רומן גופמן, בן חמישים ואב לשלוש בנות, נולד בעיירה מאזיר שבדרום בלארוס, סמוך לגבול עם אוקראינה, שעוד הייתה אז חלק מברית המועצות. אביו ולדיסלב שימש רופא מרדים בבית החולים המקומי והתקדם עד לתפקיד סגן מנהל בית חולים ברוסיה, ואימו הייתה מורה. אך הפרט המסקרן ביותר בילדותו של גופמן הוא שעד שהיה בן 13 לא ידע כלל שהוא יהודי: בני המשפחה הסתירו את זהותם היטב מחשש לאנטישמיות שרווחה באזור, ורק זמן קצר לפני העלייה לישראל נחשפה לו האמת.

את הרגע שבו נתלש מן העולם שהכיר ואת הבלבול שבגילוי זהותו תיאר גופמן עצמו שנים לאחר מכן בעבודה אישית שכתב בלימודיו במכללה לביטחון לאומי: "ב-5 במאי 1990 נחת גופי בשדה התעופה הבין-לאומי של מדינת ישראל. כילד מתבגר אשר נתלש משורשי הזהות הרוסית אשר החלו להכות זה מכבר, סירבתי להבין מדוע צריך לעזוב את הכול וללכת. עד לפני כשנה בכלל לא ידעתי שאני יהודי. יום אחד בבית ספר הייתי נוכח בתגרה שבה הרביצו לילד יהודי מהכיתה השכנה, 'ז'יד מסריח!' צעקו החברה. את האמת שדי ריחמתי עליו אז, והיום אני הולך להיות כמוהו?? לא ידעתי עד כמה צדקתי לפחות בכל הקשור לדמות ה'מסריח', תווית שבעתיד הלא רחוק הלכה להיות לא פחות הסיבה למלחמה".

אגרוף ברחובות אשדוד

המשפחה עלתה ארצה כשגופמן היה בן 14, ובחרה להתיישב באשדוד. המעבר מבלארוס לעיר הנמל הישראלית לא היה קל לנער ממושקף ורזה בעל מבטא רוסי כבד, והוא מספר: "בדרכי לאורט [בית הספר שלמד בו] הייתה שכונה כזאת… בבוקר לא הייתה בעיה בשל השעה המוקדמת, אולם בדרך חזרה 'חבורת מרוקאים' מפעם לפעם הייתה יושבת בחצר של אחד הבתים. הייתה לי ולחבריי אפשרות לעקוף, ברם זה הפך למבחן האומץ היומי, ולא עקפנו אף פעם. אני זוכר את הטיפות של הזיעה הקרה על הגב ואת דפיקות הלב בהליכה איטית בכניסה לשכונה, 'אולי הפעם לא?!' התחננתי בתוכי. 'הנה הם, הרוסים המסריחים!' פתאום ערימת צעקות מפלחת את השקט… 'אנחנו תוקפים ראשונים' מסכמים בינינו ובוחרים מטרות. לרוב חטפנו מכות, הם היו רבים מאיתנו".

בשלב מסוים נמאס לו לחטוף. הוא נרשם לחוג אגרוף, התמסר לאימונים ברצינות תהומית, ובתוך כמה שנים טיפס עד המקום השני בארץ בקטגוריית המשקל שלו. לקראת הגיוס, מספרים חבריו, נהג בימי חורף לרדת לחוף הים ולהיאבק בגלים כדי לחשל את גופו. אך בדיעבד, הוא מודה, התרומה האמיתית של אותן שנים לא הייתה פיזית כלל: "עם הזמן התחזקתי, יותר ביטחון עצמי, פחות אלימות. אבל הנכס החשוב ביותר היה בכך שהם הצליחו לעורר בי כמיהה לחישול בלתי פוסק של כוח הרצון, דבר שעתיד היה לעמוד לימיני בשנות שירותי הצבאי".

משריונר זוטר למפקד פלוגה במלחמה

הגיוס שהגיע ב-1995 זימן סיפור מפתיע. גופמן הצעיר לא רצה לשרת בשריון כלל. הוא חלם על יחידת קומנדו וסירב לשיבוצו עד שהושם במחבוש צבאי. "אני לא הולך לשריון", הגיב, "אני רוצה לקומנדו. שריון זה לג'ובניקים".

