בחדרי חדרים: כך תכננה המדינה להתמודד עם ערביי ישראל

העברת ערבים מהנגב לערים המעורבות, מניעה של השכלה גבוהה, צעדים להורדת הפריון וחיזוק הזרם הדתי-אסלאמי: בניגוד למה שנאמר בפומבי, הנהגת המדינה הבינה היטב את הסכנה מצד הערבים אזרחי ישראל, ואלו חלק מהרעיונות שניסו לקדם בחשאי • כך ניסתה הנהגת המדינה בסודי סודות להתמודד עם הסכנה – חלק ראשון

הרב כהנא ובן גוריון. צילום: צילום: הנס פין, לע"מ; ברנרד גוטפריד, ספריית הקונגרס האמריקאי.

השנה הייתה שנת 1965, למדינת ישראל עוד לא מלאו 18 שנה, ועל הערבים אזרחי מדינת ישראל עדיין הוטל ממשל צבאי, אך הוא כבר הולך ומתמסמס בשלבים. כשנתיים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים ושינתה לחלוטין את מערכת היחסים בין הערבים אזרחי ישראל לערביי יהודה ושומרון בעקבות שחרור יהודה ושומרון, אבל עוד קודם לכן בוטל הממשל הצבאי.

בתל אביב התאספו ראשי ארגוני הביטחון ונציגי משרדים בכירים בממשלה כדי לדון בגיבוש מדיניות הממשלה ביחס לערביי ישראל. תחת מעטה "סודי ביותר" נאמרו בחדרים הסגורים דברים שונים לחלוטין ממה שנאמר בפומבי. לנוכחים בחדר היו האיום והסכנה ברורים. דובר גם על האיום הביטחוני של הצטרפות ערביי ישראל לגייסות האויב, אבל לא פחות מכך נידונו ההיבטים האזרחיים והאיום הפנימי. לקראת הדיון, שעל הדעות השונות שנשמעו בו נרחיב בפרקים הבאים, הופץ מסמך שגיבש משרד היועץ לענייני ערבים שמואל טולידאנו, שהצטרף לימים לשמאל הקיצוני.

המסמך, השמור בארכיון המדינה תחת הכותרת "קווי יסוד למדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי בישראל", כולל מסמך שהוגדר "סודי ביותר". את המסמך חשף בעבר מכון 'עקבות' של השמאל הרדיקלי, שעוסק בן השאר בפיענוח מסמכים מתקופת הממשל הצבאי. חלקים ממנו פרסם אדם רז בעיתון הארץ לפני כמה שנים, אך פרטים חשובים בו לא נחשפו עד היום, וכאן ננסה להתחקות גם אחר הנחות היסוד שהיו ברורות בחדרי חדרים, וגם אחר הדילמות. 

כאמור, המסמך נכתב בשנת 1965. באותן שנים עדיין הוטל ממשל צבאי על ערביי ישראל, שמדינת ישראל הצעירה ראתה בהם פוטנציאל לסכנה ביטחונית ולשיתוף פעולה עם מדינות אויב. ממשלת אשכול, שנבחרה ב-1963, החלה בצעדים להקלת הממשל הצבאי. ב-1965 נבחר אשכול מחדש והבטיח לבטל את הממשל הצבאי. בפומבי הוא טען כי אין לראות בערביי ישראל גיס חמישי וכי אפשר לשלב אותם במדינה. 

מי שלא הבינו את הסכנה המהותית של ערביי ישראל היו דווקא חברי סיעת חרות בהנהגת מנחם בגין, שהגיב על נאומו של אשכול: "מעולם לא היה קשר ביניהם. הממשל הצבאי לא הרחיק מלחמה; ביטולו לא יקרב את השלום. זה עניין פנימי, כולו פנימי שלנו, וצריך לשקול אותו ולהתבונן בו בעיניים פקוחות, מבחינת דאגת האמת לביטחון הלאומי וגם מבחינת כיבוד העיקרון המקודש, בו דבק לבנו מימי הרצל ונורדאו וז'בוטינסקי, של שיווי זכויות, הלכה למעשה, במדינת היהודים לכל אזרח, ללא הבדל מוצא, דת ולאום, אם אין סתירה ביניהם".

הפגנת יהודים וערבים בחיפה. צילום: עומדים ביחד

דאגה לצביון המדינה

הנחת העבודה המופיעה כבר בסעיף הראשון הייתה ברורה: אין דרך לדרוש מערביי ישראל ואפילו אין לצפות מהם להזדהות עם הרעיון הציוני או עם מדינה יהודית. "דוגמאות היסטוריות מן הזמן המודרני מוכיחות כי אין מיעוט לאומי מוותר על מקור מחצבתו, לא מרצון ולא מאונס, וזאת אף אם המדינה בה הוא נמצא מקיימת יחסים תקינים עם מדינת הלאום שלו". בין כל יושבי החדר הייתה הסכמה כמעט מקיר לקיר שבעיית ערביי ישראל היא גם בעיה ביטחונית, אבל גם איום קיומי על רעיון המדינה היהודית. 

