מלחמת יום הכיפורים הסתיימה, אבל עבור מאות משפחות בישראל הכאב רק התחיל. לצד הבשורות הקשות על נפילת יקיריהן, היו נשים שלא ידעו אם יוכלו אי פעם להינשא מחדש. בעליהן לא שבו מן הקרב, ובמקרים רבים לא נותרו די ראיות שיאפשרו לקבוע את מותם על פי ההלכה. על שולחנם של רבני ישראל הונחה שאלה שהייתה גדולה בהרבה מדיון משפטי: איך אפשר להשיב לאותן נשים את האפשרות להמשיך בחייהן, בלי לוותר על דרישות ההלכה?
מי שנכנס לעומק הסוגיה היה הרב עובדיה יוסף, שזה עתה החל את כהונתו כרב הראשי הספרדי לישראל. הרב הצבאי הראשי באותם ימים, האלוף הרב מרדכי פירון, סיפר שנים לאחר מכן כי ראש הממשלה גולדה מאיר פנתה אליו בכאב ושאלה מה אפשר לעשות למען הנשים שנותרו עגונות. את המצב הגדיר במילים: "זה אסון בתוך אסון". פירון הקים בית דין מיוחד בראשות הרב עובדיה, ובהשתתפותו ובהשתתפות סגנו, הרב גד נבון.
במשך כחצי שנה עסקו הרבנים בתיקים הקשים, בחנו עדויות של חיילים, אמצעי זיהוי וממצאים שהגיעו משדות הקרב, וחיפשו את הדרך ההלכתית להגיע להכרעה. בפתח תשובתו בשו"ת "יביע אומר" תיאר הרב עובדיה את המשימה: "לשבת יחד אתם בראש בית הדין לעניני עגונות כדי לדון ולפסוק בקרוב לאלף תיקים של חללי צה"ל הקדושים". בית הדין הצליח להתיר את עגונות חללי המלחמה. אבל את המחיר הנפשי של העבודה הזאת חשף הרב רק שנים לאחר מכן.
בריאיון שהעניק לעיתון "דבר" בשנת 1979 סיפר על הימים הקשים שעברו על חברי ההרכב: "היינו מזילים דמעות, דמעות כמים נגרו. גם בלילות לא שכבנו, לא ידענו שינה". הוא תיאר כיצד נאלצו לשמוע עדויות על נסיבות נפילתם של החיילים, ובכלל זה חיילים שהכיר באופן אישי. לא מדובר היה רק במאמץ הלכתי ממושך, אלא במפגש יום-יומי עם שכולה של מדינה שלמה. מבחינתו, פסיקת הלכה לא הייתה רק ידיעה של מאות ואלפי מקורות, אלא האחריות להשתמש בידיעה הזאת לטובת האדם העומד מולו.
הילד מהמכולת שהפך לגדול הפוסקים
הרב עובדיה יוסף נולד בבגדאד בשנת 1920, בנם הבכור של יעקב וגורג'יה עובדיה. בגיל ארבע עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והמשפחה התיישבה בשכונת בית ישראל בירושלים. אביו התפרנס מחנות מכולת קטנה, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה. הילד עובדיה נדרש לעזור בפרנסה, אך כבר בגיל צעיר התבררה משיכתו יוצאת הדופן ללימוד התורה. בגיל תשע כתב את הערותיו התורניות הראשונות בשולי הספר "ראשית חכמה".
בגיל 12 נכנס ללמוד בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה בירושלים, לאחר שהרב צדקה חוצין שכנע את אביו בחשיבות הלימוד. ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, היה לאביו הרוחני, ובין חבריו לספסל הלימודים היה הרב בן ציון אבא שאול. הרב עובדיה הצעיר לא הסתפק בשינון החומר. הוא למד, כתב, השווה מקורות והחל לגבש שיטה הלכתית עצמאית, גם כאשר משמעות הדבר הייתה מחלוקת עם רבנים מבוגרים ומפורסמים ממנו.
כבר בצעירותו, כשהחל להעביר שיעורי הלכה בבית הכנסת "אוהל רחל" בירושלים, חלק על כמה מפסיקותיו של רבי יוסף חיים, ה"בן איש חי", אחד מגדולי חכמי בגדאד. הרב עובדיה סבר כי בחלק מהמקרים יש להעדיף את פסיקות רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך", על פני מנהגים וחומרות שהתפתחו בקהילות השונות. דבריו עוררו התנגדות, בעיקר בקרב יוצאי עיראק, אך רבו, הרב עזרא עטייה, עודד אותו להמשיך ולפסוק על פי הבנתו. המחלוקת הזאת ליוותה אותו עוד עשרות שנים, והשגותיו פורסמו לימים בסדרת הספרים "הליכות עולם".
