בחדר עלטה. רק אור להב התנור מרצד על הקירות. צעיר רוכן על תלמודו, עיפרון שחוק בין אצבעותיו, והוא מעיין וכותב. מדוע זה לא יקרא לאור הנר? הוא מסתתר. מלחמת העולם הראשונה הניסה אותו לווינה, ושם חיכה לו צו גיוס לצבא האוסטרו-הונגרי. אך גם בתנאים קשים אלו, בעודו משתטח בדכדוך נפש על הרצפה, ירא פן יתפסוהו, מסר את כל כוחותיו לתורה בשקידה עילאית. 

הבחור הצעיר הזה היה לימים הגאון הרב ראובן מרגליות זצ"ל. הספר שכתב בלילות החורף הארוכים בעודו צמוד לאח הבוערת הוא 'נפש חיה', ובו הערות והגהות על השולחן ערוך. בהקדמה לספר כתב: "אך זאת אזכורה, לילי החורף הארוכים, בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר כל – זה נר, אך לאור להב האש שבתוך תנור החורף למדתי וכתבתי שטוח על הרצפה". וסיים בתפילה: "וישוב ויתן את רוחו בנו לסיים ולסדר הספרים שהחילותי בהרבה מקצועות התורה והגהותי אשר בגיליוני הרבה ספרי קדמונים ואחרונים". 

תקוותו זו לא נתקיימה במלואה. שואת יהודי אירופה העלתה באש גם ספריות רבות, ובהן גם רבים מכתביו. אף על פי כן זכה ליבול כתיבה כביר של יותר מחמישים ספרים העוסקים בבקיאות מופלגת בכל חלקי התורה: הלכה ואגדה, מקרא ומשנה, בבלי וירושלמי, פילוסופיה וחסידות, מחקר וסוד, זוהר ושמות המלאכים. 

לרגל ז' באלול, יום השנה לפטירתו, שוחחתי על דמותו הפלאית עם הרב חנניה וינברגר, בן משפחתו שהיה לו כבן ממש. הרב וינברגר נולד בפולין בשנת 1938. במלחמת העולם השנייה נמלטה משפחתו לרוסיה על עגלה רתומה לסוס ונדדה בין ערים וארצות. הם גלו לסיביר ומשם לקזחסטן, לעיר ג'מבול, ושם נפטרו בזה אחר זה הוריו ואחותו היחידה. אחות אימו ומשפחתה אימצו אותו. בשנת 1946 התירו שלטונות רוסיה לאזרחים ממוצא פולני לשוב לפולין החרבה. כעבור שנה עלה הרב וינברגר עם עליית הנוער לארץ ישראל, וחצי שנה לפני הקמת המדינה הגיע לפתח ביתה של משפחת מרגליות. 

"הייתי בודד ויתום", הוא מספר. "הרב מרגליות ורעייתו, שהיא גם בת דודתי, אימצו אותי והיו לי לאב ואם. הם לא זכו לצאצאים, ואני הייתי ממש כבנם יחידם. גרנו ברחוב יבנה 3 בתל אביב, והם דאגו לכל מחסורי עד לנישואיי בשנת 1966. איני יודע למי אני צריך להכיר טובה יותר, להוריי מולידיי או לרב מרגליות ורעייתו, שגידלו אותי מגיל תשע וחצי ועשו בעבורי הכול באהבה ובעין יפה". 

הרב וינברגר מלא הערכה והערצה למורו ורבו, אביו המאמץ. "אישיות נדירה כזאת יש רק פעם בכמה דורות", הוא אומר. "הרב היה בעל ידע תורני בלתי נתפס, בקיא בכל חלקי התורה, וזה פלא גדול, כי בימי נעוריו רבו הטרדות שהפריעו לו בלימודו. בן 14 התייתם מאביו, ועול פרנסת המשפחה הוטל על שכמו". הרב מרגליות עצמו כינה תקופה זו "שנות ביטול תורה, בעצם ימי הפריחה וההתפתחות". אך זכות התורה שלמד בימי טל ילדותו עמדה לו, וכעבור ארבע שנים, כשהחליפו גיסו בעסקי המסחר, חזר לשקוד על תלמודו. 