רק לאחר שמג"ד מהשריון הגיע לשוחח איתו במעצר, ובתום כרבע שעה הצליח לשכנעו, עלה גופמן על האוטובוס למחנה סיירים, ושם שובץ לגדוד 53 בחטיבה 188. את הימים ההם ואת ההיחלצות ההדרגתית מתחושת הזרות הוא תיאר בהתרגשות: "כל כך הרבה אנשים טובים סביבי, מכל קצוות הארץ, וחוץ מהבילויים ביציאות סוף השבוע התחלתי 'לשכוח' שאני רוסי. חוויה רדפה חוויה, מפקדים למופת, סמלי המדינה, עיניים נוצצות של הוריי בטקסים השונים, מורשות קרב. תפסתי את עצמי מתרגש בעליית הדגל. קורס מפקדים, מנהיגות, אחריות, היתקלות ראשונה בלבנון".

מ', פקוד של גופמן בחטמ"ר עציון: "הוא הגיע לרבנות, ושם נאמר לו שהוא לא-יהודי. הוא אמר: אין בעיה, אני מוכן לעבור תהליך גיור. הוא הגיע פעם בשבוע באופן קבוע לעלי, אחרי שסיים ללמוד, אמרו לו שהם טעו והוא כן יהודי. אבל בכל זאת הוא המשיך ללמוד עם הרב אלי סדן עוד שנתיים"

שנות הלחימה האינטנסיביות שבאו אחר כך – ברצועת הביטחון בלבנון, בקרבות האינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן – עיצבו אותו כקצין מבצעי וטבעו בו את דפוס הפעולה שליווה אותו שנים: יוזמה גבוהה, חתירה למגע ונטייה ברורה לפעול גם כשהמצב מעורפל.

במקביל לשירות חלה גם תפנית בעולמו הרוחני. בזמן לימודיו האקדמיים מטעם צה"ל החל ללמוד יום בשבוע בישיבת עלי, אצל הרב אלי סדן, ושם לדבריו הושלם המסע שהחל באולם הנחיתה בלוד: "בשלוש שנות הלימודים האקדמיים מטעם צה"ל ביליתי יום בשבוע בישיבה בעלי. בלי שום התחייבות וללא כיפה הצטרפתי תחילה לתוכנית הבוגרים… זכיתי לתוכנית ייעודית באמונה ותרבות יהודית, בהיסטוריה של ציונות, תנ"ך ומוסר. גיליתי עולם שלם של עומק, שלמות הניגודים וקדמה מאוזנת… שוטטתי בחנויות ספרים משומשים בניסיונות לאתר את ה'כתבים' של ברל, 'בהילחם ישראל' של בן-גוריון, 'איגרות' של ז'בוטינסקי וכל כתבי הראי"ה קוק. התחלתי להיות ישראלי".

עלייה בסולם הפיקוד

עם הגעתו לדרגת אלוף-משנה הופקד גופמן על החטיבה המרחבית עציון. בשנתיים שפיקד עליה התחולל גל הטרור הקשה של 2015–2016, והוא עמד בחזית המאמצים לבלום אותו. כבר אז ניכר דפוס שליווה אותו בהמשך: באותה תקופה הפעיל בגזרת החטיבה רשת מקורות פלשתיניים על דעת עצמו, ללא עדכון השב"כ ואמ"ן, וכשהדבר נחשף למפקדיו הופסקה הפעילות, והוא זומן לבירור. ב-2017 קודם לפיקוד על חטיבה 7 המיתולוגית.

באותה תקופה התרחש גם אחד הרגעים שהפכו לסמל באופיו. בכינוס מפקדים, בנוכחות הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט, יצא גופמן בביקורת חריפה על ההימנעות מהפעלת כוחות היבשה: "הרמטכ"ל, רציתי ראשית להגיד לך שאנחנו מוכנים ורוצים להילחם", אמר גופמן. "אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין במציאות הנוכחית יש לנו הרבה מה להציע. ברצועת עזה, בלבנון, בסוריה, בכל מקום שיידרש. פעם אחרי פעם אנחנו למעשה מספרים לאנשים שלנו שיש כלים יותר רלוונטיים. הם פחות יהיו איתנו, וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה החיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני".