בשנת 1940, כשהיה בן 20, הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. ארבע שנים לאחר מכן נישא למרגלית פטאל, בתו של הרב אברהם הלוי פטאל, ממשפחת עולי חלב. בשנת 1947 נשלח למצרים לבקשת הרב עוזיאל, ושימש שם בתפקיד רבני בכיר וכאב בית דין. הוא מצא קהילה שהתמודדה עם קשיים בשמירת המצוות ועם בעיות כשרות, ולא חשש להתעמת עם בעלי תפקידים ורבנים מקומיים. לאחר כשנתיים התפטר מתפקידו, ובשנת 1950 שב לישראל. הניסיון במצרים חיזק את ההיכרות שלו עם המציאות המורכבת של יהודים שאינם מקיימים את כל המצוות, אך אינם מבקשים להתנתק ממסורת אבותיהם.
לדעת להקל זו לא חולשה
אחד הביטויים המזוהים ביותר עם הרב עובדיה יוסף הוא "כוח דהיתרא עדיף". העיקרון ההלכתי הזה, שהפך לאבן יסוד בשיטתו, מבטא את ההעדפה למצוא דרך להתיר כאשר המקורות מאפשרים זאת, ולא לבחור בחומרה רק מפני שהיא נראית בטוחה יותר. הרב עובדיה סבר שהיכולת להקל דורשת בקיאות רחבה במיוחד, אומץ הלכתי ונכונות לקבל אחריות.
את ביקורתו על החמרות מיותרות ניסח בשו"ת "יביע אומר" במילים: "ובאמת שריבוי החומרות גורם להקל בגופי התורה". בעיניו, החמרה שאינה נדרשת עלולה להרחיק אנשים משמירת מצוות, במיוחד במציאות הישראלית החדשה. הוא ביקש לקרב לתורה גם יהודים מסורתיים וחילונים, ולאפשר להם לקיים ככל האפשר את מצוותיה. כך, למשל, הבחין בין אדם הכופר באמונה לבין יהודי העובד בשבת בגלל מצוקה כלכלית, אך מוסיף לשמור מצוות אחרות מתוך אמונה וקשר עמוק ליהדותו.
הגישה הזאת באה לידי ביטוי בפסיקות מעשיות רבות. הרב עובדיה תמך בהסתמכות על היתר המכירה בשנת השמיטה, ואף מכר את גינת ביתו באמצעות הרבנות הראשית. לצד זאת המליץ לבני תורה להחמיר ולהימנע מתוצרת היתר מכירה כאשר הדבר אפשרי, בתנאי שהחומרה לא תפגע בצורכי הבית הבסיסיים. הוא התיר בתנאים מסוימים לשמוע שירת נשים מוקלטת כאשר השומע אינו מכיר את הזמרת, דן בהקלות הנוגעות לכיסוי ראש ולחינוך ילדים, והעדיף במצבים מורכבים פתרונות המקרבים לקיום ההלכה על פני דרישות שעלולות להביא לניתוק ממנה.
עם זאת, הרב עובדיה לא היה פוסק מקל באופן אוטומטי. הוא התנגד בתקיפות לחבישת פאה נוכרית בידי נשים נשואות, אף שהתיר אותה במצבים מסוימים לאלמנות ולגרושות. בשנת 2011 פסק שאין להתיר פיטום אווזים בגלל צער בעלי חיים ובעיות כשרות, ובשנת 2012 הגביל את השימוש באינטרנט, לצד היתר לשימוש מסונן לצורכי פרנסה. הקו שהנחה אותו לא היה בחירה קבועה בין קולא לחומרה, אלא חתירה לפסק ההלכה הנכון על פי הבנתו, תוך בחינת המציאות שבה חיים השואלים.
לא רק פסיקה: בניית עולם תורה ספרדי
בשנת 1952 הוציא לאור את ספרו "חזון עובדיה" על הלכות הפסח, שזכה להסכמות של הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, ושל רבו הרב עזרא עטייה. בהמשך פרסם את שני הכרכים הראשונים של "יביע אומר", סדרת השאלות והתשובות שהפכה לאחת מיצירותיו המרכזיות. במשך השנים נוספו אליה ספרים רבים, ובהם "יחוה דעת", שנכתב בסגנון תמציתי ונגיש יותר, "הליכות עולם" וסדרת "חזון עובדיה" על נושאי הלכה שונים. בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לספרות תורנית.
