מסמך התשובה של ראש הממשלה נתניהו למבקר המדינה, שנחשף השבוע, הוא מסמך מרתק ומדכא כאחד. זהו מסמך משפטי-היסטורי שנועד קודם כול ולפני הכול לנקות את המנהיג. 

הציטוטים המובאים בו מתוך דיוני הקבינט והערכות המצב בשנים שקדמו לטבח הם מסמרי שיער. שוב ושוב אנו רואים את ראשי מערכת הביטחון – הרמטכ"לים כוכבי והלוי, ראשי השב"כ ארגמן ובר וראשי אמ"ן – חוזרים על המנטרה המהפנטת: "חמאס מורתע", "פניהם להסדרה", "הם לא רוצים מלחמה".

נתניהו מציג את המסמכים הללו כאקדח מעשן לזיכויו. הנה, הוא אומר, אני שאלתי, אני הקשיתי, אני רציתי לפגוע בראשי חמאס, והם, הדרג המקצועי, הם בלמו, הרדימו והסבירו לי שאין צורך. ברמה הטקטית והמשפטית נתניהו צודק. כשהרמטכ"ל אומר לראש הממשלה שחמאס אינו מעוניין בהסלמה וכשראש השב"כ ממליץ לתת להם פועלים וכסף קטרי כדי לקנות שקט, קשה למנהיג מדיני להפוך את השולחן ולצאת למלחמה יזומה.

אבל האמת מורכבת יותר וכואבת הרבה יותר. הניסיון של נתניהו להציג את עצמו כקורבן של "הקונספציה הצבאית" מתעלם מהעובדה שהוא עצמו היה האדריכל הראשי של "הקונספציה המדינית". נתניהו אינו יכול להאשים את גורמי הביטחון באי-תקיפת חמאס משום שבמשך שנים גישתו האסטרטגית הבסיסית ראתה בחמאס גם נכס ולא רק נטל.

ההיגיון (הקר) של הבידול

כדי להבין את זה צריך לנקות את הרעש הפוליטי ולהסתכל על התמריצים. נתניהו, מדינאי מפוכח וריאליסט, הבין שמדינה פלשתינית ביהודה, שומרון ועזה היא אסון קיומי למדינת ישראל. כדי למנוע את הלחץ הבין-לאומי להקמת מדינה כזו הוא אימץ את מדיניות הבידול. כל עוד יש שתי ישויות פלשתיניות עוינות זו לזו – חמאס בעזה ופת"ח ביהודה ושומרון – אי אפשר לדבר על מדינה פלשתינית אחת. החמאס בעזה היה בראייה הזו תעודת הביטוח נגד חלוקת הארץ.

לכן האשמה של נתניהו כלפי הצבא היא חלקית. נכון, הצבא סירב לתוכניות אופרטיביות לחיסול סינוואר (כפי שעולה מהפרוטוקולים), אבל נתניהו מעולם לא דפק על השולחן ודרש תוכנית לכיבוש הרצועה ולהפלת שלטון חמאס. המקסימום שרצה נתניהו, וגם זה רק ברגעי הסלמה, היה "לקצור את הדשא", לפגוע בראש הנחש, לחסל בכיר, להחזיר את ההרתעה לכמה שנים. הוא לא רצה להשמיד את הנחש עצמו, כי הנחש הזה שירת אינטרס מדיני עליון.

זו הייתה אסטרטגיה רציונלית קרה ומחושבת. היא קנתה לישראל זמן ושקט יחסי, היא הסירה מעלינו את עול המשא ומתן המדיני המסוכן, והיא אפשרה את שגשוג הכלכלה הישראלית ואת הסכמי אברהם. הבעיה היא שאסטרטגיה זו נשענה על הנחת יסוד שגויה אחת: שאפשר לשלוט בגובה הלהבות של המפלצת ושחמאס יסתפק בלהיות שליט עזה ולא ינסה להפוך למשמיד ישראל. וגם אם ינסה, אנו "נדע להתמודד", כמו שראשי מערכת הביטחון אומרים תמיד מתוך זלזול באויב האסלאמי.

מלכודת הלגיטימציה: למה לא תקפנו ב-6 באוקטובר?

