אמש נכנסו נרגשים עשרות אלפי תלמידי ישיבות חדשים בשיעור א להיכלי בתי המדרש, גם הרבנים שלהם היו פעם חדשים בעולם הישיבות, והם סיפרו על כך לעולם קטן.
הרב בן-ציון אלגאזי, ראש ישיבת רמת גן: שיעור א' בטלז סטון ובכרם ביבנה
עד הרגע האחרון לא ידעתי באיזו ישיבה אני הולך ללמוד. התלבטתי בין ישיבת טלז סטון לישיבת הסדר. סוף דבר, החלטתי ללכת לישיבה שאליה יגיע טרמפ קודם; הגיע טרמפ לירושלים, ולכן הלכתי לטלז סטון. למדתי שם חצי שנה מופלאה, אבל לא התחברתי, כי המקום היה קטן מדי בשבילי, וכל החבר'ה שלי היו בכרם ביבנה.
בסוף נשברתי, ובסביבות אדר עברתי לכרם ביבנה. הייתי בהמתנה שבועיים עד שהרב גולדוויכט זצ"ל הודיע לי שהתקבלתי לישיבה, אבל אמר שאת סדרי הישיבה הוא יודיע לי מאוחר יותר. עד היום הוא לא הודיע לי מהם. נכנסתי לישיבה, והיו לי המון קשיים במעבר. היה לי קשה מאוד ללמוד כל היום. התלבטתי אם להמשיך ללמוד; אהבתי מאוד את עולם המעשה, והיו לי קשיים אדירים. הייתה לי חברותא בוגרת, אדם מיוחד במינו, ובמקום ללמוד איתו שיגעתי אותו.
בעוונותיי הרבים, לא פעם ולא פעמיים הוא סגר את הגמרא ואמר לי: תגיד לי מה מעיק עליך. הייתי במשבר, רגע לפני גיוס לצבא. כבר הייתה לי החלטה פנימית ללכת לצבא, והוא לא נתן לי. השיחות האלה עשו את שלהן, כי יום אחד זהו, זה נתפס, ונכנסתי לעולם הלימוד. וכשזה נתפס ונדלק, לא יכולתי לחשוב אפילו על עזיבה.
התורה הייתה בשבילי סם חיים, ואפילו להתגייס עם החבר'ה להסדר לא הייתי מוכן. יכולים להיות משברים כשנכנסים לישיבה – איך ללמוד, חברותות, איך לסדר את היום נכון. כתבתי חוברת שנועדה לתת כלים למי שנכנס לישיבה, 'בואו שעריו בתורה'. אפשר להשיג אותה בישיבת רמת גן.
הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון מורה וראש הישיבה: שיעור א' במרכז הרב
נכנסתי לישיבת מרכז הרב כשהייתי בן 16. סיימתי שתי כיתות בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ובשביעית כבר עברתי לישיבה גבוהה. אף שהייתי צעיר משאר הבחורים, לא היה לי קושי, מאחר שזו הייתה תוכנית סדורה אצלי כבר מגיל בר מצווה: ידעתי שאלמד שנתיים בתיכונית, ואחר כך בגבוהה.
מורי ורבי הראשון היה הרב זלמן מלמד שליט"א, שהכניסני ללימוד עיון, והכול היה בשמחה. בפסח של שיעור א' נתמעטו התלמידים בשיעור ב', ולמגינת ליבו של הרב מלמד נלקחתי עם עוד חבורה לשיעור ב'. שם למדתי אצל הרב מרדכי פרום זצ"ל. כאשר מלאו לי 17 שנים עברתי לשיעור ג', אבל לא היה לנו ר"ם, לכן למדתי בחברותא עם אחי הגדול ממני, הרב יעקב לבנון שליט"א, וברוך ה' זכינו ללמוד בעיון ובבקיאות. לכן אני יכול לומר שלא היו לי חבלי קליטה.
נוסף על כך מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה לי למורה דרך בתורה ובאמונה. הקפדתי לשמוע את שיעוריו, ועד היום הם נר לרגלי. כל תורתי ממנו היא! היסודות באמונה שזכיתי לשמוע ממנו נתנו לי כוח להמשיך וללמוד בישיבה עשר שנים, ועוד שש שנים במכון הלכה ברורה, בהנהגתו של הרב אריה שטרן זצ"ל. שם בניתי את קומת לימוד ההלכה. בסך הכול 16 שנות לימוד.