אך לצד המפעל הספרותי עמד חזון ציבורי רחב. הסיסמה שהוביל, "להחזיר עטרה ליושנה", ביטאה את רצונו להשיב את הפסיקה הספרדית ואת מורשת חכמי המזרח למעמד מרכזי בחיי התורה בארץ ישראל. הרב עובדיה ביקש לחזק את מעמדו של רבי יוסף קארו כמרא דאתרא, לבסס מסורת פסיקה ספרדית משותפת ולגדל דור של תלמידי חכמים שיוכלו להנהיג את הציבור בעתיד.
כבר בשנת 1953 הקים את ישיבת "אור התורה" לאברכים ספרדים מצטיינים. הישיבה לא האריכה ימים, אבל סימנה את הכיוון שאליו שאף: הקמת מוסדות תורה והצמחת הנהגה רבנית עצמאית. מאוחר יותר, עם הקמת ש"ס בשנת 1984, התרחב המפעל גם לעולם החינוך והציבוריות. תחת הנהגתו הרוחנית קמה מועצת חכמי התורה, ותנועת ש"ס הפכה לגורם מרכזי בחברה ובפוליטיקה הישראלית. רשת החינוך התורני שהקים, שנקראת כיום "בני יוסף", היא חלק מן המורשת הזאת.
בדרכו נתקל הרב עובדיה גם בהתנגדות מתוך העולם הספרדי עצמו. רבנים יוצאי עיראק הסתייגו מיחסו לפסקי הבן איש חי, ורבנים מצפון אפריקה, ובהם הרב שלום משאש, חלקו על ניסיונותיו לשנות מנהגים ותיקים. גם היחסים בינו לבין הרב מרדכי אליהו, חברו מישיבת פורת יוסף ולימים הראשון לציון, ידעו מחלוקות קשות. למרות זאת, הרב עובדיה לא נסוג מהחזון שהציב לעצמו. עבורו, החזרת העטרה לא הייתה רק עניין של כבוד עדתי, אלא משימה של בניית הנהגה תורנית בארץ ישראל לאחר קיבוץ הגלויות.
הגאון שלא ויתר על בית הכנסת השכונתי
למרות מעמדו התורני הגבוה, הרב עובדיה ייחס חשיבות מיוחדת למסירת שיעורים לציבור הרחב. במשך שנים ארוכות היה מגיע לבית הכנסת של עדת היזדים בשכונת הבוכרים בירושלים ומוסר שיעור במוצאי שבת. בהמשך עבר השיעור לבית הכנסת שמתחת לביתו, והחל משנת 1994 הוא שודר באמצעות הלוויין והגיע לקהלים גדולים בארץ ובעולם.
השיעורים האלה לא נראו כמו דיון סגור בין דיינים. הרב שילב הלכה, סיפורים, משלים והומור, ודיבר בשפה שאנשים פשוטים יכלו להבין. לעיתים התבטא בחריפות, ועורר מחלוקות ציבוריות, אבל עצם הבחירה להקדיש זמן קבוע ללימוד עם הציבור הרחב הייתה חלק מרכזי בתפיסת השליחות שלו. אותו תלמיד חכם שהיה מסוגל לעבור על עשרות שיטות בפוסקים, ראה חשיבות גם בתשובה מעשית ופשוטה לשאלה של יהודי מן השורה.
הגישה הזאת עמדה גם מאחורי תוכנית ההלכה שהגיש במשך שנים בקול ישראל, שממנה התפתחה סדרת הספרים "יחוה דעת". בניגוד לתשובות הארוכות והמפורטות של "יביע אומר", נכתבו התשובות ב"יחוה דעת" בקיצור יחסי, במטרה להנגיש הלכה מעשית לקהל רחב. הרב עובדיה לא ביקש רק לכתוב ספרים לדיינים ולרבנים. הוא רצה שהתורה תיכנס לבתי הכנסת, לבתי המשפחות ולחיי היום-יום.
המדינה, חיילי צה"ל והשאלות הלאומיות
יחסו של הרב עובדיה יוסף למדינת ישראל היה מורכב, ואי אפשר לצמצם אותו להגדרות המקובלות של חרדי או ציוני. מצד אחד, הוא לא אימץ את תפיסת הציונות הדתית הרואה במדינה את ראשית צמיחת הגאולה במובנה המקובל. מצד שני, בפסיקתו על יום העצמאות קבע שהקמת המדינה היא נס לעם ישראל ושחובה להודות עליו. הוא התיר לומר הלל ביום העצמאות ללא ברכה, אף שלא חייב זאת, והדגיש כי עדיין נותרה דרך ארוכה מבחינה מדינית, צבאית, מוסרית ורוחנית.
