המהפכה הכשרה: משהו משתנה בתל אביב

יותר ויותר מסעדות בתל אביב בוחרות בכשרות וסוגרות את שעריהן בשבת, גם במחיר של ויתור על הכנסות משמעותיות. שלושה מסעדנים מספרים על ההחלטה, על התגובות המפתיעות ועל השקט שגילו מחדש. והמספרים מלמדים שזו כבר לא תופעה נקודתית. כתב 'עולם קטן' יצא לפגוש אותם ואת משגיח הכשרות שעובר בין המטבחים בעיר

צילום:AI

בסניף לאקי צ'יקן בנחלת יצחק המטגנות פועלות כרגיל, אבל על הקיר תלויה עכשיו תעודת כשרות. ברחוב עוברים עובדי היי-טק ומשפחות מהשכונה, ובהם גם שומרי כשרות שעד לא מזמן לא יכלו להיכנס למסעדה. הרן רוגובסקי, בעליו של הסניף, מציג את תעודת הכשרות החדשה של הרבנות בתל אביב. "אני לא בא מהעולם הזה", הוא אומר. "לא הכרתי כלום. הכול היה חדש לי".

שלושה מחמשת סניפי הרשת כבר כשרים. בעקבות הכשרת הסניף בכפר יונה הצטרף גם הסניף בנחלת יצחק. "לאט לאט ראינו שאנחנו לא מדברים לקהל שסביבנו", אומר רוגובסקי. "יש פה שכונה, יש משרדי היי-טק שיוצאים לצהריים, ובכל חבורה כזאת יש אחד ששומר כשרות. ואם הוא לא יכול להיכנס, כל החבורה לא נכנסת". לדבריו, תושבים רבים שאלו מתי יוכלו לאכול במקום.

ליד הכניסה תלויה גם הזמנה של בית הכנסת נהלל לקבלת שבת קהילתית. המסעדה הקטנה אינה סיפור יחיד.

צילום: אהרון גרנביץ'

"תגיע השבת, ואתה רגוע"

המעבר לכשרות, מספר רוגובסקי, אורך בין שבועיים לחודש. הרבנות בודקת את המוצרים, את הספקים ואת הכלים, ובסוף התהליך המסעדה נסגרת ליומיים לצורך הכשרה. "עשינו ניקיונות כמו שצריך", הוא מספר. "הוצאנו כל דבר שצריך להוציא, כל כלי הפלסטיק נזרקו, קנינו חדשים, הגעלנו במים רותחים כל מה שאפשר". ההשקעה הייתה גדולה, אך מבחינתו ההחלטה הייתה ברורה. "בסוף החלטנו שאנחנו רוצים להיות נגישים לכולם. גם מבחינה עסקית, וגם כי אנחנו חלק מהשכונה הזאת, ואנחנו רוצים שכל השכונה תוכל לבוא".

התפריט כמעט לא השתנה. מנת הדגל היא נתח פרגית צלוי בלחמנייה, ולצידה כנפיים בציפוי פריך, ירקות מטוגנים ורטבים שמכינים במקום. "החלפנו את רוטבי הגבינה ברטבים אחרים, ובזה זה נגמר. שום דבר לא נהרס", הוא מדגיש. 

תל אביב. צילום: שאטרסטוק

היו גם כמה תגובות כעוסות. "היו כמה אנשים שנכנסו ממש בכעס, בטינה", מספר רוגובסקי. "הרסתם את המקום, למה נכנעתם לכשרות. לא הרבה, חמישה אולי, אבל כל אחד כזה נצרב". לדבריו, הוא השיב להם: "המוצר אותו מוצר, החוויה אותה חוויה. אין סיבה להיפגע".

אלדד מזרחי: "השפים המובילים, גם במסעדות שנחשבות מוסדות קולינריים, פותחים מסעדות כשרות. הם גילו את השבת. הם גילו שבשבת אפשר לנוח, שלא חייבים לעבוד שבעה ימים בשבוע, שיש יום מנוחה, וזה עושה להם טוב גם עם המשפחה"

אבל התגובות החיוביות רבות יותר. משפחות שומרות כשרות החלו להגיע, וגם חברות היי-טק ומשפחות מזמינות אירועים. "אנחנו רק בהתחלה, שישה שבועות", הוא אומר, "אבל רואים את העלייה, ובעיקר רואים פנים חדשות. זה נורא נחמד".

