הוצאת האבנים
בשמחה גדולה ובתסכול עמוק הוצאתי את האבנים שהציקו בנעליי שנתיים. מעולם לא היו התחושות מעורבות כל כך. ההסכם נחתם, הבלתי ייאמן קורה, והחטופים חוזרים הביתה. התיתכן שמחה גדולה מזו? ומנגד, הרי ברור שזהו סופו של הסבב המשודרג. לא ניצחון, וודאי שלא מוחלט, בדיוק כפי שהתרעתי מן השבוע הראשון ולאורך כל המלחמה.
בשביל זה נלחמנו שנתיים? בשביל זה שילמנו מחיר נורא כל כך?
לא כיבוש, לא גירוש, לא התיישבות, אפילו לא סתם השבת הממשל הצבאי כפי שהיה לפני אוסלו, ואפילו לא נטרול חמאס על פי ההגדרה הרזונת של מטרות המלחמה. ההפך הוא הנכון, חיסולם המהיר של מתנגדיו הדגיש כי ריבונותו ושליטתו של חמאס ברצועת עזה ומעמדו בעולם הערבי חזקים יותר מאי פעם. דווקא ריבונותה של ישראל היא ההולכת ומתפוררת עם הצבת כוחות זרים בשטחה והעברת המונופול על הפעלת הכוח לידי מעצמה זרה.
בשביל זה נלחמנו שנתיים? בשביל זה שילמנו מחיר נורא כל כך?
מחנה הימין עולה להתקפה
חלפו כמה שבועות, האבק החל שוקע על המציאות החדשה, והנה מתברר כי אלת המזל דווקא החלה להאיר לנו פנים. דומה כי הימין הישראלי עבר ממגננה למתקפה, וזה מצוין. פרשיות הפצ"רית והשופט עמית, וכמוהם גם המשך משפטו של ראש הממשלה, מספקים שפע הזדמנויות להבקעת עוד ועוד גולים. השרים בן גביר וסמוטריץ' עובדים היטב, חברת הכנסת המצוינת גוטליב ורבים מחבריה – רוטמן, סעדה, הלוי ועוד רבים וטובים – עושים עבודה ממש מצוינת. הימין מתאושש, גופים חוץ-פרלמנטריים חשובים פועלים ללא לאות, ותקשורת הימין נותנת שפע של במות להצפת המידע.
אומנם השמאל, כמובן, עוד לא אמר את מילתו האחרונה. הוא ממסמס את חקירת הפצ"רית, הוא ממשיך ושולט בצבא, בערוצי התקשורת המרכזיים, בכל שירות המדינה וכמובן במערכת המשפט, אך אין ספק, הסומק חזר ללחיינו, הנבחרת המצוינת שלנו למדה לעבוד טוב יותר מאי פעם בעבר. בסך הכול המשחק בעיצומו, והתחושה היא שאנחנו סוף סוף על המגרש!
אנחנו משחקים מצוין, אבל בדיוק באותו מגרש שהיינו בו ערב סבב הזוועות. נדרשו שנתיים מדממות כדי שנאבד תקווה ונסכים להסכם שבחודש הראשון איש לא היה מוכן לשמוע עליו. גם השמאל רצה אז נוף לים של עזה, זוכרים? נדרשו שנתיים כדי לגרום לנו להתייאש ולהכיל גם את הזוועה הזו, לדחוס גם את זה אל תרבות הסבבים. ולפיכך, מכיוון שכולם כולל כולם מבינים ש-7 באוקטובר הבא הוא רק עניין של זמן, מבינים ומקבלים זאת כגזרת שמיים, כל שנותר הוא לשוב ולריב זה עם זה. לחזור אל המגרש.
"הפצ"רית רצחה את נכדי יאיר, ה' ייקום דמו"
לא! אל תתבלבלו, אינני מן המתייפייפים. "הפצ"רית רצחה את נכדי יאיר, ה' ייקום דמו", אמרתי השבוע, ועוררתי מהומה. "טוב בנחשים רצוץ את מוחו" – טיבו של חמאס להכיש. לא אותו אני מאשים, אני מאשים את מי שאילץ את צה"ל במקום להטיל מצור מקומי, לשלוח את החיילים אל מאורת הנחש בידיים כבולות. לא הזלתי רסיס של דמעה כשלכמה שעות היה נדמה שהרוצחת הזו פטרה אותנו מנוכחותה בעולם הזה. עלינו לרדוף את האחדות ואת השלום, אך לא לטשטש את סכנת האויב שבתוכנו. עלינו להדבירו, ובאמת העבודה שנעשית בקואליציה בעניין זה מצוינת.
אז מה יהיה?
אבל מה יקרה כשננצח? כשניצח בגין את שמעון פרס ב-1977, החריב הימין את ימית ובנותיה ומסר את כל סיני. כשניצח שרון את אהוד ברק ב-2001, החריב הימין את גוש קטיף ומסר את כל רצועת עזה למחבלים. שלושים שנה חלפו מאז הסכמי אוסלו, רובן בשלטון הימין, ואפילו לאחר סבב הזוועות איננו מסוגלים לבטל את הסכמי אוסלו ולבנות מחדש את גוש קטיף. האם שוב יהיו כל הישגי הימין להישגים טקטיים במרחב הבעיה, הישגים שברגע האמת אינם מחזיקים מים לנוכח אתגריה האמיתיים של המציאות?
אל המקדש פנינו
באין חזון ייפרע עם. לימין מעולם לא היה חזון חלופי לחזון הנורמליות של השמאל. בכל כוחי דחפתי את סיכת המקדש. אני רואה בהופעה של עירית לינור, של פרופ' משה אליה-הכהן ושל עוד רבים וטובים בפטריוטים, עונדים את סיכת המקדש, את המהפך הגדול, את תחילת המעבר של המחנה הלאומי מתודעה של קיום לתודעה של בשורה וייעוד. לא באנו לכאן רק כדי לשרוד, לא המלחמה באויב מגדירה אותנו, הברית והבשורה הן שמגדירות אותנו. אנחנו מתחילים לעבור מציונות של קיום לציונות של ייעוד.
ואז בא בן גביר, עונד את סיכת חבל התלייה, סיכה שמבטאת היטב את חוסר יכולתו של הימין כולו להציב חזון של ממש כחלופה לחזון הנורמליות של אוסלו. מוות לערבים, אצבע משולשת לשמאלנים. איזה יופי.
האומנם ניתן לשנתיים הרעות שפתחו את ליבנו להתבזבז? האומנם נסתפק רק ב"יהיה רע לתפארת" (אלכסנדר פן), במלחמה פנימית, באובדן זוחל של ריבונותנו ובהמתנה לסבב הזוועות הבא, או שנדע לעבור מחלום חבל התלייה לחלום המקדש?
ראש הממשלה הבא
אמן! בעזרת השם!