זכורני שבאתי בשאלה לרב מרדכי אליהו זצ"ל, שאלה חמורה, והוא פסק לאסור. דעתי הייתה שניתן להתיר. שאלתיו אם אפשר לשאול עוד רב, והוא, בתנועת ידו המוכרת, התיר לי. אכן, הלכתי לשאול את הרב אלישיב זצ"ל, והוא התיר, כפי שסברתי אני. חזרתי עם התשובה לרב אליהו זצ"ל. ראיתי שהיה קשה לו לקבל את ההיתר. אבל באצילותו הוא המתין שנייה אחת ואמר לי: תעשה מה שהרב אלישיב פסק לך! למדתי רבות על כבוד והערכה בין תלמידי חכמים גדולים. נלמד גם אנו מדרכיהם.
הרב אמנון בזק, ר"ם בישיבת הר עציון: שיעור א' בישיבת הר עציון
כניסתי לישיבת הר עציון בחודש אלול תשמ"ד הייתה מלווה ברגשות שונים. מצד אחד באתי בציפייה להיכנס לעולם של לימוד מעמיק ורציני ובשאיפה ללמוד מדמויותיהם של ראשי הישיבה, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ענקי רוח שהתרשמתי מהם עמוקות כבר בהיותי שמיניסט בשבוע ישיבה.
מצד שני היו לי גם חששות, במיוחד משקיעה אינטנסיבית בעולם של לימוד תורה בלבד. חששתי מניתוק מן העולם, ובמיוחד מתחומים שהיו חשובים לי מאוד, כמו השכלה כללית וחיבור לנעשה בארץ ובעולם באמצעות האזנה לרדיו (הרבה לפני עידן האינטרנט).
בפועל היה לי קצת קשה בשבועות הראשונים למצוא את הדרך למלא את החסר, אבל עם הזמן הצלחתי למצוא את האיזון.
הקפדתי לשמוע חדשות בבוקר, בין ארוחת הבוקר לתחילת הסדר, ובלילה לאחר סדר ערב, וגם להמשיך לקרוא ספרות כללית לפני השינה. כמו כן הקדשתי קצת זמן בהפסקת הצהריים לתחביב שהעסיק אותי בזמנו, משחקי שח מהירים (בליץ), לפי שעון המקציב זמן קצר לכל משחק.
אני חייב הרבה תודה לר"ם שלי בשיעור א', הרב בנימין תבורי זצ"ל, שהיה תלמיד חכם עצום בעל ידע תורני פנומנלי, ועם זאת אדם מאוד מחובר לחיים, בעל חוש הומור וידע כללי נרחב. אחד הרגעים הזכורים לי במיוחד מאותה שנה היה כשהרב שמע שאנחנו משחקים שח מהיר. הוא הזמין אותנו לביתו במוצאי שבתות, לאחר השיעור הקבוע, והביס את כולנו בזה אחר זה.
פעם אחת הוא שאל אותנו: רוצים לשחק פינג-פונג? כי פינג-פונג אני משחק יותר טוב משח. כך הבנתי שאין שום סתירה בין שאיפה לגדלות בתורה ובין אנושיות טבעית, בריאה ומשמחת. עם הזמן למדתי עד כמה ראשי הישיבה ורבניה הדגישו את חשיבות החיבור של התורה עם העולם, של התמדה והשקעה עם אנושיות ושל שאיפות למדניות ורוחניות עם הקשבה לצורכי הדור והשעה. לאורה של דרך זו של תורת חיים עמוקה ומחוברת למדתי שנים רבות בישיבה, ואני משתדל לחנך בה את תלמידיי עד היום הזה.
הרב דודי דודקביץ', רב היישוב יצהר וראש הישיבה: שיעור א' בישיבת קדומים
א' באלול הראשון שלי בישיבה היה מאוד עוצמתי, הרגשתי שאני נכנס לתוך המערה של רשב"י. אני זוכר היטב את החזרה הראשונה שלי הביתה כשחזרתי לאחל שנה טובה. באותו יום שישי השכמתי קום כדי להספיק את חוק הלימודים היומי, וכשירדתי מהאוטובוס ברמת גן אמרתי: אני לא מכיר פה את המקום. באתי לעולם אחר. אני צריך לנחות מהעולם הרוחני שאני מצוי בו לתוך המציאות, כאילו לרדת מהר סיני אל המציאות. זו חוויה נפלאה.
כשהגענו לישיבה הייתה שיחת פתיחה של הרב יצחק בן שחר, ואני זוכר שלא הבנתי כלום ממה שהוא אומר. היו משפטים גבוהים ממני, מילים מאוד עוצמתיות, מילים מיוחדות. לימים הבנתי כמה זה היה משמעותי. זו אומנם עלייה להר סיני, אבל עלייה להר סיני מצמיחה הרבה פעמים דברים חדשים, לא-מוכרים, אפילו שפה, אתגרים חדשים שאתה עוד לא יודע לפענח אותם בשלב הזה.