מה ראית מנקודת מבטך כבן ביתו? 

"משפחה למופת", מתפעל וינברגר. "הדלת לא נסגרה לרגע, לא ביום חול ולא בשבת, ואנשים רבים באו לבקרו. בשבתות הבית היה מלא אורחים. לא פעם בסעודה שלישית באו אלינו הרב אלתר מאיר, הרב אריה רבינר ור' משה שטרן, ועימם רבנים וקרובי משפחה, אכלו חלה וקצת קומפוט והפליגו בדברי תורה ובזמירות של שבת". 

"או אז קם הרב קוק מכיסאו, חבש את הספודיק שלו, מגבעת השבת, חגר אבנט ובירך שהחיינו בשם ובמלכות. הברכה הזו היא דבר יוצא דופן" 

האם הוא למד איתך? 

"כן, בהחלט, אך לא בהיקף רחב, כי במרבית הזמן למדתי בישיבת היישוב החדש, שהקים הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל בתל אביב, אבל המעט שאני יודע – שלו ובזכותו".

הידידות עם הרב קוק

הרב מרגליות זכה לפגוש את הרב קוק פעמיים בערוב ימיו. עוד בטרם בואו לארץ הציעו לו הראי"ה קוק, המהר"ם שפירא והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל לשמש רב באחת המושבות, אך הוא סירב בנימוס מפני שלא רצה ליהנות מכתרה של תורה. בשנת תרצ"ה, שהיא גם שנת פטירתו של הראי"ה, עלה ארצה הרב מרגליות ומיהר לשים פעמיו אל הרב קוק. 

"בפגישתם הראשונה", מספר הרב וינברגר, "הרב קוק, שלא פגש בו עד אז אף שהחליף עימו מכתבים, שאל: מי כבודו? ודודי ענה בצניעות: ריבן מרגוליאס. מייד קפצה אשת הרב ואמרה: הרב ראובן מרגליות! או אז קם הרב קוק מכיסאו, חבש את הספודיק שלו, מגבעת השבת, חגר אבנט ובירך שהחיינו בשם ובמלכות.

"הברכה הזו היא דבר יוצא דופן", מדגיש הרב וינברגר. "הלכתית לא פשוט להוציא שם שמיים על אדם שלא ראית מימיך. יש על כך דיון הלכתי שלם. אך הרב קוק, אף שלא היה מן המקילים בדרך כלל, התרגש כל כך מהמפגש עם הרב מרגליות עד שהתיר לעצמו לברך עליו בשם ובמלכות". 

המפגש השני היה בחג השבועות האחרון של הרב קוק. "דודי היה בירושלים בחג והלך לבקרו בבית הרב", הוא מספר. "אלא שבני הבית לא נתנו לו להיכנס באומרם כי הרב חולה מאוד. כששמע הרב כי המצפה לו בחוץ הוא הרב מרגליות, ציווה להכניסו. בשיחתם התבטא הרב קוק שאומנם הוא איש מחשבה, אבל הדבר המוצק אצלו הוא ההלכה".

לא רק הרב קוק הביע הערכה עצומה למפעלו התורני של הרב מרגליות. הוא היה מקובל ואהוב על כל העדות והחוגים. "החזון איש אמר עליו כי הוא 'א גרויסע למדן' (למדן גדול) וכי 'הוא עצמו אינו יודע עד כמה הוא יודע'. גם רבי חיים אלעזר שפירא, בעל מנחת אלעזר, אף שהיה אנטי-ציוני, רחש לו כבוד רב וכתב לו הסכמה נלהבת על ספרו 'שם עולם'. גם בעולם האקדמי זכה הרב מרגליות להערכה רבה. פרופ' גרשום שלום, שהיה בר פלוגתא חריף שלו בענייני הזוהר, חתם את אחת הרצאותיו במילים 'כולנו תלמידיו'". 

הרב וינברגר מקריא לי את ההסכמה של המנחת אלעזר מתוך המכתב המקורי: "הגיעני ספרו שם עולם… ובאמת הוא חיבור נפלא לשם עולם ולתפארת כי במקומות רבות נראה שכיוון אמיתת דעת התנאים והאמוראים זי"ע ושיטתם זכותם יגן עלינו". אני מביט בסקרנות על המכתב וצמרמורת עוברת בי: בראשו מתנוסס התאריך ז' באלול, יום פטירתו של הרב מרגליות. 

