את הנאום המובא כאן נשאתי בכנס השקת הספר 'משיב הרוח לצה"ל: הצעת חלופה יהודית למסמך רוח צה"ל'. ניסיתי לתאר בו את התהליך שעברה האליטה החילונית של העם היהודי עד לימי משיחיות אוסלו – ואת מסמך רוח צה"ל הנוכחי כתולדה של תהליך זה – ואת 'משיב הרוח לצה"ל' כעדות ומענה לשינוי הצפוי והרצוי.
יואב צרי הי"ד היה אלוף המכבייה ואלוף ישראל בשחייה. הוא היה גיבור ישראל שנפל בקרב ההרואי על גבעת התחמושת. אולם דווקא הוא שימש את הסופר אסף ענברי, ברומן 'עמוס ונתן', להבליט כשל זהותי. צרי התחתן עם אחייניתו של אלתרמן, וענברי שם בפיו של אלתרמן את הדברים האלה: "כשאתה מסתכל על הזוג היפה הזה… אתה בכל זאת שואל את עצמך: באיזה מובן הם יהודים? האם יש להם איזושהי תודעה היסטורית, או שהם חיים רק את עונות השנה?
אובדן הקוד הרוחני שלנו
האם הזריחות על הגלעד והשקיעות על הגלבוע אומרות להם משהו על תולדות העם בארץ הזאת – או שהם פשוט נהנים מהזריחה ומהשקיעה, כמו שאפשר גם באוסטרליה? האם השורשיות הצברית שלהם היא לא, בעת ובעונה אחת, גם סוג של תלישות? תראה את היואב הזה. חזק בבוטניקה, חלש בהיסטוריה. יודע מה זה צֳרִי, לא יודע מי זו צְרוּיָה".
מן הספרות לשירה ולפוליטיקה. אף בשומר הצעיר יש הדים לטענה. המשורר אבא קובנר כינה את התופעה 'אובדן הקוד הרוחני שלנו': "רבים הם היורדים מהארץ בקרב בני הקיבוצים… אני חושש מלומר, שבמידת היכרותי את הנוגעים בדבר, יהיה אחוז גבוה מבין היורדים שיצאו מכלל ישראל בתוך דור או שניים – דווקא מיוצאי חלצינו.
אולי מן הדין לשאול אותם ולתחקר אותם לא כל-כך על סיבות הירידה… אלא איזה מטען יהודי-ציוני וקיבוצי הם נושאים בקרבם כמקור להזדהות להם ולבניהם" (מתוך איגרת אישית שכתב לחברי הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי ב-1987). ענברי – בשם אלתרמן – ואבא קובנר, חבר מוביל בשומר הצעיר, שניהם מבחינים במה שהגדיר חוקר הספרות ברוך קורצוייל בעולם התרבות של שנות החמישים והשישים "אובדן חוש הרציפות וההמשך בתרבותנו".
תהליך של "אדישות וההתנכרות המוחלטת לגבי שאלת ערכי היהדות"
קורצוייל טען כי בחילוף הדורות של היוצרים היהודים בין ביאליק, עגנון, אורי צבי גרינברג וטשרניחובסקי אל הדורות שאחריהם, התנתקה התרבות העברית מהיהדות ומהזהות היהודית. הוא תיאר זאת תהליך של "אדישות וההתנכרות המוחלטת לגבי שאלת ערכי היהדות". התולדה היא שהיהדות "חדלה מלהיות נושאה" של הספרות כבר בשנות החמישים והשישים.
סיכם קורצוייל ואמר: "קם דור חדש לספרותינו והוא שונה עד מאוד מהדור הקודם. במובן הרגיל אין כאן המשך, ולא יכול להמשיך אחרי השינויים שעברו בשלושת הדורות האחרונים". מאז עברו עוד שלושה, ומה שתיאר קורצוייל נכון לשיעור ניכר, אך חשוב מכך, לשיעור ניכר בעמדות השפעה וכוח בחברה החילונית.
