החזית השקטה

אחד הפצעים המדממים ביותר שנצרבו בתודעה הלאומית בשנים שקדמו למלחמה לא נגע לאויב חיצוני, אלא דווקא לאיום מבפנים. מבצע 'שומר החומות' באייר תשפ"א חשף שבר עמוק, כאשר ערים מעורבות הפכו לשדות קרב, כבישים נחסמו באבנים ובצמיגים בוערים, ובתי כנסת הועלו באש. הזיכרון של הפוגרומים בלוד, ברמלה ובעכו, והתחושה הקשה של אובדן המשילות והביטחון האישי, נותרו כצלקת טרייה. התפיסה הרווחת הייתה שכל עימות צבאי נרחב בגבולות המדינה יצית באופן אוטומטי חזית פנימית אלימה, שתשתק את העורף ותכריח את כוחות הביטחון לפצל את מאמציהם. החשש הזה היה התרחיש הסביר, ההגיוני, זה שכל מומחה וכל אזרח התכונן אליו.

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, כשהתבהרו ממדי האסון בדרום, הפחד הזה צף ועלה במלוא עוצמתו. בעוד צה"ל המום ומנסה להבין את תמונת המצב, והיישובים בעוטף נלחמים על חייהם, כל אזרח במרכז הארץ ובצפונה שאל את עצמו: מתי זה מתחיל גם כאן? התרחיש היה ברור ומוחשי: מחבלים חמושים יוצאים מכפרי יהודה ושומרון ופותחים במסעות ירי בכבישים. כביש 65 (ואדי ערה) נחסם. שכנים מלוד ורמלה, שרק לפני שנתיים וחצי השתתפו במהומות, מנצלים את הכאוס הכללי כדי לפתוח במסע טבח ברחובות. זו לא הייתה חרדה דמיונית, אלא מסקנה מתבקשת מהניסיון הקרוב והכואב. כל ההיגיון האנושי והניתוח האסטרטגי הצביעו על כך שהאויב מבית ינצל את ההזדמנות ההיסטורית כדי להצטרף לחגיגת הדמים של חמאס.

השקט שאחרי הסערה

אך אז, התרחש פלא. פלא שקט, כמעט בלתי נראה בתוך הרעש הגדול של המלחמה, אך בעל משמעות לחימתית כבדה. בניגוד מוחלט לכל התחזיות, החזית הפנימית נשארה דוממת. הנתונים הרשמיים של מערכת הביטחון הראו צניחה דרמטית, כמעט לאפס, באירועי הטרור והפרות הסדר הלאומניות מצד ערביי ישראל וביהודה ושומרון בחודשים הראשונים למלחמה. אותם מוקדי חיכוך שהתפוצצו ב'שומר החומות' נותרו שקטים. מה קרה? התשובה מורכבת, אך שורשיה אמוניים. ההתגייסות המהירה של מאות אלפי חיילי מילואים, והתארגנות הבזק של מאות כיתות כוננות ואלפי אזרחים חמושים שיצאו להגן על בתיהם, יצרו חומת מגן נראית לעין. האויב מבית, שתכנן אולי להצטרף לחגיגה, הביט בנחישות הישראלית, בעוצמת הגיוס ובעיניים הלוחמניות של דור התקומה , ופשוט השתתק. הפחד שינה כיוון.

ההתרחשות הזו אינה רק תוצאה של הרתעה טקטית, אלא גילוי של יד מכוונת מלמעלה, המזכירה אירועים מכוננים בתולדות עמנו. התמונה המדויקת ביותר מתוארת במסעו של יעקב אבינו חזרה לארץ ישראל. לאחר המעשה הנורא בשכם, משפחתו של יעקב הייתה חשופה ופגיעה, מוקפת בעמים עוינים שהיו עלולים להתאגד ולכלותם. אך התורה מתארת הגנה נסתרת: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית ל"ה, ה'). 'חיתת אלוהים' , פחד אלוהי, מורא שאינו תלוי בכוח צבאי בלבד, אלא מוטל הישר מן השמיים על האויבים ומשתק אותם. בדומה לכך, רגע לפני הכניסה לארץ, מעידה רחב על הלך הרוח בכנען: "כִּי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (יהושע ב', ט'). השקט הפנימי בשמחת תורה לא היה מקרי, הוא היה אקט של השגחה עליונה שאפשרה לעם ישראל למקד את כל כוחו בחזית העיקרית.

הנס השקוף הזה הוא שיצר את הפניות המלאה לצה"ל להכות באויב בעזה ובצפון. בלעדיו, המערכה כולה הייתה נראית אחרת לגמרי. הוא מזכיר לנו שהביטחון הלאומי שלנו מורכב מרבדים גלויים וסמויים, וכי לעיתים, הניצחון הגדול ביותר הוא הקרב שלא התרחש. בפעם הבאה שניסע בכביש 65 או נבקר בלוד, נזכור להודות על השקט, על הנס הלא מדובר שאפשר לנו להמשיך ולהילחם. זהו קיום מדויק של החזון מימי שיבת ציון, שבו בניין הארץ וההגנה עליה שלובים זה בזה, מתוך הבנה שרק כך ניתן לנצח.

"וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים".

רוצים לקבל את כל 70 הניסים של מלחמת התקומה?

לחצו כאן לקבלת הנס היומי בווצאפ: https://chat.whatsapp.com/GYuxX2xfNmz73Cy92Osgiw