כאשר נשאל על האשמות שלפיהן ש"ס היא תנועה אנטי-ציונית, השיב בריאיון: "מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?" הדברים מבטאים היטב את תפיסתו: אהבת הארץ, יישובה והאחריות לעם ישראל היו חלק מעולמו, גם אם השקפתו התורנית לא חפפה לזו של הציונות הדתית.
גם יחסו לצה"ל הכיל מורכבות דומה. הרב עובדיה קבע שלמלחמות ישראל יש תוקף של מלחמת מצווה, ורחש כבוד למסירות הנפש של החיילים. נכדו סיפר כי בכל פתיחת ההיכל נהג להתפלל לשלום חיילי צה"ל. בנו, הרב אברהם יוסף, שירת כרב צבאי במשך כ-13 שנה. עם זאת, הוא התנגד לגיוס בני ישיבות חרדים והדגיש את חשיבות לימוד התורה עבורם. בשיחות אישיות הביע עמדה חיובית כלפי גיוסם לנח"ל החרדי של צעירים שלא מצאו את מקומם בלימוד הישיבתי.
הקשר שלו לעולם הצבאי בא לידי ביטוי גם בפסיקות אחרות. בשנת תשע"א הכשיר את הגיורים שנערכו בצה"ל, ובהמשך הבהיר כי הכוונה למתגיירים שקיבלו על עצמם שמירת מצוות. הפסיקה עוררה התנגדות מצד חלק מההנהגה החרדית. גם עמדתו בנוגע לקביעת מוות מוחי ובנושאי הצלת חיים עוררה מחלוקות הלכתיות, והוא נדרש להכריע בשאלות המשלבות רפואה, טכנולוגיה וחיי אדם.
לא כל המחלוקות נעלמו
אחת הסוגיות שבהן ניכרה במיוחד עצמאותו הייתה שאלת מסירת שטחים מארץ ישראל. בשנת 1979 פסק הרב עובדיה כי ניתן, בתנאים מסוימים, למסור שטחים תמורת שלום כאשר הדבר נחוץ לפיקוח נפש, תוך הסתמכות על הערכת הגורמים הביטחוניים והמדיניים. הפסיקה הזאת שימשה בהמשך תומכים בהסכמי אוסלו. אולם בשנת 2003 הבהיר הרב כי הפסיקה המקורית אינה תקפה במציאות הביטחונית שהשתנתה.
בהבהרה שפרסם כתב: "ברצוני להבהיר בעניין יש"ע. לא פעם הסברתי מכבר כי פסק ההלכה 'שטחים תמורת שלום' אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי. אני התכוונתי אך ורק לשלום אמת… אולם עתה, עינינו רואות וכלות כי אדרבה מסירת שטחים מארצנו הקדושה גורמת לסכנת נפשות. לא לשלום כזה ייחלנו ולא לנער הזה התפללנו…"
בשנת 2005 התנגד בחריפות לתוכנית ההתנתקות מגוש קטיף, ומתח ביקורת קשה על ראש הממשלה אריאל שרון. בדרשתו תיאר את כאבם של המתיישבים ואת בתי הכנסת ובתי המדרש שייעזבו. בהמשך הבהיר כי הוא מצטער על הפרשנות שלפיה ייחל למותו של שרון, ואיחל לו אריכות ימים.
המחלוקות ליוו אותו גם במישור הרבני והפוליטי. יחסיו עם הרב שלמה גורן, שכיהן לצדו ברבנות הראשית, היו מתוחים, והוא התעמת לא אחת עם רבנים שחלקו על דרכו. בדרשותיו הציבוריות תקף לעיתים בחריפות פוליטיקאים, שופטים ורבנים, ודברים שאמר עוררו ביקורת גם בתוך הציבור הדתי. לקראת הבחירות לרבנות הראשית בשנת 2013, למשל, התבטא בחריפות נגד הרב דוד סתיו. הערכת גדלותו בתורה אינה מחייבת לטשטש את המחלוקות, אך גם המחלוקות אינן יכולות למחוק את גודל מפעלו ואת תרומתו לעם ישראל.
פסק אחד ששינה את גורלן של קהילות שלמות
בין הכרעותיו החשובות ביותר של הרב עובדיה נמצאת פסיקתו על יהודי אתיופיה. בשעה שמעמדם ההלכתי היה נתון במחלוקת, הוא קבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר, תוך הסתמכות על פסיקת הרדב"ז מן המאה ה-16. בלשונו, הם "מותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא". הפסיקה הזאת סייעה לסלול את הדרך להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה, והשפיעה על גורלה של קהילה שלמה.
