ניגון שירת הים – מהלוויים במקדש?
ראשונה לכולן היא כמובן שירת הים מפרשת השבוע: פרופ' אדווין סרוסי מהאוניברסיטה העברית, חוקר מוזיקה יהודית, הסביר בהרצאה שנשא לפני קצת יותר משנה שלא מופרך שהלחן המושר בבתי הכנסת הספרדיים בשירת הים מקורו בשירת הלוויים בבית המקדש השני.
סרוסי הזכיר בהקשר הזה גורם חשוב – אם כי אלמוני – בתולדות המוזיקה היהודית, את החזן דוד אהרן דה סולה מלונדון, בן המאה ה-19, שפרסם בשנת 1857 "ספר חשוב ביותר לחקר המוזיקה אצל היהודים הספרדים בשם 'המנגינות העתיקות'", ספר שכולל תווים. סרוסי הוסיף שדה סולה סבר שגם "ראשית המוזיקה של הנוצרים, שם קוד לראשית תולדות המוזיקה המערבית, אף היא מקורה בבית המקדש של היהודים. חורבן הבית היה אם כן גם חורבנו של הזיכרון המוזיקלי המפואר הזה.
"אך לא אלמן ישראל, או מוטב לומר: לא חרש ישראל. הגליה, רדיפות ופיזור בין האומות לא הותירו ליהודים ברירה אלא לשקם את עבודת המקדש במקדשי המעט ולשחזר מתוך דמדומי הזיכרון את הממד המוזיקלי של עבודת השפתיים".
לסימוכין לטענה שמקורה של המוזיקה של הנוצרים בבית המקדש היהודי ציטט דה סולה את אחד מראשוני ההיסטוריונים של תולדות המוזיקה במערב שסבר אף הוא כך, המלחין האיטלקי ג'ובאני בטיסטה מרטיני, 1706–1784.
בכל אופן, דה סולה טוען לעליונות של המסורת המוזיקלית היהודית הספרדית על פני זו האשכנזית. הספרדים, לדבריו, שמרו על הפשטות של המוזיקה היהודית הקדומה, שהשתנתה שם פחות מכיוון שסגנון תפילתם בבתי הכנסת שלהם 'קשוח' ושמרני יותר. הוא טוען לנאמנות גדולה יותר של היהודים הספרדים לזיכרון המוזיקלי היהודי ארוך הטווח, לעומת האשכנזים, שנטו לשינויים מפעם לפעם.
"האמונה הזו", מוסיף סרוסי, "הנטועה ברעיון האסתטי שמה שפשוט יותר גם אותנטי יותר, מביא את דה סולה לטעון לקדמות כל מנגינה באוסף שלו. שתי מנגינות באוסף שלו, טען דה סולה, עתיקות ביותר, וייתכן שאפשר למשוך את קו ההמשכיות שלהן עד לימי בית שני". הראשונה היא לחן לברכת כוהנים, והשנייה היא הלחן הספרדי המסורתי לשירת הים, המושר מדי יום בפסוקי דזמרה בבתי הכנסת.
לפי חז"ל, שירת הים אכן הייתה מושרת במסגרת עבודת המקדש. בתלמוד הבבלי במסכת ראש השנה (לא ע"א) נכתב שהלוויים היו משוררים אותה בכל שעת מנחה של שבת. לדברי פרופ' סרוסי, התווים שרשם דה סולה לשירת הים ב-1857 "מעידים על שימור מופלא", מפני שהם זהים כמעט לחלוטין למנגינה ששרים הספרדים בבתי הכנסת ברחבי העולם בימינו.
לדברי פרופ' סרוסי, התווים שרשם דה סולה לשירת הים ב-1857 "מעידים על שימור מופלא", מפני שהם זהים כמעט לחלוטין למנגינה ששרים הספרדים בבתי הכנסת ברחבי העולם בימינו
"דה סולה היה זהיר בהערכה שלו", ציין הפרופסור. "כיוון שרוב היהודים הספרדים שהכיר באמסטרדם ובלונדון היו במקורם בני צפון אפריקה ואיטליה, דה סולה העריך שסביר שמוצאו של הלחן מימי תור הזהב בספרד. הוא התייחס בספקנות רבה למי שטענו שאת הלחן הזה שרו בני ישראל לא רק בבית המקדש אלא עוד בעת קריעת ים סוף.
