הקרב על העוטף

במשך שנים חיה מדינת ישראל תחת קונספציה מהפנטת. האמנו בגדר המשוכללת, בסנסורים, במודיעין הטכנולוגי. האמנו שהאויב בעזה מורתע, עסוק בשיפור חיי תושביו, ושהתרחיש הגרוע ביותר הוא סבב טילים קצר. בוקר שבת שמחת תורה, תשפ"ד, התחיל באותה אווירה פסטורלית. הקיבוצים והערים בעוטף התעוררו לשקט של חג, מתכוננים לתפילות ולהקפות. על פי כללי ההיגיון והתחזיות, דבר לא היה אמור להפר את השלווה. ה'צבא הגדול' היה במקומו, והאזרחים יכלו לישון בשקט. זו הייתה תמונת המצב שעל פיה פעלנו, התפיסה ששלטה בכיפה והרדימה את כולנו. איש לא דמיין שהמציאות עומדת לקרוע את המסך הזה באלימות שאין לה אח ורע בתולדות המדינה.

בשעה שש וחצי בבוקר, השקט הופר באחת. לא בעוד מטח רקטות, אלא בנחשול אנושי של רוע צרוף. אלפי מחבלי נוח'בה, מאומנים ומצוידים מכף רגל ועד ראש, פרצו את הגדר בעשרות מוקדים. ההפתעה הייתה מוחלטת. קווי ההגנה הראשונים, המעטים והלא מוכנים, קרסו. לפתע, המרחב שבין הגדר ליישובים היה פרוץ לחלוטין. התרחיש הבלתי אפשרי הפך למציאות: פלוגות של מחבלים צמאי דם, חמושים בטילי RPG, רימונים ורובי סער, שטפו את הקיבוצים, את העיר שדרות ואת כבישי הדרום. כל היגיון צבאי קבע שמרגע שהקו נפרץ, הכוח המגן הדליל והמופתע בתוך היישובים אמור להישבר תוך דקות. המחשבה על אזרחים, אפילו חברי כיתות כוננות, העומדים מול כוח צבאי סדור, הייתה בגדר התאבדות.

רוח אלוקים מול הנוח'בה

כאן, בנקודת השפל הנמוכה ביותר, התרחש הנס. מתוך החשיכה קם כוח אחר, כוח שלא נספר במצבות כוח האדם ולא נכלל בתחזיות המודיעין. זה היה כוחה של הרוח. ברגעים הקריטיים, עשרות בודדות של חברי כיתות כוננות, שוטרים ואזרחים מן השורה, הפכו למגן אנושי של עם ישראל. ביישובים כמו ניר עם, מפלסים, ועין הבשור, קומץ לוחמים חמושים בנשק אישי בלבד, ניהלו קרבות בלימה הירואיים במשך שעות ארוכות. הם עמדו, 12 לוחמים מול 200, לעיתים 5 מול 100, ופשוט סירבו ליפול. הם ידעו שמאחוריהם נמצאות המשפחות, השכנים, הילדים. הם ידעו שאם הם נשברים , אין עוד מי שיעמוד בפרץ. השבר אכן היה נורא והמחיר כבד מנשוא במקומות רבים, אך במקומות שבהם המעטים הללו עמדו , קו הדם נעצר.

ההיגיון הצבאי התרסק. על פי כל חוק פיזיקלי של מלחמה, לחימה ביחס כוחות כזה היא חסרת סיכוי. אך בשעות הקשות הללו, הורגש כיצד הקב"ה העיר באותם יחידים רוח אחרת, רוח ששינתה את כללי המשחק. זו לא הייתה רק גבורה אנושית, זו הייתה התגלות של כוח עליון שפעל דרך בני אדם. כל כדור פגע, כל החלטה טקטית הייתה מדויקת, וכל רגע של היסוס בצד האויב נוצל עד תום. הם נלחמו מעבר לכוחם, מעבר לגבולות היכולת האנושית המוכרת.

התופעה הזו היא קריאה כפולה עבורנו. ראשית, היא מזכירה לנו באופן מצמרר את ספר שופטים. גם שם, בתקופות של משבר לאומי וקריסת המערכות המרכזיות, הפתרון לא הגיע מצבא סדיר, אלא מיחידים שהקב"ה השרה עליהם את רוחו. "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה'" , זהו המשפט החוזר שוב ושוב על גדעון, יפתח ושמשון. כמו שמגר בן ענת שהושיע את ישראל עם מלמד בקר, כלי חקלאי פשוט, כך קמו גיבורי דורנו והצילו נפשות עם נשקם האישי. הם לא חיכו לפקודה, הם שמעו את הצו הפנימי, את קריאת השעה, והפכו לשופטים של דור התקומה. הקריאה השנייה היא ההבנה העמוקה שכוחו של עם ישראל לא נמדד רק במספר הטנקים או המטוסים, אלא בעומק הרוח הפועמת בו.

מאותו יום, המבט שלנו השתנה. כשאנחנו רואים היום אברך או חקלאי, איש היי-טק או מורה, הנושא על כתפו נשק כחבר כיתת כוננות , אנחנו לא רואים רק אזרח חמוש. אנחנו רואים בו המשך ישיר לאותה שרשרת של גבורה יהודית קדומה. אנחנו רואים את הניצוץ האלוקי שהקב"ה בחר להעיר דווקא בדור שלנו, כדי לעמוד בפרץ ולהציל את כולנו. זוהי התשובה הנצחית לכל מי שסומך רק על החומר והכוח. הגבורה האמיתית נובעת ממקור עמוק הרבה יותר.

"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת"

רוצים לקבל את כל 70 הניסים של מלחמת התקומה?

לחצו כאן לקבלת הנס היומי בווצאפ: https://chat.whatsapp.com/GYuxX2xfNmz73Cy92Osgiw