הרבנית ימימה מזרחי לבנות המצווה: מה התרומה המיוחדת שלכן?

רק תרומה יכולה לאחד את כולם סביב מטרה משותפת ועדיין לתת לכל אחד שמחה בחלקו, הבנה שיש לו חלק שאין לשום אדם אחר, ואם יתרום בדיוק מה שתרם מישהו אחר, הבית המשותף לא יוכל להיבנות.

השבוע פגשתי קבוצה של בנות מצווה מלונדון שהגיעו לישראל במסע מיוחד. כשאני מדברת עם בנות בגיל הזה הן מבטאות שני רצונות הפוכים לכאורה: "אני רוצה להרגיש אחת מכולן, לא להיות שונה", ובאותה נשימה: "חשוב לי להרגיש מיוחדת בעולם!"

איך משלבים את שני הרצונות האדירים האלה? לימדתי אותן שהמילה היהודית שמאחדת את שתי השאיפות היא תרומה. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי". הפסוק הזה נראה מסורבל מאוד. למה לא לכתוב פשוט: "דבר אל בני ישראל ואמור להם לתרום?"

יש בו שתי שאיפות חשובות: אנחנו כולנו תורמים למטרה משותפת, ולכן אנחנו "כמו כולם". אבל יש כאן פועל חשוב במיוחד: "תיקחו". הנתינה היא המקום המשותף, אבל הלקיחה של התרומה המיוחדת היא "מאת כל איש", היא אישית וייחודית לאדם עצמו.

ובכן, מה התרומה שלך? כאן למדנו ביחד את הפירוש החסידי לכל אחת מתרומות המשכן:

הזהב הוא המחצב שנמצא במקום שממנו באתם, כוח שקיבלתם מהמשפחה ומהבית שבו גדלתם.
הכסף הוא הכיסופים והרצונות שפיתחתם דווקא אם לא נולדתם עם כפית זהב בפה.
הנחושת היא נחישות הדעת להוציא לפועל את הרצונות שלכם.
התכלת היא סגולה רוחנית שיש בכם; התכלת דומה לרקיע, רמז לקרבה טבעית לקודש.
הארגמן הוא אומץ לעמוד באתגרים.
תולעת השני היא הענווה. לא, לא קוראים לזה "ריצוי", זו ענווה מופלאה!
השש הוא הפשתן, פשטות ואמת פנימית חזקה.
העיזים הן יכולת מנהיגות והובלה בעוז רוח, וגם כישרון מופלא בעבודת כפיים ("טוו את העיזים").
עורות אילים מאודמים הם נטייה אומנותית שמוסיפה צבע בעולם.
עורות תחשים הם יכולת השתלבות עם מגוון אנשים ממקומות שונים.
עצי שיטים הם האופטימיות והתקווה שנטועה חזק בלב, כמו עצי השיטים שנתן יעקב לבני ישראל כשירדו למצרים כדי שתהיה נטועה בהם תקוות מקדש ובית.
שמן למאור הוא מאור הפנים, היכולת לרומם ולהצחיק בחוש הומור מופלא במצב החשוך ביותר.
הבשמים לקטורת הם היכולת לומר מילים טובות, מילים שקושרות בין אנשים כמו הקטורת (קשורת ותקשורת), או בלשון הזוהר: "הא בשימו דמילין!"
אבני השוהם והמילואים הם מסירות הנפש למלא תפקיד, לשרת במילואים היכן שיש משבצת ריקה.