תוכל לתת דוגמה לחידוש נפלא של הרב מרגליות?

הרב וינברגר נענה בשמחה. "בספר שם עולם", הוא מזכיר, "הרב מרגליות עובר על 450 המקומות שהגמרא הביאה מחלוקת, חד אמר כך וחד אמר כך, והדיון לא נגמר ב'תסתיים', לא הכריעה בפירוש מי אמר מה, ומכריע בסברה גאונית וישרה מי הם בעלי השמועה. 

"למשל, במחלוקות רב ושמואל, שהתלמוד מלא בהן, הרב מרגליות זיהה עיקרון מנחה: רב נוטה לפשט הלשון, ושמואל נוטה לדרך דרש. לדוגמה: 'ויקם מלך חדש על מצרים. רב ושמואל: חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזרותיו'. לפי הרב מרגליות, רב, הנוקט פשוטו של מקרא, סבר מלך חדש ממש, ושמואל דרש שנתחדשו גזרותיו". 

סופר מהיר

הרב מרגליות נולד בז' בכסלו תר"ן בלבוב שבגליציה לרב משה מרגליות ולמרים לבית לוטבק. אביו היה רחום דחיל ומוקיר רבנן, ושכר לו בשכר כפול ומכופל את טובי המלמדים שילמדוהו תורה גם מעבר לשעות הלימוד הרגילות. בכישרונותיו הגדולים התעלה הרבה על בני גילו. בן שמונה כתב הערות תורניות על כל ספריו של אביו. כבן תשע כבר לא נמצא בלבוב מלמד הראוי לו, ואחרי כמה ניסיונות לשכור לו מלמדים מבחוץ החל ללמוד בקלויז זידיטשוב. בן 11 בלבד כתב קונטרס על חושן משפט. כך כתב בהקדמה לספרו 'מרגליות הים' על מסכת סנהדרין: "ובהיותי כבן חדסר למדתי לפני מו"ר הרב דוד טוניס, חושן משפט סימן כ"ה וערכתי אז קונטרס שלם בהרצאת כל שיטות הראשונים בסוגיה זו". 

בהיותו בן 22 יצא לאור ספרו הראשון, 'תולדות אדם', ובו תולדות המהרש"א, ולאחריו כתב את הספר 'קב בשמים', 102 הערות בדברי בעלי התוספות. עוד קודם לכן היו עימו בכתובים תולדות רבי חיים בן עטר, אולם הדפסתו נתעכבה עד שנת תרפ"ה. בן 24 הוסמך לרב על ידי גאוני גליציה הרב משה באב"ד והרב מאיר אריק, אולם הוא סירב להתפרנס מן הרבנות. בשנים הבאות המשיך לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים, ושמו יצא לתהילה בכל רחבי העולם היהודי.

בשנת תרצ"ה עלה לארץ וביקש להתפרנס מיגיע כפיו. באותה שנה הכריזו על שנת הרמב"ם לציון 800 שנה להולדתו. בעקבות זאת החליט ועד הקהילה בתל אביב בראשות הרב שאול חנא קוק, אחי הראי"ה, להקים ספרייה מדעית תורנית על שמו, והרב מרגליות התמנה למנהל הספרייה. "הוא הקים אותה בעשר אצבעותיו עם הספרן הראשי הרב שבתאי סגל", מספר הרב וינברגר. "בתחילה לא היו בה כמעט ספרים, והרב השאיל לה הרבה ספרים מספרייתו הפרטית". 

את החיסרון בספרים השלים בידענותו המופלגת. "כאשר היו שואלים אותו על ספר שהיה חסר בספרייה, היה מצטט לשואל מזיכרונו הפנומנלי. אני שמעתי זאת מפי לא אחד ולא שניים שהעידו על כך". במרוצת השנים גדלה הספרייה עד שבשיא כהונתו הפכה לאחת הספריות הגדולות בארץ, ובה כ-54,000 ספרים.