הוויכוח בעניין המדיניות נסב בין השאר על השאלה מהו האיום החמור יותר, הביטחוני או האזרחי. "לא יתכן פתרון למיעוט הערבי בישראל המתעורר והולך לחברה לאומית בדרך של הפיכתו ללויאלי למדינה בלא מובן המילה, דהיינו עד כדי הזדהות עם מטרותיה ושאיפותיה", ניסחו מחברי המסמך. אין לתבוע מערביי ישראל הזדהות עם המטרות של מדינה יהודית, "תביעה זו אינה מעשית ולא לגיטימית". המשמעות הברורה: התמודדות עם מיעוט שגדל דמוגרפית, שאם ישתלב במוסדות המדינה, יאיים על זהותה ויערער את קיומה מבפנים, ואם לא ישתלב, יהיה איום ביטחוני הולך וגדל.

כאמור, כמה מהמשתתפים בדיון – שנרחיב עליו בפרק הבא – הדגישו כי לתפיסתם החשש העיקרי דווקא אינו החשש הביטחוני. כך לדוגמה הבהיר ראש השב"כ דאז יוסף הרמלין: "הבעיה איננה ביטחונית מבחינה זאת שמחר תהיה מהפכה. מפני זה אינני פוחד. אני לא מפחד מפני מהפכה ערבית גם אם נזניח את כל השטחים האלה, אבל אם אנו רוצים לשמור על צביונה של המדינה לשנים רבות".

ערביי ישראל מסמנים מטרות: מהגליל ועד הר הבית

כשבעלה של שולמית אלוני חלם על טרנספר במלחמה

ומה לגבי הגירה? מחברי המסמך ומשתתפי הדיון טענו, בהתבססם על ניסיונות שונים שנעשו במהלך השנים, כי הגירה מרצון אינה אופציה ריאלית. לטענתם, הניסיונות הניעו יחידים אבל לא יצרו תנועת הגירה של ממש. 

לא הכול הסכימו, היו שטענו שלא הוקם משרד של ממש בעניין, אך מחברי המסמך המוצע טענו: "בנסיבות הפוליטיות הקיימות בישראל בארצות ערב, ובמערך הבינלאומי לא נראה בעין הפתרון של הגירה המונית של המיעוט הערבי". למרות זאת פרוטוקול הדיון מלמד כי לא מעטים הבינו שלטווח הארוך אין פתרון אחר. 

ראש השב"כ הרמלין התעקש כי צריך להמשיך ולשמר את רמת החיים הערבית במצב לא טוב כדי שירצו לעזוב. דובר אחר בדיון – ראובן אלוני – בכיר במנהל מקרקעי ישראל ובעלה של שולמית אלוני, הסכים כי בסופו של דבר יתבסס הפתרון על חילופי אוכלוסין, קרי טרנספר, שיתרחש במהלך מלחמה: "אני די אופטימיסט, שיבוא יום, בעוד 10, 15 או 20 שנה, כאשר תהיה סיטואציה כזאת, עם מלחמה או דבר דומה למלחמה". 

אלוני הדגיש: "אין פתרון שיביא לזה שרבע מיליון או 400 אלף ערבים יהיו נאמנים למדינת ישראל. מאז ועד היום חשבנו על הפתרון הזה יום יום, ואני מקווה שכולנו תומכים בו".

שולמת אלוני. צילום: פריץ כהן, לע״מ.

במקום נאמנות למדינה – אזרחים שומרי חוק

על סמך שתי הנחות יסוד אלו גיבשו מחברי המסמך קווי מדיניות: היעד להסתפק בהפיכתם של הערבים ל"אזרחים שומרי חוק", למנוע התגבשות של התאגדות לאומנית, בין השאר באמצעות חיזוק מעמד החמולות, וניסיון למנוע יצירת שכבה של משכילים.

המסמך מנתח את הבעיה הדמוגרפית, בדגש על הגליל והמשולש, שהיו שם אז 90% ערבים, וכן דן בריבוי הטבעי (פי שלושה), וכולל שורה של הצעות קווי יסוד למדיניות, ובהם "שחרור חברתי של האשה הערבית והעלאת השכלתה", צעד שיוריד את שיעור הפריון של ערביי ישראל, עידוד הגירה שקטה, ועוד צעד שהיום יכול להיתפס אחרת לגמרי: המסמך מציע להעביר בדואים מהנגב לערים המעורבות (ומפרט: חיפה, עכו, יפו, לוד ורמלה), כדי לפזר את הסכנה הדמוגרפית. 