מבצע לולב בלב תל אביב: מאות יצאו לחבר יהודים

רוגובסקי אינו מדבר על פדיון ולא על קהל יעד. "בשבילי אישית המטרה היא השבת. כשאתה עובד שבעה ימים בשבוע, אתה אף פעם לא עוצר. וכשיש שבת פתאום, לא משנה מה היה בשישי, לא משנה כמה עמדת על הרגליים, תגיע השבת, ואתה רגוע. לפני זה לא הייתה לי נחת. כל בוקר עוד בוקר, בלי הפסקה. זה באמת מעייף את הנפש".

הוא אינו דתי, אך שומר מסורת ואוהב את היהדות. אביו, לדבריו, היה חרדי, ועכשיו הוא מוצא את עצמו שואל את משגיח הכשרות שאלות על ברכות. "תמיד היה לי איזה קשר בפנים", הוא אומר. "עכשיו הוא פשוט יצא החוצה".

"המקום סגור ממילא, נפתח אותו כשר"

ביפו דולק השלט "שיפודי איציק הגדול", ועל החלון ועל הדלת מופיעה מילה אחת: "כשר". שנים הייתה המסעדה אחד ממוקדי הבילוי בשבת. עכשיו היא סגורה בשבת – וכשרה. ליד הכניסה עומד יצחק לוזון, איציק הגדול, ומצביע על תעודת הכשרות שתלויה מעל ראשו. הוא מצביע עליה כמו שמצביעים על תמונה של נכד. לידו עומד בן אסולין, שותפו וכמעט בנו. אסולין מדבר רוב הזמן, אבל לוזון מתערב, מתקן ומוסיף.

"אתה רוצה מההתחלה?" שואל לוזון, ואינו מחכה לתשובה. "לפני שהייתה פה מסעדה עבדתי במעדנייה קטנה בבת ים, צמוד לשיפודי ציפורה. כל השבוע הייתי מכין סלטים, כל מיני דברים, וכל סוף שבוע הייתי אוכל בשיפודי ציפורה. יום אחד באמצע השבוע סיימתי את העבודה במעדנייה. הלכתי לציפורה, שאלתי אותה כמה צריך לשלם, והיא שואלת אותי: רק יום שלישי היום, מה קרה? ואני השבתי לה: סיימתי, אני הולך. והיא אמרה לי: אתה לא הולך לשום מקום. תן לי שקל".

צילום: אהרון גרנביץ'

שקל?

"שקל. לא הבנתי מה היא רוצה. נתתי לה שקל. היא פתחה את המגירה, הוציאה מפתח, נתנה לי אותו ואמרה: מעכשיו אתה שותף שלי, 33%. בלי חוזה, בלי כלום, על השקל. אמרתי לה: בחיים לא עבדתי במסעדה. היא אמרה לי: ראיתי איך אתה עובד, ראיתי איך אתה מתקתק. אתה תדע". בתוך זמן קצר, הוא מספר, המקום הפך לשיפודייה המפורסמת ביותר בארץ. 

עם השנים נכנס לעסק גם בנה של ציפורה, שגם לו קראו איציק, וכשהספקים היו מתקשרים ושואלים איפה איציק, היו עונים להם: איזה איציק, הגדול או הקטן? "ככה נדבק השם", אומר לוזון ומושך בכתפיים כאילו מדובר בכינוי של מישהו אחר.

לוי קורקוס: "כשבאתי לרואה החשבון ואמרתי לו שאני סוגר בשבת, הוא הסתכל עליי כמו על מישהו שאיבד את הדעת. הוא אמר לי: או שאתה מטורף, או שאתה הולך לסגור את המסעדה"

אחרי כמה שנים טובות יצא משם, לקח לעצמו שנת שבתון, ואז מצא את המקום הזה ביפו. "זה היה מקום קטן, מאה מטר בערך", הוא אומר. "מהיום הראשון התחיל לעבוד חזק. אחרי שנה הרחבנו, אחרי עוד שבע שנים הרחבנו שוב". היום יש במסעדה כ-240 מקומות ישיבה. הסלטים, הלאפה הענקית, השיפודים, הסטייקים, כל אלה הפכו את איציק הגדול לשם דבר, ולא רק בישראל. "תיירים היו פה לא פחות מהמקומיים, אולי יותר", אומר לוזון, "והיינו פתוחים בשבת. שבת פה הייתה משהו משוגע. תורים עד הרחוב".

