זה נשמע כמו תסריט שאמור להדאיג כל שומר סף במדינת ישראל. בזמן שמערכת המשפט מקפידה לדרוש ניקיון כפיים מוחלט מנבחרי ציבור, מתברר שבצמרת המערכת עצמה הדברים מתנהלים אחרת לגמרי. חשיפה חדשה של הכתב אבישי גרינצייג (i24) הערב (חמישי) מגלה טפח מההתנהלות הפנימית והמטרידה בלשכת היועצת המשפטית לממשלה סביב פרשת הדלפת הפצ"רית.
מתברר שבזמן אמת, בתוך החדרים הסגורים, נשמע קול ברור ומקצועי שביקש לעצור את הסחף. המשנה ליועמ"שית, ד"ר גיל לימון, הניח בפני בהרב-מיארה תמרור אזהרה: הוא המליץ לה באופן מפורש להסיר את ידיה מהעיסוק בחקירת הפרשה. הסיבה הייתה ברורה – נגיעה קודמת שלה בנושא וחשש לניגוד עניינים שעלול לפגוע באמינות החקירה.
כולם זזו הצידה, היא נשארה
ההמלצה של לימון לא הגיעה בחלל ריק. בכירי הלשכה הבינו מיד את הרגישות המשפטית והציבורית: העוזר הבכיר ליועמ"שית, חגי הרוש, והמשנה הבכיר שרון אפק, בחרו לנהוג בזהירות המתבקשת ומשכו את ידם מהעיסוק בתיק כדי לא להכתים את ההליך.
אלא שהיועמ"שית בחרה בנתיב אחר. על פי הדיווח, היא דחתה את המלצת סגנה והתעקשה להמשיך ולטפל בתיק בעצמה, תחת הנימוק ש"אסור לה לברוח מאחריות". ההחלטה הזו מעוררת תמיהה רבה, במיוחד לאור העובדה ששאר הגורמים המקצועיים סביבה סברו שזוהי בדיוק האחריות הנדרשת – להתרחק מניגוד עניינים.
ההסתרה והביקורת הציבורית
הבעיה בסיפור הזה אינה רק הסירוב להקשיב לעצה המקצועית, אלא חוסר השקיפות. גם כאשר היועצת המשפטית של משרד המשפטים טענה כי היא מצויה בניגוד עניינים, בהרב-מיארה לא חשפה בפני הציבור או המערכת את המלצתו הדרמטית של סגנה גיל לימון.
החשיפה הזו מצטרפת לביקורת הקשה הנשמעת בימין על אופן הטיפול בפרשה כולה. הטענה המרכזית היא שהמערכת המשפטית למעשה "חוקרת את עצמה", כאשר היועמ"שית מפקידה את החקירה בידי הגופים שמהם יצאה ההדלפה לכאורה. כעת מתברר שלא רק שהיה כשל בפיקוח, אלא שהייתה התעלמות מודעת מאזהרות פנימיות – התנהלות שמעמיקה את משבר האמון בין הציבור למערכת המשפט.