צילום: רועי חדי
נוסף על כך הייתי בשיעורים של הגרז"ן, ולא הבנתי כלום ממה שהוא אומר. לא הבנתי את המילים, כי הוא היה מדבר בהברה ליטאית. לא הבנתי מה זה קצייס ומה זה שמייצע, אבל גם לא הבנתי את הבקיאות. רק אחרי כמה שנים זכיתי לאט לאט להבין אותו. היום אני מודה לבורא יתברך שזיכה אותי לשמוע אותו, וגם זיכה אותי שלא להבין, וגם זיכה אותי להתעקש.
ואת זה אני אומר לכל בחור בשיעור א': אל תחשבו שכל הרבנים שאתם מכירים נולדו מוכשרים או מבינים את הכול, ממש לא. חלקם זכו לעמול על זה, חלקם גם זכו תוך כדי העמל להתקשות, וחלקם עד היום מתקשים, ועם זאת זוכים כל הזמן, מתוך העמל, לראות את הברכה.
הרב יוסף צבי רימון: שיעור א' בישיבת הר עציון
הכניסה לישיבת הסדר הייתה מרגשת וגם מאתגרת: האם אצליח ללמוד כל היום? האם ללמוד עד חצות הלילה? האם לנסות יותר? האם אצליח להבין את השיעור הכללי? לאחר כמה ימים ב"ה חשתי ממש בטוב. האתגרים נשארו עוד זמן, אבל החברים והרבנים והשקיעה בלימוד נתנו בי כוחות ושמחה להמשיך גם כאשר יש אתגרים וקשיים.
כשהגעתי לישיבה התחלתי ללמוד גמרא בעיון, ראשונים ואחרונים. כמובן, הראשונים המרכזיים בסוגיה היו עיקר לימודי, אולם ספר מיוחד עזר לי מאוד להיכנס לעולם הלמדנות: המנחת חינוך. ראיתי ספר מלא בלמדנות. מלא בחקירות. אומנם מעבר לכל הספרים מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל הוא שפתח לי את דרך הלימוד. לדעת לנתח סוגיה, לראות את כל האפשרויות, להעמיק בדברי ראשונים ולסדר את הסוגיה במבט עמוק ובמבט רחב. השילוב בין לימוד בספרים ולימוד מגדולי תורה נטע בי את דרך לימודי, ואחר כך את דרך כתיבתי.
הרב פרץ איינהורן: שנה א' במכינת עצמונה
אני ילד רענני, ובכיתה י"ב טעמתי את טעמו של סניף מעורב. אהבתי ליהנות, וזה לא היה בדיוק בדרך ה'. הייתי בירידה רוחנית של שמיניסט, והיו לי פיתויים של שמיניסט ורצון עמוק להתקרב לד', אבל באופן מעשי הייתי די רחוק: מצד אחד הולך למועדון בלילה, מצד שני לפנות בוקר מניח תפילין.
בכל זאת היה לי ברור שאני הולך לישיבה. הגעתי לבדוק את ישיבת עטרת כהנים, אבל אחרי שעתיים ברחתי. הם היו אנשים נחמדים, אבל לא היו שם מספיק אנשים שהרגשתי שיהיו גם חברים שלי מחוץ לבית מדרש. ואז בדקתי בעצמונה, והחלטתי ללכת לשם בזכות החיבוק של הרב רפי פרץ שליט"א, שאמר לי: פרץ, אני רוצה אותך איתנו.
אחרי חנוכה כבר נכנסתי לעניינים ולמדתי ימים שלמים מהבוקר עד הלילה. באמצע השנה, אחרי פורים, היה פיגוע במכינה. נרצחו לי חמישה חברים, ונפצעו קרוב לשלושים. מחבל ירה עליי ולא פגע. ואז כרַתי ברית עם ה' עד הסוף. אמרתי לה': הצלת אותי, "כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי", אז אני הולך גם על המשך הפסוק, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".
אמרתי לה': אם השארת אותי חי, אני איתך יד ביד לאורך שנים טובות, בתורה ובטהרה, למען שמך. אחר כך המשכתי בעצמונה עוד שנה, סך הכול שנה וחצי, וכשרוב החבר'ה שלי התגייסו באמצע שנה ב' חזרתי לעטרת כהנים, למקום שהייתי בו רק שעתיים, ולמדתי שם שנה שלמה, עם מו"ר הגדול הרב שלמה אבינר הכהן שליט"א. זה היה תענוג גדול.