בואו נניח לרגע שנתניהו (או כל ראש ממשלה אחר מהימין) היה קם בבוקר 6 באוקטובר 2023 בלי התרעה מודיעינית קונקרטית על פלישה ומחליט שהגיע הזמן לחסל את חמאס. נניח שהוא היה מורה לצה"ל לגייס מילואים, להפציץ את עזה ולפתוח במתקפת מנע כדי להסיר את האיום.

בואו נניח לרגע שנתניהו (או כל ראש ממשלה אחר מהימין) היה קם בבוקר 6 באוקטובר 2023 בלי התרעה מודיעינית קונקרטית על פלישה ומחליט שהגיע הזמן לחסל את חמאס. מה היה קורה אז?

מה היה קורה אז? התשובה ברורה לכל מי שחי בישראל: המדינה הייתה מתפוצצת מבפנים ומבחוץ.
הטייסים היו מסרבים להתייצב (זוכרים את המחאה?), האופוזיציה הייתה זועקת שנתניהו פותח במלחמה כדי לברוח מהמשפט או מהרפורמה, הממשל האמריקני היה עוצר את משלוחי הנשק בתוך 24 שעות, והאו"ם היה מכריז שישראל תוקפנית.

זוהי הטרגדיה המרכזית של ביטחון ישראל, והיא מזכירה באופן מצמרר את הטרגדיה של גולדה מאיר ב-1973. גם אז, בדיוק חמישים שנים לפני אותו בוקר נורא, בבוקר יום הכיפורים, כשהיה ברור שהמלחמה בפתח, גולדה סירבה להמלצת הרמטכ"ל דדו להכות מכה מקדימה. למה? כי קיסינג'ר הזהיר אותה: "אם תתקפו ראשונים, לא תקבלו אפילו מסמר". ישראל, מדינה מערבית התלויה בלגיטימציה ובחימוש חיצוני, איבדה את היכולת (או את האומץ) לצאת למלחמת מנע.

נכון להיום אנחנו נידונים להיות הצד שמותקף. אנחנו נידונים לספוג את המכה הראשונה, את הטבח, את ההשפלה, רק כדי לקבל את כרטיס האשראי הבין-לאומי והפנימי להגיב. וגם אז האשראי הזה מוגבל בזמן. נתניהו כמו גולדה ידע שאין לו לגיטימציה למלחמה יזומה. הוא היה שבוי בקונספציה לא רק בגלל הערכות אמ"ן אלא בגלל האקלים המדיני והחברתי שפעל בו.

ד"ר יגיל הנקין וקו מז'ינו הישראלי

כאן המקום להכניס לתמונה את הניתוח המבריק של ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין (במאמרו החשוב במקור ראשון). הנקין הצביע על שינוי עומק בתפיסת הביטחון הישראלית שהוביל אותנו לאסון. באופן מסורתי תפיסת הביטחון של בן-גוריון עמדה על שלוש רגליים: הרתעה, התרעה והכרעה. הרעיון היה להעביר את המלחמה לשטח האויב מהר ככל האפשר ולהכריע אותו.

בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז ועדת מרידור, ישראל הוסיפה רגל רביעית, ורגל זו הפכה למרכזית: התגוננות

אבל בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז ועדת מרידור, ישראל הוסיפה רגל רביעית, ורגל זו הפכה למרכזית: התגוננות. הפיתוח של כיפת ברזל, הגדר התת-קרקעית ("המכשול") והגדרות החכמות יצרו אשליה מסוכנת. הנקין מכנה זאת (בהשאלה) "קו מז'ינו". ההסתמכות על טכנולוגיה הגנתית יצרה תמריץ שלילי להתקפה. אם יש לנו כיפת ברזל שמיירטת 95% מהרקטות, למה להסתכן במלחמה קרקעית? למה לכבוש את עזה אם אפשר להכיל את הירי?

ההגנה, מסביר הנקין, הרגה את ההתקפה. היא סיפקה לדרג המדיני (נתניהו) ולדרג הצבאי (כוכבי, הלוי) את התירוץ המושלם שלא לעשות כלום. היא אפשרה חיים נוחים של שקט תעשייתי והדחקה. כשיש לך מגן אתה שוכח להשחיז את החרב. יותר מזה, ההגנה המוצלחת שללה את הלגיטימציה למלחמה. הרי אם שום ישראלי לא נהרג מהרקטות (בזכות הכיפה), איך תצדיק לעולם כניסה קרקעית והרג של אזרחים עזתים?

