אחד הדינים בפרשתנו הוא איסור "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה" (שמות כב, בד). דין זה מתייחס למצב שבו הגיע זמן הפירעון, אך אין ללווה שום אפשרות לשלם את חובו. התורה מנחה את המלווה להיות זהיר שלא להקניט ולדחוק או לבייש את הלווה. וכך כתב רש"י בפירוש הפסוק: "אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו אלא כאילו לא הלויתו, כלומר אל תכלימהו".
אנו רואים כאן את הזהירות המרובה שצריך המלווה לנהוג עם הלווה כדי שלא לביישו, והנחיה זו מלמדת על כל מערכת היחסים הנכונה בין המלווה והלווה.
"כל ישראל בני מלכים"
ראשית כול צריך להיזהר מאוד מתחושת המועקה הגדולה שיש ללווה, שנזקק לזולתו. עצם ההזדקקות הזו היא דבר קשה מאוד, כי יסוד ושורש מהות האדם הוא החירות שיש לו, שהוא כבוד א-לוהים שבקרבו. כי בכל אחד מישראל שוכנת נשמת קודש, וערכו של האדם גדול הוא מאוד. זהו עומק דברי חכמים (משנה, שבת יד, ד): "כל ישראל בני מלכים הם", כי בכל אחד שוכנת השכינה, אור מלכות ה', בסוד שורש נשמתו. במובן זה הערך האמיתי של האדם נובע מנשמתו ולא ממצבו החומרי או מכישרונותיו הנפשיים והשכליים. כל אחד מישראל הוא יהלום בכתרו של מלך מלכי המלכים, ונקודה זו צריכה לקבוע את ערכו האמיתי ואת הערכת הסביבה אליו. לא מעמדו הכלכלי והשכלי ולא הצלחתו ונכסיו, אלא רז נשמתו, אור ה' שבקרבו.
התורה מנחה את המלווה להיות זהיר שלא להקניט ולדחוק או לבייש את הלווה
אכן, ברובדי העולם הזה האדם עלול ליפול נפילה כלכלית או בריאותית חלילה וכיוצא בזה, עד שיצטרך את עזרת הבריות. אולם אסור בשום אופן שהמעמד הזה יקבע את הערך העצמי של האדם, לא בעיני עצמו ולא בעיני אחרים. כי אף שזקוק הוא לעזרת הבריות מבחינה כלכלית, אין זה מדד כלל לערכו העצמי. ובכלל, לא הממון ולא ההצלחות החיצוניות הן מדד לערכו של האדם, אלא נשמת האדם, המופיעה בטוהר אישיותו, בזוך לבבו ובאצילות מידותיו. ופעמים יש עשיר גס רוח, ועני אציל נפש.
השורש הרוחני של הבושה
הבושה היא ביטוי למצב שבו העזרה מהזולת יצאה מכלל עזרה נקודתית וחדרה לתוך הגדרת הערך העצמי. אכן, אנו עוזרים זה לזה בכל עת, ולא מגיעים בכך לידי בושה, כי אלו יחסי גומלין תדירים בין בני אדם. אך במצבים של הזדקקות משמעותית עלולה העזרה להפוך לתלות הפוגעת בערך העצמי של האדם. ודבר זה נעוץ בעצם התלות בבשר ודם. כי ההישענות על ה' כמוה כאדם ששואב מים מהאוקיינוס, ממים שאין להם סוף. וכשאדם נעשה תלוי בבשר ודם, הרי הוא כמי שמחליף את האוקיינוס בגיגית של מים, שחיותו מידלדלת מאוד, וממילא ערכו העצמי נפגע מעצם מקור החיות הקטן שממנו הוא יונק, שהוא האדם.
התובנה העמוקה של העשיר ביחס לכספו, שהוא צינור לה', היא ממש תיקון עולם והשראת שכינה, ופותחת את העשיר לדבקות א-לוהית עמוקה ופנימית
אך באמת גם כשהאדם נזקק לעזרה כלכלית, לא כל חיותו הפכה לתלויה בבשר ודם, אלא רק במרחב אחד, שהוא הצורך הכלכלי, ולא בשאר מרחבי החיים. במובן זה הציווי של התורה על המלווה, שייזהר שלא יבייש את הלווה, היא למעשה שמירה על הפרופורציה והמקום המדויק של יחס המלווה ללווה, שלא יהפוך ל'מקור' חיות, אלא רק למי שסייע בנקודה מסויימת של החיים.
