ההגדה של פסח מסודרת על בסיס הפסוקים של מקרא ביכורים המובאים בפרשת כי תבוא. התורה מצווה את האדם לעלות לבית המקדש עם הביכורים, ובבואו לתת את הביכורים הוא צריך לעמוד ולספר את כל תהליך שעבר על עם ישראל, מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וכו', וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וכו' וַנִּצְעַק אֶל ה' וכו' וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם וכו'" (דברים כו, ה–ח). פסוקים אלו הם אבני הבניין להגדה של פסח שלנו. ההגדה מזכירה פסוק אחר פסוק ודורשת כל מילה מפסוקים אלו. לכאורה יש מקום לשאול: מדוע ייסדו את ההגדה על פסוקים אלו ולא על הפסוקים הישירים המתארים 'בשידור חי' את גאולת מצרים, דהיינו פסוקי פרשות שמות, וארא, בא ובשלח?
כדי להבין זאת נתבונן מעט במקרא ביכורים: למעשה התורה מצווה את האדם לקחת את הפרי הראשון בשדהו ולהעלותו למקדש. ושם עומד הוא עם פריו ונושא נאום שלם, החל מיעקב אבינו, "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", דרך שעבוד מצרים, "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים", ומשם ליציאה, "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם", עד ההגעה לארץ, "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". ובחותמו אומר: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כו, ה–י).
מטרת המצווה היא ללמד את האדם להסתכל על חייו בגדלות, להבין שהתאנה שגדלה בחצרו היא למעשה המשך של שלשלת ארוכה של הדורות כולם. אנו, היושבים בארץ, קיימים כאן בזכות מסירות נפש אדירה של דורי דורות, החל מיציאת מצרים עד שהגענו אל הארץ והתיישבנו בה. בכך התורה מבקשת לרומם את מבטו של האדם אל המשמעות האמיתית של מעגל חייו הפרטיים, שתתבהר לו רק כשיסתכל על חייו כחלק ממהלך אדיר וגדול, המהלך המופלא שהחל מיציאת מצרים. התורה מצווה את האדם להביט על הפרי שצומח בגינתו כשלשלת אחת ארוכה, שתחילתה אצל יעקב אבינו, לפני אלפי שנים, וסופה באותה תאנה שביכרה בחצרו. להורות לאדם שהמשמעות האמיתית של התאנה הזו תתברר דווקא מתוך סקירה היסטורית רחבה.
כשאדם מביט על התאנה שגדלה בחצרו רק במסגרת חייו האישיים, ערכה אינו אלא פרוטה. אך אם מביט בה במבט הכללי, כסקירת מקרא ביכורים, הרי היא חלק מחלום שהתגשם, חלום שהיה מחזק את הגווים המוכים של אבות אבותינו במשך אלפי שנים. מה גדולה היא שמחת לב האדם, המביט כך על משמעות חייו!
הלא אם יצא אדם לרחובות ירושלים ויראה בעיניו זקנים וזקנות יושבים על ספסליה, ובאוזניו ישמע ילדים וילדות משחקים ברחובותיה. הלא יזכה לראות עין בעין בקיום נבואת זכריה "כֹּה אָמַר ה' צְ‑בָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם… וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת…" (זכריה ח, ד–ה). ותחת קטנות הדעת, שאינה רואה אלא את רעש צעקות הילדים ורוטנת על קול ההמולה, תהא השמחה ממלאת חדרי הלב, כי שב ה' שבות עמו. במבט זה 'מצוקת הנדל"ן' תקבל פרופורציה נכונה למול התגשמות הנבואה, "כִּי כֹה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיה לב, טו). וממילא תוּאר הנפש להבחין מהי התעוררות אמיתית לתיקון ומהי בכיינות שאינה יודעת לראות בטוב ה' בארץ חיים.
במבט זה, גם הקשיים והנפילות יקבלו משמעות של גדלות, וממילא יאמץ כוחו של האדם במערכת ההתמודדות עימם, ובוודאי שלא יפול ליאוש ויגון בגללם. והרי זה כקשיים פיזיים של חייל בקרב, שערך פעולתו נוסך בו כוחות אדירים להתמודדות עם המציאות המורכבת.