"פחות זהיר היה רברנד פרנסיס ליון כהן (1862–1934), עורך חלק המוזיקה באנציקלופדיה היהודית החשובה ביותר דאז באנגלית, שהכיר היטב את ספרו של דה סולה. בין מאמריו על הלחנים של התפילות כלול מאמר שבו השווה את הלחן הספרדי לשירת הים לאופן קריאת פסוקי שירת הים בידי האשכנזים בשבת שירה ובשביעי של פסח, לאור מה שהוא מפרש כדמיון מדהים בין המנגינות הספרדיות והאשכנזיות של השירה הזו. הוא כתב על מנגינת שירת הים שהיא 'בסבירות מסוימת מגלמת שריד אמיתי של המוזיקה בבית המקדש'. אגב, לחן דומה מאוד לזה של דה סולה רשם ב-1875 זמר בשם סמואל נאומבורג מפי היהודים הפורטוגלים בפריז.
"אינני יכול לאשר שאלו הצלילים שהשמיעו הלוויים בבית המקדש בשעת מנחה של שבת תוך עריכת הקורבן", הבהיר סרוסי, "אבל עדות אחת מאששת את הטענה שהלחן הספרדי של שירת הים הוא לפחות בן כמה מאות שנים". מדובר על שבתי משורר בס, בעל פירוש שפתי חכמים לתורה וגם מדפיס במקצועו. בבואו לעצב שער לחומש המפואר שהדפיס בשנת 1693 עם פירושו החליט בס להוסיף בשער החומש איור של תווים, תווי הפסוק "אז ישיר משה". אגב, בס – כשמו כן הוא – היה זמר בס במקהלת בית הכנסת העתיק של פראג בצעירותו, לפני שהיגר לאמסטרדם. בכל אופן, באמסטרדם הוא התוודע לצלילים שהושמעו בבית הכנסת הפורטוגלי המפואר בעיר שנוסד ב-1675. לכן כנראה החליט לאייר את השער בתווי "אז ישיר משה", שידידיו הפורטוגלים ודאי מסרו לו.
כל תו באיור של שבתי בס זהה להפליא לתווים שפרסם דה סולה במאה ה-19 וללחן שהקהילות הספרדיות שרות עד ימינו. סרוסי: "הנה המשכיות של זיכרון מוזיקלי ספרדי מתועדת על פני לפחות 350 שנה. ואם ב-350 השנים האחרונות, שנים של זעזועים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת לכל העם היהודי, המנגינה הזו שרדה ללא פגע, למה שלא נניח שאף בתקופות קודמות היא השתמרה כמות שהיא?" הוא טוען.
החוקר מזכיר גם את פירושו של דון יצחק אברבנאל לפסוק הראשון של שירת הים, "פירוש ארוך ומפותל בן כמה עמודים שעד היום מתמיה את הלומדים. כשאברבנאל דן ביחס שבין הטקסט של שירת הים לבין הניגון שלה, המפתח לפירוש שלו לעניות דעתי הוא גרסה של הלחן הספרדי המוכר. ואם אברבנאל הכיר את הלחן שלנו, אנו כבר די בביטחון על אדמת ספרד שלפני הגירוש", כלומר יותר מ-500 שנים לאחור.
"קרב יום"
הניגון החסידי הזה, שזכה לאין-ספור ביצועים – המוכר שבהם כמדומה הוא זה של אביתר בנאי – מיוחס לבעל שם טוב, כלומר מחזיר אותנו כ-300 שנה לאחור. ראיה לעתיקותו היא העובדה שיש ללחן הזה שני סגנונות שונים במעט זה מזה, המושרים בשני הפלגים המרכזיים של תנועת החסידות, אחד של חב"ד ואילו השני, הדומה לו מאוד, של ברסלב. מייסד חסידות חב"ד נמנה עם תלמידי המגיד ממזריטש, ממשיכו של הבעל שם טוב, ואילו רבי נחמן מברסלב הוא נינו של הבעש"ט, ואם כן, נראה ששני הפלגים הללו קיבלו את הניגון במסורת מגורם שקדם להם.