תחת תקומה והחזרת עטרה ליושנה, תחת חזון הנביאים וסיפור אידיאלי כמעט על עם השב לארצו, אנו מוצאים פסיכוזה לבריאת יצור חדש, עברי חדש, ותוצריו אחרי אותם שלושת הדורות מאז קורצוייל הם ניכור מוחלט ובורות תהומית בכל הנוגע ליהדות, שיגעון גדלות המאפיין יחידים החשים שהם מרכז הבריאה ותכליתה, כאותו ילד-נכד עמרם בסיפורו של ברנר 'מכאן ומכאן'.
מרד ופריצת גדר אינם תוכן ואור
אותם חילונים (בניגוד לרוב החילונים) חשים עצמם בריאה חדש של עברי חדש. אני רואה את הברקים ושומע את הקולות אבל מזהה את הקליפות; תחת זהות היסטורית בת אלפי שנים וייעוד א-לוהי בעולם נוצצת קליפה, אך היא נבובה, נותרת צורה מתפרצת ורומסת גדרות, כלי של מרד ושינוי. אולם מרד ופריצת גדר אינם תוכן ואור, הם נעדרים ממנו עד שיגעון דעת וטירוף הנפש.
החילונים חושקים באשר לעולם לא ישיגו, מתפרצים אחוזי שנאה וגועל כלפי מי שמסמל את ריקנותם ואת חקיינותם – הדתיים הלאומיים והחרדים. כך נוטה הציבור החילוני בישראל בדין התנכרות הוריו – אבות אכלו בוסר וזהות ותרבות בנים תקהינה.
כל שנותר הוא המוטיב החוזר של חיקוי אופנות מוסריות ואינטלקטואליות מן החוץ, בצורה מקומית וחיגרת, שכן הן אינן אמיתיות למקום ולנסיבות, לתרבות או לזהות – הן בסך הכול העתק חיוור של אמת מארץ אחרת, כפי שתיאר הוגה הדעות הציוני יעקב קלצקין את התבוללות היהודים: "וזה גורלו של המתבולל, שאין הוא יונק משורשי האומה… הוא תולה עצמו בענפים ואוכל פרות מן המוכן שלא טרח בגידולם ובטיפוחם… ואפילו כשתפס בשל אחרים, לא תפס אלא את המראה ולא את העצם".
מהדתה להנבבה
כך הם ניזונים מתרבות זרה, בלא עצמיות, ואף תזונה זאת שלהם חיגרת ונבובה היא. כך נולד רוח צה"ל המפורסם של אסא כשר, וגם 'התיקון' של אבי שגיא, יהודי שומר מצוות שכתב קוד שכל כולו הדהוד האופנות האינטלקטואליות מבחוץ, בדגש על יהודי אחר, מייקל וולצר, ותאוריית המלחמות הצודקות.
נדירים המקרים ששינוי רוחני ותרבותי מתבטאים בהם למסמך פורמלי וצבאי – והנה אחד מהם. עד כמה צדקו קורצוייל, קובנר, קלצקין – אפשר לראות בקוד האנטי-אתי, שכולו שקר, זיוף וחיקוי שמחירו דם אדם. חברה אשר "היהדות חדלה מלהיות נושא" בה, כפי שהציב ענברי בפיו של אלתרמן, תוליד קוד אתי אשר "היהדות, היהודים והמדינה היהודית" חדלו להיות נושאו.
תרבות שאין לה "חוש רציפות", בלשונו של קורצוייל תוליד קוד אתי שאין בו ולו בדל של קשר, עמום ככל שיהיה, אל ההיסטוריה העשירה של פסיקת ההלכה וארון הספרים היהודי, כל שכן לספר הספרים. המתבוללים שתיאר קלצקין, "נשמות ערטילאיות, המתלבטות בגופים זרים", ינסחו קוד אתי ערטילאי וזר לייחוד הלאומי של עם ישראל ושל הייעוד הא-לוהי שלו .
קוד מופשט שכתבו א-יהודים אל אַל-עם.
