הקור הירושלמי של מוצאי שבת לא הרתיע את עשרות המפגינים שהתקבצו הערב (מוצ"ש) סמוך לגשר המיתרים. חמש שנים חלפו מאז אותו יום כואב בבנימין, אבל עבור הצעירים והמשפחות שהניפו את השלטים "צדק לאהוביה", הזמן לא ריפא את הפצע – הוא רק העמיק את תחושת העוול שנותרה פתוחה בלב המגזר.
זעקה של חמש שנים
המפגינים הגיעו כדי להזכיר לעם ישראל ולמערכת המשפט שמותו של אהוביה ז"ל, שהיה רק בן 16 במותו, הוא לא אירוע שאפשר לתייק בארכיון ולשכוח. "באנו לכאן כדי לספר למשפחת סנדק ולכל עם ישראל שלא שכחנו את הפקרת חיי המתיישבים", אמרו חלק מהמוחים. לטענתם, העובדה שאיש מהשוטרים המעורבים לא נתן את הדין, היא פצע מדמם בנאמנות של המערכת לערכיה.
במהלך המחאה נחסמו לסירוגין צירי התנועה בכניסה לעיר ומסילת הרכבת הקלה. המשטרה פעלה להדיפת המפגינים לעבר המדרכות, ודיווחה כי שני שוטרים נפגעו באורח קל מיידוי אבנים במהלך העימותים שהתפתחו במקום.
הפצע שסירב להיסגר
הסיפור המלא מחזיר אותנו ל-ו' בטבת תשפ"א. מרדף של בלשי ימ"ר ש"י אחרי רכב ובו חמישה נערים הסתיים בהתנגשות ובהתהפכות קטלנית ליד כוכב השחר. בזמן שהנערים הפצועים נאזקו בשטח, גופתו של אהוביה נותרה מתחת לרכב במשך כמעט שעה. הטענות הקשות על מניעת גישה מכוחות הצלה ועל ניגוח מכוון של הרכב, ליוו את הפרשה מהרגע הראשון.
מאז ועד היום, התחושה בקרב רבים בציבור היא של איפה ואיפה. בעוד שהתיק נגד השוטרים המעורבים נסגר על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז מנדלבליט, הנערים שהיו ברכב הועמדו לדין והורשעו ביידוי אבנים על רכב של ערבים.
האמת עדיין מחכה
עבור המפגינים, סגירת התיק נגד השוטרים היא לא סוף פסוק אלא עדות לטיוח שדורש תיקון. הם לא מבקשים רק לזכור את הנער אהוביה, אלא דורשים שהאמת המלאה על מה שקרה באותן דקות קריטיות בבנימין תצא לאור.
המחאה הזו, שחוזרת מדי שנה, היא תזכורת לכך שהציבור לא מתכוון להרפות עד שייעשה צדק עם אהוביה ז"ל. מבחינתם, עד שלא תיחקר התנהלות בלשי ימ"ר ש"י באופן שקוף ואמיתי, הפרשה הזו תמשיך להעיב על היחסים שבין המערכת לבין בניה הנאמנים ביותר של ההתיישבות.