לדוד ברוך ה' צורי
המנגינה של הפסוקים שאומרים בני עדות המזרח בכל מוצאי שבת מיוחסת לאר"י, שהנהיג את אמירתם, כלומר משיבה אותנו לאחור כ-500 שנה. בין שהדברים נכונים ובין שלא, נהוג להעריך שמדובר בלחן עתיק בן מאות שנים, בפרט שהוא מושר בבתי הכנסת הספרדיים, שנטו כאמור לשמר מסורות עתיקות יותר מהאשכנזים.
כל נדרי, עלינו לשבח ושאר "ניגונים מסִינַי"
"ניגונים מסיני" הוא כינוי שהעניק המהרי"ל, ר' יעקב הלוי מולין (נולד במיינץ, 1356, נפטר בוורמס, 1427), למנגינות מרכזיות במורשת התפילה של הקהילות האשכנזיות, במיוחד מנגינות מתפילת הימים הנוראים. ה"ניגונים מסיני" התפתחו בקהילות האשכנזיות של ימי הביניים, בעיקר באזורי גרמניה בחבל הריין, בצפון צרפת ובמרכז אירופה בכלל. הם הושפעו מהמסורות המוזיקליות המקומיות, כולל שירה נוצרית ומוזיקה עממית אירופית, אולם שמרו על ייחודיות יהודית.
מדובר בכלל ניגוני הפתיחה האשכנזיים בתפילות החגים והימים הנוראים: מנגינת הקדיש של ראש השנה ויום הכיפורים, "עלינו לשבח" שנאמר במוסף במועדים הללו, "המלך", מנגינת פתיחת תפילת העמידה, המנגינה המקדימה ל"ברכו" של ערבית בראש השנה וביום הכיפורים, "הא-ל בתעצומות עוזך" המקובל בחגים, תפילות הטל והגשם, "והכהנים והעם" בסדר העבודה, "אוחילה לא-ל", "מסוד חכמים ונבונים" וכן "אלי ציון ועריה" של תשעה באב. המנגינות הללו נמסרו מדור לדור באמצעות חזנים וקהילות.
המהרי"ל היה הרב הראשי של חבל הריין בשנים שלאחר תום מסעות הצלב והמגפה השחורה. יהודים מכל רחבי אירופה נמלטו בעקבות המאורעות הללו לשלוש ערי חבל הריין והפכו אותן לערים היהודיות הגדולות באירופה באותה עת. הדהדה בהן המסורת בת מאה השנים של רבי מאיר מרוטנברג (המהר"ם), שהמהרי"ל ראה בו את רבו. הרב עדין שטיינזלץ כתב על המהרי"ל: "בהיותו מגדולי בעלי התפילה בדורו אף עבר בין הקהילות וחזר וקבע את נוסח התפילה המסורתי. בכוח סמכותו הגדולה הצליח המהרי"ל לקבוע לדורות את נוסח התפילה המקובל אצל קהילות האשכנזים". בהשראתו הוסיף הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך את ההוראה: "ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם".
המהרי"ל גם שימש חזן בעצמו והוטרד מחדירתן של נעימות זרות למסורת התפילה. במשך תקופה ארוכה הוא נסע מעיר לעיר, האזין לבעלי תפילה מכל רחבי אירופה, ובעקבות זאת קבע מהן הנעימות האותנטיות בכל קהילה. הוא קידש את הנעימות האלה בכינוי "מִסִּינַי" לאו דווקא מתוך טענה היסטורית שזה מקורן אלא כדי להדגיש את עתיקותן ולהעניק להן ערך מקודש.
יש 52 "מנגינות מסיני" הניתנות לזיהוי. רבות מהן חוזרות במילים שונות על פני הסידור ומחזור התפילה, וכמעט את כולן אפשר לייחס לתקופת המהרי"ל או המהר"ם מרוטנברג לפניו. רובן נוגעות למסורת התפילה האשכנזית בימים הנוראים.
המפורסמת ביותר בסוגה הזו היא מנגינת תפילת "כל נדרי" של האשכנזים, אבל דווקא זו סופחה מאוחר לקובץ ה"מנגינות מסיני". אחת המסורות טוענת שחיבר אותה המשורר הספרדי האנוס דה קסטילה, שצפה בהוצאה להורג של אנוס ששמו דון מנואל, שר האוצר של המלכה איזבלה, אולם ההשערה הרווחת היא שהלחין אותה חזן בדרום גרמניה או במערבה.