רומן גופמן על לימודיו במכינת בני דוד: "זכיתי לתוכנית ייעודית באמונה ותרבות יהודית, בהיסטוריה של ציונות, תנ"ך ומוסר. גיליתי עולם שלם של עומק"

את הדברים אמר כששאר הקצינים בחדר מגחכים ביניהם על דרישותיו, ואילו איזנקוט עצמו עלה אחריו לבמה והשיב: "אם על כל רקטה שתעוף וכל דבר יהפוך למלחמת אין-ברירה, אז ניכנס למלחמת מאה שנים".

לאחר מכן עבר גופמן ללימודים במכללה לביטחון לאומי. ביולי 2020 הועלה לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד אוגדת הבשן (210) בפיקוד הצפון.

לבד מול האויב

הרגע שהפך את גופמן מקצין בכיר נוסף לדמות מוכרת בציבור הרחב הגיע בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023.

גופמן שימש אז מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה (מל"י). הוא שמע את הדיווחים על חדירת המחבלים, יצא מביתו שבאשדוד והחל לנוע דרומה לעבר שדרות. בדרכו אסף כמה מתנדבי משטרה, ויחד הם פנו אל העוטף. בצומת שער הנגב נתקל גופמן בחוליית מחבלים, חיסל שניים מהם ונפצע קשה ברגלו בחילופי האש.

הפציעה הוציאה אותו מהלחימה לחודשים ארוכים, אך גם עיגנה את שמו כקצין הבכיר ביותר שנפגע באותו יום וכאחד מסמלי המפקדים שלא חיכו לפקודות וחתרו למגע. את הרגעים ההם סיכם במשפט שהיה לסיסמה: "נכשלנו, נלחמנו כאריות והצלחנו לבלום. עכשיו נלך קדימה ונהרוג את כולם".

מהמזכיר הצבאי לראש המוסד

לאחר השיקום שב גופמן לפעילות, שימש תקופה קצרה ראש מטה מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ובאפריל 2024 קיבל את אחד התפקידים הרגישים במערכת הביטחון: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.

הקרבה היום-יומית לנתניהו והדיסקרטיות והנאמנות שגילה הן שהובילו את ראש הממשלה להציג אותו בדצמבר 2025 כמועמדו לראשות המוסד. נתניהו תיאר אותו קצין יצירתי, אמיץ ובעל ראייה רחבה, שיודע לפעול מחוץ למסגרות המקובלות.

אלא שהדרך לאישור הסופי לא הייתה חלקה: יותר מארבעה חודשים נמשך הדיון בוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים, ובסופו אושר המינוי ברוב של שלושה חברים: פרופ' טליה איינהורן, פרופ' דניאל הרשקוביץ ומשה טרי. יושב ראש הוועדה, השופט בדימוס אשר גרוניס, נותר בדעת מיעוט. גרוניס סבר שפרשת אלמקייס מטילה על גופמן צל כבד בכל הנוגע לטוהר המידות, וגם ראש המוסד היוצא דדי ברנע הצטרף לביקורת והבהיר כי לעמדתו די בהערה פיקודית אחת כדי לפסול קצין מהתפקיד הבכיר בארגון.

סיומה של סאגת המינוי הגיעה השבוע, כשכלל העתירות נדחו בבג"ץ, ולא זו בלבד אלא שהשופט אלכס שטיין אף מתח ביקורת חריפה על ההאשמות חסרות הביסוס שהוטחו בגופמן ודחה את הניסיון להפוך את ההליך ל'משפט גופמן'. לאחר חודש וחצי של דיונים בעתירות נגדו, נכנס השבוע גופמן לתפקידו.

חברים מספרים: "אדם יצירתי"

מ', קצין שגופמן פיקד עליו בזמן שירותו כמפקד חטיבת עציון, מתאר את גופמן אדם בעל חשיבה יצירתית ואנושית מאוד. "יש לו גם ידיעה עצומה בהיסטוריה צבאית", מספר מ'. "בזמנו הוא כתב כתבה בעצמו לעיתון במחנה. אתה רואה בכתבה שליטה מטורפת, הוא מצטט כל מיני היסטוריונים והוגי דעות. הוא ממש חי את זה. אתה נכנס אליו לחדר, יש לו ספרייה מאוד מכובדת, ואתה רואה שהדברים הללו לא רק מונחים על המדף אצלו.