הרב מרגליות שמח על כל אדם שבא לספרייה וקיבלו במאור פנים, אולם חיבה מיוחדת הייתה לו לצעירי הצאן שגילו עניין בספרייה. "היה נער בן 13 שאהב לבקר בספרייה ולעיין בספרים. כשדודי ראה את התעניינותו הרבה, החל לקרבו ולטפחו וליווה אותו בכל שאלה ועניין. פעם חלה הנער ולא בא לספרייה כמה ימים, ודודי לא התעצל. הוא חקר ושאל היכן הנער גר, הלך לבקרו ומסר לו כמה מן הספרים אהובים עליו לעיון בבית". 

עבודתו המסורה בספרייה קיבלה עומק נוסף אחרי השואה שפקדה את עמנו. בספרו 'המקרא והמסורה' כתב: "עם השואה האיומה, השמדת מיליונים מישראל באירופה – ה' ינקום דמם – נאבדו ונשמדו הרבה ספריות חשובות, וכתבי יד יקרים שטרם נתפרסמו ואין להם תמורה. מאות ספרים שעל גיליונותיהם רשמתי הערות והארות לאלפים, אבודים. מפנקסי שבהם ערכתי חידושי ומחקרי בהרבה מקצועות תורת ישראל ודברי ימיו נשארו רובם בעמק הבכא". בהקדמה לספרו 'לתולדות אנשי שם בלבוב' חזר על הדברים והדגיש: "חושבני שצו השעה שכל אחד מן המתעניינים בתורת ישראל ובספרותה יירשום כל הידוע לו על כך". 

"בערב יום העצמאות ניגש לפני התיבה איש אגודת ישראל, ובסיום תפילת העמידה החליט על דעת עצמו לדלג על אמירת ההלל. כשראה זאת הרב מרגליות עקר ממקומו בריצה והעבירו מן התיבה"

הרב מרגליות נאה דרש ונאה קיים. בכל ליבו התמסר לעבודת הספרייה, ובכל נפשו התעמק באוצרות הרוח של ספרות ישראל. ואכן, עבודתו נשאה פרי, ותרומתו לא תסולא בפז. החוקר והספרן, הרב שברח מן הכבוד ומן השררה, זכה לפרס ישראל ולפרס הרב קוק לספרות תורנית. 

חוגג עצמאות

הרב מרגליות היה ציוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. כבר בשבתו בגליציה היה נשיא תנועת המזרחי וחבר ההנהלה הראשית של קק"ל. במאמר 'תולדות חיי' שהתפרסם בעיתון הצופה כתב: "נמשכתי אחרי הציונות, אבל הייתי מתנגד להרצל בתור מנהיג הציונות הפוליטית, שזנחה עבודה ממשית בארץ ישראל. עוד ישנם איתי מכתבים שכתבתי בזמן ההוא, והמה כנבואה קטנה. לא חזיתי מראש מלחמת העולם, אבל ידעתי שתבוא מהפכה בטורקיא שתסוב שלטון קונסטיטוציונלי (חוקתי), ואז כשיתרבה אחוז המתיישבים היהודים בארץ ישראל אפשר יהיה לדרוש מקלט בטוח והסכם פוליטי".

את החיסרון בספרים השלים בידענותו המופלגת. "כאשר היו שואלים אותו על ספר שהיה חסר בספרייה, היה מצטט לשואל מזיכרונו הפנומנלי"

לדבריו, שילם מחיר אישי על תמיכתו בציונות. "לעבודה לאומית אקטיבית ניגשתי בבחירות למועצת אוסטריא, התחילו אז הציונים להרים דגל פוליטיקה לאומית, ובכל חום ילדותי לחמתי בסביבה שלי בקלויז ובבית המדרש. מובן כי אז חתמו עליי לראשונה כל שמות הנרדפים שעם הציונות. הלכו למחותני לומר שהרבי מבעלז התיר בפירוש להתיר קשר נישואין עם ציוני אף בלי מחילה. אבל אני לא יראתי מעולם משום עלילה, ועל דעתי עמדתי גם בהיותי יחידי".

