר מרג'ורי טיילור־גרין ופואנטס עם תנועת ה'גרויפרים' (Groypers, תנועת צעירים לאומנית־אנטישמית). קרלסון, שעזב את המפלגה הרפובליקנית ביוני, האשים את נתניהו בכך ש"תמרן" את טראמפ למלחמה וכינה את הנשיא "עבד" של ראש הממשלה הישראלי; והמחנה השלישי, המסוכן ביותר מבחינת ישראל דווקא בשל עמימותו, מגולם באיש אחד: סגן הנשיא ג'יי־די ואנס, המועמד המוביל לרשת את טראמפ ב־2028 ומי שפירטנו על אודותיו בגיליונות הקודמים. ואנס אינו אנטי־ישראלי מוצהר; הוא 'ריאליסט' המדבר כביכול בשפת האינטרסים הקרים. ואנס כזכור טען שישראל "לא יכולה להמשיך להרוג את כל יריביה" ושיגר רמז עבה כי המדינה היהודית מכשילה במכוון את המו"מ עם איראן באמצעות תקיפות בלבנון, תוך כדי שהוא מנקה את חיזבאללה מאחריות. כבדלן, ואנס צריך להצדיק אי־התערבותה של ארה"ב במזרח התיכון, זאת באמצעות הקטנת האיום הנשקף מצד יריבותיה של אמריקה באזור – בראשן איראן. לכן, באופן טבעי, ואנס מתוכנת לגמד את האיום האיראני ולהעצים את הנטייה הישראלית לכאורה לתוקפנות – נטייה שלפי הרציונל הבדלני גוררת את ארה"ב למלחמות שאינן משרתות אותה ואך מזיקות לה.
הפרשן השמרני־יהודי מארק לוין תמצת: "המרכז של טאקר הוא לשכת סגן הנשיא". כשנשאל קרוז על ואנס במאי, סירב לצאת להגנתו והסתפק באזהרה: "כל נבחר ציבור יצטרך להחליט היכן הוא עומד. כפי שאמר רייגן לפני יותר מ־50 שנה, זו שעת הכרעה".
ההכרעה הזאת מקבלת עכשיו משמעות מיידית: המושב של גרהם עצמו, שהתפנה עקב מותו הפתאומי. מבחינה טכנית, הרפובליקנים לא מאבדים קול בסנאט – דרום־קרוליינה נמנית עם 35 המדינות שבהן המושל ממנה ממלא מקום למושב סנאט שהתפנה, והמושל הנרי מקמאסטר, רפובליקני שעמד בראש מטה הבחירות של גרהם עם הסנאטור טים סקוט, ימנה בימים הקרובים סנאטור זמני שיכהן עד ינואר 2027, כך שהרוב הרפובליקני של 53 מול 45 נותר על כנו בחודשים הקרובים.
בנובמבר הקרוב צפויות להתקיים הבחירות לסנאט, וכאן הסיפור מתחיל להסתבך: גרהם ניצח בפריימריז הרפובליקנים ב-9 ביוני עם 56.8 אחוזים מהקולות את איש העסקים מארק לינץ', מועמד האגף הבדלני החשדן כלפי ישראל, אך מותו השבוע של גרהם מרוקן את הניצחון הזה מתוכן. על פי חוק הבחירות של דרום־קרוליינה, המפלגה תידרש לפריימריז בזק שייערכו באוגוסט הקרוב: לינץ' צפוי לרוץ שוב, טראמפ כבר רמז שיש לו מועמד מועדף מבלי לנקוב בשמו, ובשמות המוזכרים – חברת הקונגרס ננסי מייס והמושל מקמאסטר עצמו. הסיכון האלקטורלי זניח, שכן הדמוקרטים לא זכו במושב סנאט בדרום־קרוליינה מאז 1998. אבל השאלה איננה אם המושב יישאר אדום, אלא איזה מין אדום: ממשיך דרכו של גרהם, או רפובליקני מהזן החדש, שעבורו ישראל היא במקרה הטוב סעיף בתקציב ולא צו מצפוני.
גרהם היה הסנאטור הבולט ביותר שנהנה מאמון מלא של טראמפ ובה בעת נשא את הלפיד הישן של הברית עם ישראל בקול רם, בלי התנצלות ובלי חשבונות. מותו משאיר את המחנה הפרו־ישראלי בלי הלוחם הבכיר, המנוסה והפחות־מפוחד שלו, חודשים ספורים לפני בחירות אמצע, ושנתיים לפני קרב הירושה על 2028 שבו יעמוד רוביו, תאום גרהם מבחינת היחס האוהד לישראל, מול ואנס. גרהם עצמו ידע בדיוק על מה המערכה. "זו מערכת בחירות על הגדרת המפלגה הרפובליקנית", אמר בגרינוויל, שלושה חודשים לפני מותו. את המשפט הזה הוא לא זכה לבחון בעצמו. עכשיו הוא ייבחן בלעדיו.