ה"ניגונים מסיני" התפתחו בקהילות האשכנזיות של ימי הביניים, בעיקר באזורי גרמניה בחבל הריין, בצפון צרפת ובמרכז אירופה בכלל
לפי אחד מבכירי המוזיקולוגים היהודים – אברהם צבי אידלסון, שחי לפני כמאה שנה – החזן המדובר חיבר את הלחן לכל נדרי בערך בשנת 1500 בהשראת האנוסים בספרד, שהקפידו אולי יותר מכול להתאסף בסתר לתפילת כל נדרי, בכוונה לבטל את שבועות השווא שלהם כשהוכרחו להמיר את דתם. אידלסון כתב שאותו חזן בגרמניה "השמיע את רגשותיהם של האנוסים מוכי הטרור, כשאמרו את כל נדרי בלחן נוגע ללב, אשר ביטא את הפחד, האימה, התחינה הלהוטה והתקווה העמוקה לגאולה הסופית".
מעניין שהניגון פשט דווקא באשכנז, ואילו הספרדים עצמם לא הכירו אותו כלל. זו המנגינה האחרונה ששולבה בנעימות מסיני בניגוני המהרי"ל המקודשים, אף על פי שגובשה שנים רבות לאחר פטירתו. העדות הכתובה הראשונה של הנעימה היא מ-1765, וכתב אותה החזן אהרון בר מברלין (1738–1821).
בקובץ "מנגינות מסיני" יש גם קדומות בהרבה מכך. למשל, המנגינה המקדימה ל"ברכו" של ערבית בימים הנוראים היא בוודאות בת יותר מ-1,200 שנה, והופיעה באירופה במאה השמינית, בימי הקיסר קרל הגדול (742–814). קרל הגדול עודד הגירה של מנהיגים יהודים ורבנים חשובים מאיטליה ומבבל לתחומי ממלכתו, למשל רבי קלונימוס האיטלקי ורבי מָכיר הבבלי, ואלה חיברו תפילות ואף הלחינו אותן בהתבססם על המסורות הישנות. כך המנגינה שלפני "ברכו" של ערבית בימים נוראים מופיעה – לא פחות ולא יותר – באוסף המוזיקלי שקיבץ מוזיקאי החצר של קרל הגדול, פאולוס דיאנקונוס (720–799).
אגב, גם מנגינת "עלינו לשבח" של האשכנזים במוסף של הימים הנוראים היא עתיקה מאוד ומתועדת עוד מימי מסע הצלב השלישי שהוביל ריצ'רד לב הארי בסוף המאה ה-12. כשהחלו הנוצרים לשרוף עיירות יהודיות רבות, הפרשים הנוצרים הקשיבו באימה ליהודים המתים על קידוש השם שרים "שיר מסתורי". כשנשאלו, אמרו להם היהודים הנותרים שזו הייתה שירת "עלינו לשבח".
ניגון הגר"א
ניגון שנהגו לשיר דווקא בבמות לא-חסידיות, למשל בישיבת וולוז'ין, והרב איסר זלמן מלצר נהג להשמיע אותו במוצאי יום הכיפורים, מיוחס לאברהם בן אברהם הגר, המוכר יותר בכינויו "הגרף פוטוצקי". על פי המקובל, בדרכו למוקד שר אברהם בן אברהם את מילות התפילה "אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ, בְּנֵי אַבְרָהָם אֹהַבְךָ שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לּוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; זֶרַע יִצְחָק יְחִידוֹ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ".
הגרף פוטוצקי התגייר בסתר אף שהמרת דת ליהדות נחשבה אז עבירה שעונשה מוות. הוא נתפס בעקבות הלשנה של יהודי, עונה קשות אולם לא הסכים לחזור בו, והועלה על המוקד בכיכר העיר בווילנה בז' בסיוון תק"ט (1749) בזעקת "שמע ישראל". הגאון מווילנה ביקש להיקבר בצמוד אליו, וכך אכן היה.