למה העלים "מתביישים" מהעץ?
בעניין זה טמון דבר עמוק. חכמים מלמדים שהבושה היא התחושה הבסיסית בין מי שמעניק חיות למי שמקבלה. המקבל חיות חש בושה מהמקור שמחיה אותו. דבר זה מבואר בירושלמי (ערלה א, ג), לגבי מי שהבריך ענף מעץ לתוך האדמה במטרה שהענף יכה שורשים ויהפוך לעץ בפני עצמו. ברגע שהענף מכה שורשים, הוא נחשב לנטיעה חדשה, וצריך למנות לו שנות עורלה. אך כל עוד הוא יונק את חיותו מהעץ המקורי, אינו חייב בעורלה.
והגמרא מבארת, כיצד נדע מתי הענף הכה שורשים והחל להיות ניזון מהקרקע ישירות ולא מהעץ שממנו צמח? בשעה שפני העלים שלו יהיו מסובבים אל מול העץ. כל עוד העלים שלו אינם מכוונים כלפי העץ, הרי זה סימן שהוא יונק חיותו מהעץ, ולכן מתבייש 'להסתכל' בפני העץ. כי "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה", כלומר מי שאוכל ממה שאינו שלו, אלא ניזון מחברו, מתבייש להסתכל בפני מי שנותן לו. על כן בשעה שפני העלים של הענף מוסבים אל מול העץ המקורי, סימן הדבר שהפסיק לינוק ממנו, עד שאינו מתבייש להביט בו.
לא הממון ולא ההצלחות החיצוניות הן מדד לערכו של האדם, אלא נשמת האדם, המופיעה בטוהר אישיותו, בזוך לבבו ובאצילות מידותיו. ופעמים יש עשיר גס רוח, ועני אציל נפש
אנו רואים שאפילו בטבע הצמחים מונחת התכונה העמוקה של הבושה מהמקור שמעניק חיים, קל וחומר בין בני אדם. לאור זאת נבין את הזהירות הרבה שצריך להיזהר המלווה שלא לבייש את הלווה. אומנם הלווה נזקק בתחום הכספי, אך אסור להעצים את נזקקותו ולדמות כאילו כל חיותו מהמלווה. כי כשהבושה מופיעה, היא גורמת ללווה לחוש כאילו המלווה הוא שורש חיותו, ודבר זה פוגע בעצם חירותו ויניקתו מה' יתברך, עד שערכו העצמי מידלדל מאוד בעיני עצמו.
העשיר הוא רק הגזבר
נוסף על כל אלו יש בהוראת התורה למלווה עומק נוסף, והוא מלמד יסוד גדול מאוד. באמת המלווה הוא רק צינור, וה' יתברך הוא מי שזן ומפרנס. הלא גם העני שנקלע לקשיים וגם העשיר שבא לידי ממון רב, שניהם בגזרת מלך עליון, "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם" (שמואל א ב, ז). במובן זה הכסף שנתן ה' לעשיר, הריהו כמו ממון שנתן מלך לגזבר, ומצווהו כיצד לחלקו לצרכים השונים.
כך הקב"ה נתן ממון לאדם והתיר לו להשתמש בו להנאתו ולטובתו, אך גם ציווה אותו במצוות מסוימות – צדקה, הלוואה לעני וכדומה. במובן זה העשיר הוא כשליח ששלח המלך לתת חוק מזון לנתיני המלך. הוא צינור ולא מקור. התובנה העמוקה של העשיר ביחס לכספו, שהוא צינור לה', היא ממש תיקון עולם והשראת שכינה, ופותחת את העשיר לדבקות א-לוהית עמוקה ופנימית. שנזכה לדבוק בה' בכל לב, ונזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!