אין לנו מידע אם התקבלה ההחלטה הזו, אך הנתונים מלמדים כי בשנות השבעים החלה קפיצה של ממש בשיעור הערבים בערים המעורבות. גישה נוספת שעלתה בדיונים דיברה על הצורך המיידי בקטיעת הרצף הערבי בגליל ובמשולש, שהיה אז על גבול ירדן, באמצעות הקמת התיישבות יהודית ומחנות צבא.

שלושים שנה להיפוך הקנים הראשון | הקול היהודי

"למנוע ככל האפשר התגבשותה של שכבת משכילים מורחבת"

פחות מעשר שנים לאחר גיבוש המסמך עלה לארץ הרב מאיר כהנא, מייסד את תנועת כך. בספרו 'לשיכים בעיניכם' הצביע הרב כהנא על עובדה מדאיגה: ההשכלה וההצלחה הכלכלית של ערביי ישראל לא רק שלא גרמה להם להשלים עם קיומה של המדינה, אלא להפך, השכבה המשכילה היא המנוע של התנועה הלאומנית ושל התמיכה בטרור. מגמה זו באה לידי ביטוי באמצעות הקמת תנועת בל"ד, שגיבשה את האליטה העברית החילונית המשכילה והובילה את הקו הכי ניצי ובוטה של ערביי ישראל.

המסמך חושף כי מחבריו הבינו זאת כבר אז: "יש למנוע ככל האפשר התגבשותה של שכבת משכילים רחבה שבטבע דברים חותרת לעמדות של מנהיגות רדיקאלית ולהקהות את חודה של בעיה זו ע"י פתרונות אישיים", נכתב בבירור. "אין לעודד את כניסתם כל סטודנטים ערביים למוסדות השכלה גבוהים אלא למקצועות וענפים שתעסוקה נאה מובטחת בצידם".

אגב, באתר שיחה מקומית פורסם לאחרונה סקר עדכני שנערך באוניברסיטת תל אביב במאי 2026, שגם הוא מצביע על קשר בין רמת ההשכלה של ערביי ישראל ובין תחושת השייכות שלהם למדינה: ככל שרמת ההשכלה גבוהה יותר, כך תחושת השייכות לישראל נמוכה יותר. על פי ממצאי הסקר, 70.7% מבעלי התואר השני והשלישי סבורים כי היחסים בין יהודים לערבים בישראל אינם טובים, לעומת 51.8% בלבד בקרב בעלי השכלה יסודית.

מנהיגי המדינה דאז מודאגים במיוחד מהחשש שהערבים יחלו להתאגד במסגרות מאורגנות פוליטיות, ולכן מציעים: "המפלגות הציונות יפתחו את השערים שלהם בפני הערבים, גם אם זה כרוך בשינוי במצע". ראש השב"כ יוסף הרמלין היה בוטה אף יותר והדגיש כי מדינת ישראל חייבת למנוע כל התאגדות של ערביי ישראל, כולל כזו שאינה לאומנית מובהקת.

התחזית הקודרת שהתממשה: "בדרך לשומר חומות 2"

לא להרגיז

על סמך אותן הנחות יסוד הקובעות מראש כי על מדינת ישראל להכיל מיעוט הולך וגדל שאינו מסוגל להדהות עם מטרותיה ולנסות לנהל אותו מאחורי הקלעים בחשאי ולהשיג נורמליזציה, המסמך מזכיר את הצורך "לשחרר את האוכלוסייה הערבית" ולא להרגיז אותה. בן השאר מציעים המחברים להרחיב ככל האפשר את שטחי הבנייה הכפרית כדי למנוע מצוקת דיור ולהכשיר בנייה בלתי חוקית, אולם "לנקוט באמצעים חמורים נגד בנייה פראית". במבחן התוצאה, אנחנו יודעים, הוסרו רבות מ"הבעיות המעיקות", אך זה לא עצר את הבנייה הפראית ולא השפיע על המגמות הלאומניות.

בפרק הבא נספר על דיונים נוספים שעלו באותה מסגרת וכיצד השפיעו על עיצוב הסכנה של ערביי ישראל. מה שברור הוא שבעוד כלפי חוץ ובפומבי הושמעו קריאות על דו-קיום, ודמויות כמו הרב כהנא הושתקו בשל אזהרות שהשמיעו מפני הסכנה של ערביי ישראל, בחדרי חדרים הודו הכול בפה מלא בסכנה.

guest
0 תגובות
עוד כתבות שיעניינו אותך