למרות משיכתו לציונות נשארה אמונתו הדתית איתנה. "וזה היה ההבדל ביני לבין הרבה מבני גילי שנמשכו אחרי הציונות", כתב שם. "המה בראותם כי זקני הקלויז אינם עומדים על מהות תנועה זו, וכקצרי הראות מלגלגים המה עליה, עזבו את הקלויז ואת כל התורה, בחושבם כי דעת אנשים אלה ודעת תורה היינו הך, בעוד שאני מתחתי קו מבדיל בינם לבין התורה".

ואולם משעה שעלה לארץ הקודש הדיר את רגליו מכל פעילות פוליטית והתמסר לעבודת הספרייה ולמחקריו התורניים. מייד בעלותו ארצה החל לכתוב את ספרו 'מרגליות הים' על מסכת סנהדרין, מתוך הבנה כי השיבה לציון דורשת לעסוק בחידוש המשפט העברי. אף שלא היה פעיל פוליטי לא נמנע להביע תמיכה במפד"ל, ושמו עיטר את כל רשימותיה לכנסת. כמו כן נהג לבוא דרך קבע לכנסים מטעם המפד"ל ולחוות דעה על ענייני החינוך התורני, שהיו יקרים לליבו. 

עד כמה נגע לליבו הרעיון הציוני אפשר ללמוד ממעשה שהיה ביום העצמאות השני למדינה. מספר הרב וינברגר: "בערב יום העצמאות ניגש לפני התיבה איש אגודת ישראל, ובסיום תפילת העמידה החליט על דעת עצמו לדלג על אמירת ההלל. כשראה זאת הרב מרגליות עקר ממקומו בריצה והעבירו מן התיבה". את החזן הסורר החליף הדיין הרב יונה הוכמן. עד כמה היה זה מעשה חריג? תעיד תגובתו של עד המעשה: "זו הייתה הפעם היחידה בחיי שראיתיו מתרגז". 

נר לזכרם

כתביו של הרב מרגליות היו לנכסי צאן ברזל בכל קהילות ישראל, אך חומר רב עדיין נמצא בכתובים, מחכה לגואל. הרב וינברגר, שגדל בצילו, מקדיש לכך בימים אלו את כל עיתותיו. "קיבלתי ממנו בירושה את המהדורות הראשונות של הספרים עם אלפי ההערות שכתב בשולי הדפים", הוא מעיד. עד כה הוציא לאור מהדורות חדשות של ארבעה ספרים: איגרות רב מאיר אריק, הפוסק הקנאי של חסידות בעלז; תולדות אדם, שהוא ספר תולדות המהרש"א; תולדות רבנו חיים בן עטר; נר למאור, חידושים על אור החיים על התורה. הספרים יצאו לאור בהידור רב בהוצאת מכון אהבת שלום ואזלו בתוך חודשיים-שלושה. לפני מספר חודשים קיבל 150 מכתבים שכתב הרב מרגליות לגיסו מנישואיו הראשונים. "מן המכתבים ניכר כי הם אהבו אותו אהבת נפש ונשאו אותו על כפיים".

למהדורה החדשה של ספר תולדות אדם צורפו מכתבים נדירים. "תולדות אדם ראה אור בשנת תרע"ב (1912), לפני 114 שנים, ומאז לא נדפס אלא יצא במהדורת צילום", אומר הרב וינברגר ומוסיף: "במהדורה החדשה של תולדות אדם ונר למאור שיבצתי את הערות השוליים במקומן הראוי, כפי שסימן הרב מרגליות, ובסופו הבאתי מכתבים של רבנים וחוקרים בכירים שהפליגו בשבחו מחד גיסא והעירו הערות מחכימות מאידך גיסא. לדאבון הלב חלקם נרצחו על קידוש השם בשואה, וזאת אחת הסיבות שראיתי לי לחובה קדושה להוסיף את מכתביהם בספר, יהיו הדברים נר לזכרם.‬‬

"תודה מיוחדת לישיבת עטרת נחמיה, שבנשיאות הרה"ג מיכה הלוי, רבה הראשי של העיר פתח תקווה. בעשור האחרון הישיבה דואגת לשלוח כמניין בחורים לבית העלמין שבנחלת יצחק ביום הזיכרון ז' באלול ומזכה אותי באמירת קדיש במניין לזכרו של הרב מרגליות זצ"ל".