נקודת האפס של הזהות ה'ישראלית' הגיעה לשיאה עם הסכמי אוסלו, שהיו אקט משיחי-פוליטי מובהק. לפני חודשים מספר טבעתי את המושג 'הַנְבָּבָה' לתיאור המגמה האמיתית של המשתמשים בפועל 'הדתה' – ריקון המרחב מכל מורשת, מסורת או תוכן דתי יהודי. ואכן, דווקא אז, כשכמעט לא נותר עוד דבר יהודי בזהות של ההגמוניה החילונית, הגיע אסא כשר ומילא את הצורה המתפרצת, את הכלי המורד, באור מן המוכן – הנחת היסוד היא קדושתו של כל פרט, לא צלם א-לוהים אלא א-ל ממש.
האללת האדם – ובכך אפשר לזהות את הטענה שבבסיסה, במשחק סכום האפס המתואר כאן, תפיסה שאני מגדיר נאו-נוצרית – כל נפש פנימית של כל יחיד היא צלוב, והמציאות כולה רומא. עבודה זרה הייתה להנחת היסוד של הקוד האתי המנחה את צבא המדינה היהודית.
התוצאה: סיכון מיותר של חיי לוחמים ברוח הטשטוש בין אויב לאוהב, בין קולקטיב לקולקטיב.
צה"ל הלך ונעשה כנסייתי בתפיסת הפעולה שלו, ההבדלה בין "כוחותינו" ובין "האויב" טושטשה עד כדי שפה פלילית אזרחית, לא פחות! אתיקה כזאת, שמיישמים כדוקטרינה חשמנים ובישופים של הפרקליטות הצבאית, אחראית במידה לא-מבוטלת לאסון הנורא ב-7 באוקטובר. אפשר לראות ב'כבוד האדם', המופיע בקוד האתי של צה"ל כערך מספר שלוש, ערך ליבה לפי חלק משופטי בתי הדין הצבאיים, ביטוי של הילת קדושה – ממש רוח הקודש.
איננו רוצים להדית את הקוד האתי אלא לייהד אותו
אם כן, אנחנו איננו רוצים להדית את הקוד האתי אלא לייהד אותו. לא מדובר בדתי לעומת לא-דתי, אלא ביהודי לעומת המוטציה המודרנית של הנוצרי. מדובר במאבק על הגדרת הצבא בין שתי תפיסות אמוניות, או בלשוננו מלמעלה, בין שתי הנחות יסוד ערכיות: היהודית לעומת הנוצרית בתצורתה המוצגת.
המסמך המוצג כאן בספר הוא לא רק תיקון שיציל חיי אדם. הוא איננו אך ורק תיקון שישרת את האינטרס הלאומי או את הביטחון הלאומי. הוא צעד גדול והכרחי בתהליך העמוק של גאולת ישראל, שלב נוסף ביציאת מצרים הרוחנית שעודנו עוברים מן הגלות אל הריבונות בארץ ישראל, ארצנו הקדושה. הקוד החדש שמציעים רבני תורת המדינה הוא ביטוי ראשוני ומכונן, אותנטי, לתרבות היהודית. הוא מסמך שאין לי אלא להגדירו מסמך רוחני המהווה יצירה עצמאית וריבונית אחרי חציית הירדן.
מסמך זה משמש ביטוי אותנטי ונאמן למקורות ולמסורת של עם ישראל בארצו – הצעה מן המקרא וההלכה אל החיים כחלק מתהליך הגאולה הלאומי. במהותו הוא יביאנו לראשונה מאז ימי חשמונאי, ויש שיגידו מאז בית ראשון, אל תופעה שנדמה כי נכחדה מההיסטוריה לדעת מי שלא האמין בחזון הנביאים: צבא יהודי באופיו, במהותו, בפעולתו ובערכיו. על כן מלוא השבח לרבנים שעסקו במלאכת הקודש. עוד לבנה הוספתם לבניין המקדש. בלשון החלוצים של הארץ: עוד דונם כבשתם וגאלתם. חזק ואמץ.