במקרה אחר התיר נישואים עם בני העדה הקראית, לאחר שלמדו את יסודות התורה שבעל פה וקיבלו על עצמם שמירת מצוות. גם כאן הייתה ההכרעה חלק מתפיסה רחבה יותר, המבקשת למצוא דרך הלכתית לחבר קבוצות שונות בתוך עם ישראל. הרב עסק בשאלות של נישואים, גיור, זהות יהודית ומעמד אישי, שבכל אחת מהן עמדה מאחורי השאלה ההלכתית מציאות משפחתית וציבורית שלמה.
התפיסה הזאת הייתה נוכחת גם ביחסו ליהודים מסורתיים. הרב עובדיה סבר שאין לראות בכל יהודי שאינו שומר שבת אדם שהתנתק לחלוטין מהתורה. הוא הכיר מקרוב אנשים ששמרו חלק מן המצוות, התפללו בבתי הכנסת ואחזו באמונתם, גם כאשר חייהם לא התאימו לכל דרישות ההלכה. במקום להעמיד את הזהות היהודית שלהם בספק בכל מקרה, ביקש לבחון את המציאות בזהירות ולקרב אותם ככל האפשר.
מאות אלפים ליוו את הרב עובדיה, אבל הסיפור לא הסתיים
הרב עובדיה יוסף כיהן כרב הראשי הספרדי לישראל בין השנים 1973 ל-1983. גם לאחר שסיים את כהונתו הממלכתית המשיך להשפיע על עולם התורה, על הרבנות ועל החברה הישראלית. במשך השנים הפך למנהיגה הרוחני הבלעדי של תנועת ש"ס, ומעמדו התורני והציבורי התרחב הרבה מעבר לגבולות הציבור החרדי-ספרדי.
לאחר פטירת רעייתו מרגלית בשנת 1994 עברו בנו וכלתו, הרב משה ויהודית יוסף, להתגורר עמו ולסייע לו. בחודש תשרי תשע"ד, לאחר החמרה במצבו הבריאותי, אושפז הרב בבית החולים הדסה עין כרם. משפחתו הוסיפה לו את השם חיים כסגולה לאריכות ימים, אך בג' בחשוון תשע"ד, 7 באוקטובר 2013, נפטר בגיל 93.
באותו ערב יצאו מאות אלפי בני אדם לרחובות ירושלים כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה. בהלוויה השתתפו רבנים מכל גוני הציבור החרדי והדתי, לצד נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה בנימין נתניהו. לפי ההערכות השונות השתתפו בה בין 275 אלף ל-850 אלף בני אדם, והיא נחשבת לאחת ההלוויות הגדולות בתולדות המדינה. הרב נטמן לצד רעייתו בבית העלמין סנהדריה בירושלים, ומצבתו נכתבה בפשטות בהתאם לבקשתו.
מאז פטירתו נמשכת הנצחתו במוסדות תורה, ברחובות, בספרים ובמרכזי מורשת. רשת החינוך שהקים נקראת כיום "בני יוסף", ובביתו שבשכונת הר נוף הוקם "בית מאור ישראל", שבו עוסקים בלימוד תורתו ובהוצאת כתביו לאור. בשנת 2025 אישרה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של מרן הרב עובדיה יוסף, הקובע כי יום פטירתו, ג' בחשוון, יצוין מדי שנה כיום ממלכתי לזכרו, ובמסגרתו ייערכו דיונים, כנסים ופעילויות חינוכיות.
13 שנים אחרי הסתלקותו, מורשתו של הרב עובדיה יוסף ממשיכה לעורר עניין, לימוד ומחלוקת. אפשר לדון בהשקפותיו הפוליטיות, לחלוק על פסיקותיו או לבחון מחדש את דרכו הציבורית. אבל כדי להבין את דמותו בשלמותה, צריך לחזור גם אל אותם חדרים שבהם ישב מול תיקי העגונות, אל השיעורים שמסר לציבור הרחב, ואל המשפחה שיצאה מביתו בדמעות של הקלה.
מאחורי הכרכים העבים, מעמדו הרבני וכוחו הציבורי עמד תלמיד חכם שהאמין כי תפקידה של התורה אינו רק להכריע בשאלות, אלא גם לשאת באחריות לחייהם של האנשים ששואלים אותן.
