ניצני הריבונות באזור שטח הקו הצהוב בעזה מתגברים: ביטחון עצמי רב יותר של צה"ל מופגן מבחינת נוהלי התנועה במרחב, המוצבים הולכים ומתבססים, עובדים אזרחיים מתרוצצים בדרכי העפר, ויש גם תורן סלולרי, כדי שלשום חייל לא יהיה משעמם בין השמירות.

מבית חאנון שבצפון רצועת עזה רואים היטב את ארובות תחנת הכוח באשקלון. השבוע, מנקודה גבוהה בעיירה, זיכרונה שלא לברכה, ראיתי בבירור גם את נתיבות ואת שורת העגורנים שבונים את השכונות החדשות של שדרות. על רקע ההריסות של עיר הרשע זהו בהחלט מראה מלבב במיוחד ומומלץ לכולם. 

אין מה לרחם על התושבים לשעבר של בית חאנון: העיר נודעה מאז ומתמיד בהיותה עיר של רשע. עוד לפני אלפי הרקטות שנורו מהעיר הזו אל השכנים משדרות, כאשר ייסדו טרם הקמת המדינה את קיבוץ ניר עם על אדמות שרכשה קק"ל מהכפר בית חאנון, הקימו במקום את הקיבוץ, מגן קדמי מפני הכפר העוין. אלו היו ימים שבהם נהוג היה בעם ישראל להקים מגינים בדמות יישובים, שדות ומחרשות, ולא גדרות, חומות ומכשולים.

הבנתי פתאום איך מרגיש עזתי דל אמצעים שרואה את היהודים בונים עוד גדר ועוד אחת, עוד חומת בטון ועוד פילבוקס משוריין. "הם מפחדים ממני", הוא בוודאי חשב לעצמו. והוא צודק. הגדרות שבנינו הפכו בעיקר למחסום של פחד, סם מדכא יוזמה ותעוזה

לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים במלחמת העצמאות הוכרז קו הגבול עם רצועת עזה, שסומן אז, כמה סמלי, בקו חריש עמוק. קו המחרשה כפשוטו ממש הוא שסימן את קו הגבול בינינו ובין השלטון הצבאי המצרי שהוטל על רצועת עזה. בשנת 1994, תוך כדי החתימות על הסכמי אוסלו, שוב כמה סמלי, נבנתה גדר המערכת סביב רצועת עזה. שהרי זה הוא מנהג המקום, כל הסכם שלום עם הערבים מביא בכנפיו עוד גדרות ועוד התבצרויות. 

מאז ועד היום הפכה מדינת ישראל לנרקומנית של גדרות, חומות בטון ופילבוקסים. היישובים ביהודה ושומרון, מלבד כמה מרדנים, הוקפו גדרות, איים קטנטנים של יהודים כלואים בגדר בתוך המרחב הערבי שמשוטט חופשי בארצו. בין מצרים שוחרת השלום ובינינו נמתחה גדר גבוהה, אריק שרון בנה את גדר ההפרדה שחוצה את לב הארץ, וכעת החלו, כך פורסם בחגיגיות, בבניית הגדר החדשה בגבול ישראל-ירדן, עוד מדינה שכידוע יש לנו איתה שלום חמים ונעים. 

שיא השיאים כמובן הוא בבניית הגדר 'הבלתי עבירה', הגדר החכמה מכולן, שבתום בנייתה הובטח לנו שקט וביטחון – הלא היא כמובן הגדר החדשה סביב רצועת עזה. הגדר נבנתה בשטח ישראל, כמאה מטרים ממזרח לגדר הקודמת, ועם סיומה חצצו בינינו ובין העזתים שתי גדרות ושטח השמדה ביניהן, גדר תת-קרקעית נגד מנהרות, סוללת עפר ענקיות, וכמובן שפע של רכיבים אלקטרוניים. 

בנייתה של הגדר עלתה כשלושה מיליארד שקלים, רק תנו למספר הזה לחלחל עמוק לראש. כידוע, את כל הסכום הזה זרקנו לפח, כי הגדר, כמו כל הגדרות, התגלתה כבלוף. גרוע מכך, היא התגלתה – כמו כיפת ברזל ושאר אלפי הבטונדות, החומות, הביצורים ושאר רכיבים אפורים ומכוערים – כגורם מרדים, ובפועל עלתה לנו הרבה יותר. הגדר נקראה בלשון הצה"לית, אבוי כמה סמלי, שעון חול, שהרי ברגע שנבנתה נהפך שעון החול המבשר על מותה. 