"יש בו שילוב מאוד מיוחד, גם של יצירתיות, גם של אנושיות. הוא מאוד יודע מה הוא רוצה מעצמו. לא בגלל שהוא נחמד, אז הוא ככה ישנה את דעתו או יעגל אותה. כמו שהיה מול איזנקוט בסרטון המפורסם שהוא אמר את דעתו על המצב של תפיסת ההגנה-התקפה".

הוא משתף כי פגש קצין שהיהדות לא הייתה לו מובנת מאליה. "מספרים שכשהוא הגיע לארץ, לאשדוד, לא היה לו כלום, שום מושג, שום קשר. רק כשהוא היה בן 13 גילו לו שהוא יהודי, והוא לא ידע אפילו מה זה יהודי בכלל. בהמשך היה לו חשוב מאוד להתחתן דווקא בחתונה יהודית. הוא הגיע לרבנות, ושם נאמר לו שהוא לא-יהודי. הוא אמר: אין בעיה, אני מוכן לעבור תהליך גיור. הוא הגיע פעם בשבוע באופן קבוע לעלי, ללמוד עם הרב אלי סדן.

"כעבור שנה, אחרי שסיים ללמוד, אמרו לו שהם טעו והוא כן יהודי. אבל בכל זאת הוא המשיך ללמוד עם הרב אלי סדן עוד שנתיים". את הלימוד הזה, מדגיש מ', עשה גופמן במקביל לשירותו, "ממש תוך כדי שהוא משרת, היה קופץ מדי פעם לעלי ללמוד".

החיבור הזה לזהות יהודית-לאומית התגלה גם בשפה המבצעית. מ' זוכר שינוי שערך גופמן עם כניסתו לתפקיד מח"ט עציון בהערכת המצב החטיבתית. "בהתחלה באותה שקופית של אויב היו עמודות על זריקת אבנים ועל מכות, וגם על הקמת מאחז לא-חוקי, על התפרעות של מתנחלים. כשהוא הגיע היה ברור שאין סיכוי ששני הדברים הללו יהיו באותה שקופית. במקום 'פלשתינים' הוא דיבר על 'אויב'! לאורך כל הערכת המצב היה ברור שהוא מדבר על אויב, זאת הסתכלות אחרת לגמרי".

עד שהיה בן 13 לא ידע כלל שהוא יהודי: בני המשפחה הסתירו את זהותם היטב מחשש לאנטישמיות שרווחה באזור

מ' מוסיף כי כל אירוע שקרה בגזרה, גופמן היה לוקח ללב. כשנרצחו יעקב דון ועזרא יחיאל שוורץ הי"ד בפיגוע סמוך לצומת הגוש, גופמן "ממש לקח את זה על עצמו", כלשונו של מ'. "היית רואה אותו מסתובב עם סלע על הכתפיים, איך הוא לא מנע את זה. ממש ברמה הכי אישית. בשבת שלאחר הפיגוע הוא דיבר על 'אומר החיים' שיעקב ועזרא השאירו אחריהם. הוא היה הולך למשפחה, יושב איתם, שומע את הסיפורים, מתנצל בפניהם. גם ברמת המטה הוא היה יושב איתנו וחושב איך אנחנו גורמים שלא יהיה סיכוי שיקרה דבר כזה עוד פעם".

סיפור דומה היה עם נפילתו של אליאב גלמן הי"ד, בן היישוב כרמי צור. "המשפחה חיפשה את הכיפה שלו, והוא ממש השקיע בחיפושים אחר הכיפה שאבדה". מ' נזכר באירוע נוסף מאותה תקופה. "באותה תקופה היה אירוע שגנבו נשק מחטמ"ר אחר. ביום ראשון בבוקר אני יושב איתו ושואל אותו: שמעת על החטמ"ר שגנבו ממנו נשק? הייתי בטוח שהוא יגיד: תשמע, זה לא בסדר איך המפקדים התנהגו, איך החייל התנהג. אבל הוא הסתכל עליי ואמר: זה היה יכול לקרות בכל חטמ"ר. הוא בא להדגיש שלא ללכלך על אף אחד, אלא מתוך הבנה שבאותה מידה זה היה יכול לקרות אצלנו, אז בואו נלמד מזה כדי שזה לא יקרה גם אצלנו".