במסמך של נתניהו אנו רואים את התוצאה של התהליך הזה. הדיונים עוסקים ב"הסדרה", ב"שקט", ב"מכשול". המילה הכרעה נעלמה מהלקסיקון. הרמטכ"ל כוכבי מתגאה ב"קטלניות", אבל בפועל מקדם אסטרטגיה של בניית חומות. השב"כ מתגאה בטכנולוגיה אבל מפסיק להפעיל יומינט (סוכנים ומרגלים) בתוך עזה. כולם התחבאו מאחורי כיפת הפלטינום.

האחריות של הדרג הצבאי: ליקוי מאורות מוסדי

ועדיין, עם כל ההבנה למלכוד המדיני של נתניהו, אי אפשר לפטור את הדרג הצבאי מאחריות מחרידה. המסמכים חושפים מערכת ביטחון שאיבדה את הספקנות ואת רוח הלחימה. כשאמ"ן כותב שחמאס "מורתע" ארבעה ימים לפני הטבח, זה לא רק כשל מודיעיני; זה כשל תרבותי.

הצבא הפך לגוף ששונא סיכון. כל הצעה לפעולה התקפית (כמו חיסול סינוואר שנתניהו טוען שביקש) נתקלה בחומה של התנגדויות והפחדות מצד המערכת: "זה יגרום למלחמה", "זה יפגע בלגיטימציה", "זה יעלה בחיי חיילים". תפקידו של הצבא הוא להביא אופציות התקפיות, לא להיות המבוגר האחראי שבולם את הדרג המדיני. במקום להיות כלב תקיפה שמושך ברצועה הפך צה"ל לחתול שמן שרוצה לחזור לישון על הכרית.

העובדה שראש השב"כ וראש אמ"ן לא העירו את ראש הממשלה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר היא בלתי נסלחת. היא נובעת מאותה יוהרה של "אנחנו יודעים הכול". הם היו כל כך משוכנעים בקונספציה שלהם, שאפילו לא חשבו שצריך להתייעץ עם הקברניט. זהו כשל מוסדי שמחייב ניקוי אורוות עמוק, הרבה מעבר להחלפת האישים שלא קרתה.

המסקנה: חזרה לקיר הברזל (האמיתי)

הלקח מתגובת נתניהו ומקריסת הקונספציה הוא שאסור לנו להמשיך להיות וילה בג'ונגל שמקיפה את עצמה בחומות. החומות ייפרצו, הטכנולוגיה תוכרע וההגנה תיכשל. ישראל חייבת לחזור לתפיסה הבסיסית של ז'בוטינסקי ובן-גוריון, אבל בגרסה מעודכנת: הקם להורגך השכם להורגו, גם אם העולם יצעק.

אנחנו צריכים מנהיגות – מדינית וצבאית – שתהיה מוכנה לשלם את המחיר המדיני והציבורי של מלחמת מנע. אנחנו צריכים להפסיק לחפש לגיטימציה אצל האנטישמים בהאג או אצל הצבועים באו"ם. הלגיטימציה היחידה שלנו היא הזכות לחיים.

נתניהו צודק כשהוא טוען שלא קיבל התרעה, אבל הוא טועה אם הוא חושב שזה פוטר אותו מאחריות. הוא זה שטיפח את אשליות השקט, הוא זה שאפשר לצבא להתנוון מאחורי הגדרות, והוא זה שלא בנה את הלגיטימציה הנדרשת למכה מקדימה. האחריות שלו אינה על המודיעין שלא הגיע אלא על האסטרטגיה שהפכה את המודיעין לחזות הכול.

במקום לחפש אשמים אחדים (והם אשמים), אנחנו צריכים להחליף את הדיסקט הלאומי. להפסיק להתנצל על הכוח שלנו, להפסיק לפחד מניצחון ולהבין שביטחון לא קונים בכסף קטרי ולא משיגים באמצעות בטון מזוין. ביטחון משיגים באמצעות נכונות להשמיד את האויב גם כשהוא נראה מורתע. את הלקח הזה שילמנו בדם יקירנו; בואו לפחות לא נבזבז אותו על עוד סבב של האשמות הדדיות אלא נשתמש בו כדי לבנות מחדש את תורת הביטחון של ישראל.