קו ישיר בין פרס, ירושלים ותימן
"על השאלה מניין באו מנגינות שונות אלה ליהודי תימן", כתב הרב יוסף קאפח במענה לשואל בשנת 1953 בדבר מורשת בית הכנסת התימני, "מסורת היא בידינו מאבותינו שמנגינותינו עתיקות הן מאוד, והם שרידים ממנגינות אבותינו שיצאו בהם מארץ ישראל בזמן גלותם מעל אדמתם. אומנם ייתכן שנכנסו בהם אי אלה שינויים קלים בלא יודעין במשך הדורות וזמני הגלות הארוכים עד שאיבדו את הקצב האומנותי שבהם, כרגיל כדבר הנמסר להמון העם מדור לדור בעל פה ואינו קבוע על הספר שטבעי הדבר שיחולו בו אי אלה שינויים. אבל בוודאי צורתם הכללית נשתמרה היטב, ויש לראות בהם שריד עתיק ומורשת אבות ישנה מאוד.
"ברור הדבר שלא נכנסו במנגינות יהודי תימן שום השפעות זרות מעמי הארץ אשר ביניהם גרו אלפי שנים", הוסיף הרב קאפח, "כיוון שהיו מנותקים ניתוק מוחלט מעמי הארץ. לא ביקרו בבית ספרם, לא נכנסו לבתי תפילתם, לא באו במסיבותיהם, [ו]לא היה שום קשר ביניהם כך שאין שום אפשרות שיושפעו מהם. ומבחינה מציאותית הרי הדבר לפנינו, ורואים אנו שאין שום דמיון או צל של דמיון בין נעימות יהודי תימן לבין נעימות גויי תימן".
מצד שני, ציין הרב קאפח, "יש דמיון מועט באי אלה מנגינות בין יהודי תימן לבין השומרונים כאן בארץ ישראל. כן ישנו דמיון במנגינות אחרות בין יהודי תימן ויהודי פרס. ודבר זה מראה על עתיקות ומקוריות".
הרב יוסף קאפח: "מסורת היא בידינו מאבותינו שמנגינותינו עתיקות הן מאוד, והן שרידים ממנגינות אבותינו שיצאו בהם מארץ ישראל בזמן גלותם מעל אדמתם"
כוונתו של הרב קאפח היא בין השאר לאופן הקריאה התימני בתורה, בספרי הנביאים ובתהלים. הוא מסביר שבקריאת תהלים אין יהודי תימן – ובעיקר צנעא – מסתמכים על הטעמים הכתובים, משום שהקהילה הזו משמרת בסגנון הנגינה הייחודי לתהלים מסורות שקדמו לקביעת הטעמים בטבריה במאה העשירית לספירה. הרב קאפח התייחס בפרט למנגינות שבהן קראו בתימן תהלים: "מאחר שאינם משתמשים שם שימוש בטעמים [אלא רק] בקריאה ופיסוק מסורתיים איש מפי איש מדורות קדמונים, נשתמרו בו כל מנגינותיו ונעימותיו השונות. ותשע מנגינות לו לתהילים". לפי המסורת המקובלת אצל התימנים, הם התרכזו כיישוב יהודי עתיק בדרום ערב עוד בימי בית ראשון, ובשירת בית הכנסת שלהם – הקריאה בתנ"ך, התפילות והפיוטים – כמעט לא נמצאו השפעות מוסלמיות.
לכן בפעם הבאה שאתם באים לבית הכנסת – אחיי בני תימן, יוצאי ארצות המזרח, עולי פרס וגם צאצאי האשכנזים שבינינו על המתנגדים ועל החסידים שבהם – הרהרו במנגינות התפילה ובאופן המופלא שבו הן הועברו מאב לבן, לנכד ולנין, כיצד שרדו כל הדרך מעידן של חורבן, שרפה וכיליון לתקופה של נצנוצי גאולה. כיצד התגלגלו מעמק הריין, מפורטוגל ומצנעא – אל הרי ירושלים. דור הולך ודור בא, אבל את המנגינות הללו אי אפשר להפסיק.
***
(במקורות לכתבה: אתר הספרייה הלאומית, ריאיון עם הרב קפאח זצ"ל משנת 1953, הקלטת כנס האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 2024)