בהיעדר גדלות דעת זו אין האדם רווה חיים גם מכל השפע שיש לו, הגשמי ואף הרוחני. כי נקודת עושר החיים בדורנו היא אשר תבסס את השמחה והטעם בכל יתר מרחבי החיים, שהם אינם אלא גילוי וביטוי של נקודת השורש – העובדה כי 'שב ה' ציון'. האקלים שירנן את עצמותנו, ידשן לבבנו וימלא את כל הווייתנו באור ובשמחה יהיה אחד בלבד – שמש הגאולה אשר זרחה עלינו ומרפא בכנפיה.
במובן זה מקרא ביכורים וסיפור יציאת מצרים הם עניין אחד ממש – ומטרתם לחבר את הדורות כולם אל שורשם, וממילא גם יתחברו כולם יחדיו – כשלשלת אחת אדירה. והתכלית של כל זה היא עילוי ההווה וחיבורו אל הנצח. התכלית האמיתית של סיפור יציאת מצרים איננה רק היזכרות בעבר אלא שינוי מבט על החיים שלנו בהווה, התעלות לפרספקטיבה עמוקה וארוכה שתיצוק את המשמעות אמיתית של חיינו בהווה, של אתגרי השעה של עם ישראל כולו ושל כל אחד ואחד מאיתנו. המבט האדיר הזה, הרואה בחיינו ההווים חלק משלשלת ארוכה, נוסך כוחות אדירים, מחבר אותנו אל הנצח, ובכך באמת מוציא אותנו לחירות עולם. כי החירות האמיתית נמצאת בגדלות הדעת הזו, המבינה ומפנימה שהחיים שלנו גדולים עד מאוד, חיי דורות, ושכל אחד ואחד מאיתנו הוא אבן בפסיפס הנצחי הזה, שעבר את כל מעצמות העולם, ועודנו עומד בגאון והולך וצועד אל שלמות גאולתו.
לאור כל הדברים הללו נוכל להבין מדוע הגדה של פסח נוסדה על מקרא ביכורים – המהות של ליל הסדר ושל מקרא ביכורים היא אחת – לרומם את האדם אל השכינה, להתחבר לכלל עם ישראל ולהבין שחייו הפרטיים הם חלק מחיים אדירים של עם ישראל כולו. הייחודיות של פרשת מקרא ביכורים היא ההסתכלות על יציאת מצרים דווקא מנקודת המבט של הדורות הבאים, כרצף היסטורי ארוך. במובן זה היא נותנת את נקודת ההתיחסות ליציאת מצרים מצד כל הדורות. בפרשת כי תבוא אומנם לא מתוארים פרטים רבים של היציאה, אך מצד שני היא מתוארת במבט-על, ובמיוחד היא מתוארת מנקודת הסתכלות של הדורות הבאים – כיצד הם מתארים את יציאת מצרים וכיצד היא משפיעה על חייהם. בפרשת כי תבוא התורה מלמדת אותנו כיצד נבין את משמעות היציאה והשפעתה על הדורות כולם, למען תהיה המסר המכונן והיסודי של חיי עם ישראל במהלך הדורות כולם ואף גם בהגעתם לארץ ישראל.
זכינו ובשעה הזאת, ברגעים הללו, אנו נמצאים ברגעים היסטוריים אדירים. כבר מאורעות השעה מרוממים אותנו הרבה מעבר למבט האישי והפרטי ומקשרים אותנו למסע האדיר וההיסטורי של עם ישראל ההולך ושב אל נחלתו. ובחיבור המיוחד הזה, בין הרגעים הגדולים שבימים אלו ובין האור האדיר של ליל הסדר, שמאיר את כל הדורות כמקשה אחת, יכולים אנו להתרומם עד מאוד, לחבר את הלב שלנו אל עם ישראל כולו, להרגיש את דופק החיים ההיסטורי של האומה כולה לדורותיה, ומתוך התעלות זו לצאת לחירות עולם ולהתפלל לה' על השלמת הגאולה במהרה בבניין בית מקדשנו ותפארתנו.
שעה זו, שעת ליל הסדר, מסוגלת היא להתעלות, להתקדשות, לתפילה על שלמות הגאולה, ובמהרה נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית מקדשנו ותפארתנו, ונודה לה' שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו במהרה, אמן ואמן! פסח כשר ושמח לכל בית ישראל!