הרב ארל'ה הראל, ראש ישיבת מוריה: שיעור א' במרכז הרב
אני אישית חוויתי את המעבר לישיבה ממש קשה. הגעתי לשיעור א' במרכז הרב בשמינית שלי, כך שמפאת צעירותי גם הייתי בודד מכל בני מחזורי (היה עימי רק ידידי היקר הרה"ג עדיאל כנרתי זצ"ל, שזה עתה הסתלק לבית עולמו בחטף). יתרה מזו, מישיבה קטנה ומוכרת נפלתי פתאום לים התורה של מרכז הרב: מאות תלמידים, כתשעים חבר'ה רק בשיעור שלי, שני ראשי הישיבה, הגאונים ר' אברום שפירא והרב שאול ישראלי זצ"ל, שיכולים להיות סבא רבא שלי (חוץ מזה שהם גדולי הדור, ואיך ניגשים לגדול הדור סתם ככה?), וממש לא הכרתי אף אחד. מי נגד מי, מי בעד מי, מה הלו"ז, איפה ישנים ומה ומתי אוכלים, הכול היה חדש.
אציין שתי חוויות מהיום הראשון שיכולות ללמד אותנו הרבה: עוד לפני סדר ערב ניגש אליי בחור והציג את עצמו בתור החברותא המבוגר שלי לסדר ערב. זו הייתה חוויה נעימה מאוד ומרשתת מאוד: הנה, יש פה איזה מבוגר אחראי שיוביל אותי במסדרונות הלא-נודע וילווה אותי.
לפני תחילת סדר ערב ניגש אליי אחד הבחורים ואמר לי שמישהי מחכה לי בחוץ. התפלאתי, מי זו כבר יכולה להיות? אבל כשיצאתי החוצה מצאתי את דודתי הדסה, אחות אימי, אישה חרדית שיודעת להעריך את ערכם של בחורי ישיבה, ובידה עוגה ופתק ברכה להצלחה ביום הראשון בישיבה.
עזבו את העוגה, שכמובן הייתה טעימה כמו כל מה שדודה הדסה מכינה, אבל המכתב והלב והיחס, הם ממש רוממו אותי. אלו שני לימודים קטנים על מעשים קטנים שיכולים לשנות לגמרי את הכול! (מוקדש באהבה לאחייני היקר הלל נחמיה ז"ל בן חניטל ובועז אופן יבדל"א, שהשבוע חל יום הסתלקותו מאיתנו, וכל חייו עמל לרדיפת האמת)
הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ירוחם: שיעור א' באור עציון
בחודשים הראשונים של הכניסה לישיבה הייתי מוקסם מעולם התורה. ישיבת אור עציון הייתה ידועה בשקדנותה. אני זוכר את עצמי בשיעור א' עוזב את בית המדרש ברבע לאחת בלילה, ועוד שבעים בחורים נשארים ללמוד. הייתה שקידה מאוד חזקה, הייתה אווירה של אש, וזה ממש הקסים אותי. כמובן, גם המפגש עם הרב דרוקמן היה מאוד מיוחד. הרב דרוקמן היה מעביר לנו שלושה שיעורים בשבוע, והשיעורים האלה היו מתקיימים במסירות נפש שלו. זו הייתה הרגשה של התרפקות והתאחדות עם התורה.
מאידך גיסא היה לי מאוד קשה בלימוד עיון. בחודשים הראשונים הרגשתי שאני לא מבין על מה מדברים, הכול נשמע לי ג'יבריש. נוסף על זה בחודשים הראשונים החברותא שלי היה במשבר, הוא לא תפקד, ולא היה לי עם מי ללמוד. הרבה פעמים כשבחורים מסתכלים על רבנים, על ראשי ישיבות, הם אומרים לעצמם: כבר כשהרב שלי הגיע לישיבה הוא היה רב, הוא היה ראש ישיבה משיעור א'.
הסיפור הזה לא-נכון. כשאני הגעתי לישיבה היו לי שאיפות, היו לי רצונות, אבל לא הייתי ראש ישיבה, לא הייתי כלום. תחילת שיעור א' הייתה מאוד קשה. באמצע שנה א' מצאתי חברותא ועברתי לר"ם אחר שנראה לי שיהיה לי יותר פשוט אצלו, ואז בעצם התחלתי את שיעור א'. תחילת שיעור א' היא תקופה פרה-היסטורית מבחינה לימודית.
לומדים מזה הרבה מאוד: גם כשחווים קשיים בלימוד, וגם כשדברים נשמעים מעורפלים ולא-ברורים, זה לא אומר שום דבר. במיוחד אם זה קורה בתחילת הדרך. אתם במסלול שנמצאים בו רבים וטובים. כך היא דרכה של תורה: בהתחלה הדברים נשמעים מעורפלים, ואנחנו מבינים את המרחק שיש לנו מהתורה. לאט לאט אנחנו אוספים את עצמנו, דברים מתחילים לחלחל, אנחנו מתחילים בע"ה להתקדם, וסוף פרי היגיעה שלנו לבוא בע"ה.