***

בשהותי בבית חאנון הסתכלתי כמה פעמים על הגדר מהצד של עזה. הגדר בפאה הצפונית של הרצועה עוטרה גם בתוספת של חומת בטון גבוהה, הגנה מפני טילי נ"ט שאיימו על נתיב העשרה ועל מעבר ארז. הבנתי פתאום איך מרגיש עזתי דל אמצעים שרואה את היהודים בונים עוד גדר ועוד אחת, עוד חומת בטון ועוד פילבוקס משוריין. "הם מפחדים ממני", הוא בוודאי חשב לעצמו. והוא צודק: עזה הפכה בעינינו שנים ארוכות לשם נרדף למקום בלתי מושג מעבר להרי החושך, מקום מאיים שמוטב אם נשכח מקיומו בין הסבבים, מקום שנכנסים אליו לכל היותר במבצעים מיוחדים סודיים וחרישיים של סיירת מטכ"ל. 

איפה היינו אז ואיפה אנחנו היום? בכל צעד שאני, מילואימניק שמנמן, עושה על אדמת הרצועה, אני נזכר בזה ומתרגש מחדש. היינו כחולמים. משה רבנו כבר עמד מזמן על הנוסחה הזו: אם יושבי הארץ יושבים במחנים, סימן שהם בטוחים בגבורתם. אם הם יושבים במבצרים, זהו לא אות לעוצמה אלא ראיה לחשש ולחידלון. 

מדינת ישראל הפכה לנרקומנית של גדרות, חומות בטון ופילבוקסים. היישובים ביהודה ושומרון, מלבד כמה מרדנים, הוקפו גדרות, איים קטנטנים של יהודים כלואים בגדר בתוך המרחב הערבי שמשוטט חופשי בארצו

גם ברחבי יהודה ושומרון השתדרגה הפעילות של צה"ל, אבל צה"ל טרם נגמל מההתמכרות למיגונים על גבי מיגונים, לרכבים משוריינים שנעים בכבישים ומלמדים על פחד יותר מאשר הם מעוררים הרתעה. זה אבסורד: בעזה צה"ל מתנייד בהאמרים פתוחים. ביהודה ושומרון – ברכבים סגורים כבדים וממוגנים מפני ירי ואבנים.

הגדרות שבנינו הפכו בעיקר למחסום של פחד, סם מדכא יוזמה ותעוזה. באוזניי שמעתי לא פעם ולא פעמיים את הערכות הביטחוניסטים למיניהם על מחיר הדמים שנשלם כשניכנס לעזה או ללבנון. כמו בתהליך גמילה אנחנו חייבים להציב לעצנו יעדים ותאריכים לצאת לחירות ולהיגמל מתרבות הגדרות שסגרנו סביב עצמנו ובינינו ובין עזה, שבה נפתחה הפורענות בתחילה. אין שום קדושה בגבולות, זוהי המצאה אירופית מתום מלחמת העולם. 

ירדן שלטה ביהודה ושומרון 19 שנים בסך הכול, ומאז כבר עברו הרבה יותר, ואנחנו עדיין נותנים 'אחשביה' לגבול מדומיין בצבע ירוק. ברצועת עזה לא היה שלטון מסודר מאז עזבו הבריטים את הארץ, והמצרים ששלטו בה 19 שנים שלטו בה באמצעות משטר צבאי. כיום אין שום משמעות מעשית לגדר המקיפה את הרצועה. הגבול הוא הקו הצהוב, וכך בעזרת ה' יישאר ועוד כהנה וכהנה. 

אבל בפועל היא עודנה שם, ובמעברים שדרכם נכנסים למוצבים ממתינים בדרך כלל שני מילואימניקים עפוצים שיותר מלשמור על המוצב מפני גורמים מתוך הרצועה עסוקים בבדיקה של מי שבא בשעריה. הגיע הזמן למחוק את החרפה, את הביטוי העמוק ביותר לקונספציה ולתרדמה, ולהוריד את הגדר הרעה, זרע הפורענות.

שמשון הגיבור חי בדור של קונספציה, דור של פחד ואימה מפני הפלשתים הגיבורים, דור שחושש ומוכן להסגיר את האח שמשון מפני הפריץ שעלול להתרגז. שמשון, איש גיבור, פטריוט מלא אומץ, הסתובב כבעל בית בעזה ועקר את שערי העיר. עכשיו תורנו. 

לתגובות: [email protected]