אסולין מצטרף לסיפור כשמגיע תורו. אביו ואיציק לוזון חברים שנים רבות, והוא גדל ברמת גן ובהוד השרון. לפני הגיוס, נער בן 18, הגיע לכאן עם הוריו, ובראשו רעיון. "רציתי לפתוח מסעדת סושי. זה רק התחיל להיות פופולרי בארץ, וחשבתי שאיציק יעזור לי". לוזון צוחק עוד לפני שאסולין מסיים את המשפט. "אמרתי לו: אני לא יודע מה זה סושי, ולפי השם אני גם לא אוהב סושי. אתה רוצה ללמוד? בוא תיכנס למטבח". 

צילום: אהרון גרנביץ'

אסולין נכנס לגריל, לחדר הבשר, לטאבון, ולמד את המקצוע מן הטבחים הוותיקים, שחלקם עובדים כאן עשרות שנים עד היום. "היינו מסיימים את ההכנות, ואני רציתי ללכת הביתה", הוא נזכר. "איציק היה אומר לי: לאן אתה הולך? תיכנס לגריל, תיכנס לחדר הבשר. ככה למדתי". אחר כך הלך לבית ספר לבישול והמשיך עם המותג עד לוס אנג'לס, כשאיציק לוזון ובנו עמוס פתחו שם סניף בשכונת אנסינו. הוא ניהל את המקום, וכשחזר ארצה, הוא אומר, "נישקתי את הרצפה".

כאן נכנס לשיחה עמוס, בנו של איציק, בעליו של "מיט בוטיק איציק הגדול" שמעבר לרחוב. עמוס חזר בתשובה, ודרכו לשם עברה בחלום. הוא חלם על רבי יעקב חיים אבישלום כהן-פרחיה, "החלבן", אדם שלא הכיר מעולם ולא שמע את שמו, וכשהתעורר לא הצליח להשתחרר ממה שראה. החלום הזה עורר בו משהו, ומשם התחיל מהפך שלם בחייו. בשנים שהמסעדה עוד הייתה פתוחה בשבת, היה לו קשה לעמוד בחזית, ולכן ניהל את המפעל שמאחורי הקלעים. ביום שהעסק המשפחתי שינה את פניו, הוא אומר, רווח לו מאוד. היום הוא מנהל את הקצבייה הכשרה.

מסוף 2016 התרחב העסק גם לגידול ואגיו, למפעל בשר, לקצבייה ולשווארמייה. אסולין נוסע לחווה מדי שבוע לבחור את העגלים, והשחיטה נעשית בהשגחה.

ואז הגיע 7 באוקטובר. "המקום היה סגור כמה ימים", אומר אסולין, ולוזון מהנהן. "ישבנו פה אחד מול השני, ופתאום מישהו אמר: טוב, בוא נעשה כשר. המקום סגור ממילא, אז נפתח אותו כשר".

ככה, בבת אחת?

המחשבה, הם מודים, לא נולדה באותו רגע. "זה ישב לנו בבטן הרבה זמן. רצינו כבר תקופה. אבל רואה החשבון היה אומר לנו שנפלנו על הראש". מה שהכריע, הם אומרים, לא היה הכסף. "הסיבה האחרונה הייתה כלכלית", אומר אסולין. "קודם כול זה היה הצד הרוחני. אני בא מבית מאוד מסורתי, אבא שלי התחזק בשנים האחרונות, הוא מוביל עליות בראש חודש לקברי צדיקים ומארגן סליחות גדולות. ועמוס עם הזמן דחף את זה. אמרנו לעצמנו: גם אם נראה ירידה של כך וכך אחוזים במחזור, גם אם הרווח ירד, יהיה לנו שקט נפשי. אז אנחנו מוכנים".

צילום: אהרון גרנביץ'

המחיר לא היה סמלי. השבת, אומר אסולין, הייתה 35% מהמחזור. וגם הרבנות, כשהגיעו אליה, לא האמינה. "הסתכלו עלינו בהלם, בחשדנות. מה אתם רוצים? אמרנו: אנחנו רוצים לעשות הכול כשר. לקח להם חודש רק לעכל". אחר כך הגיעו פגישות, שרטוטים של המטבח, שאלות על כל עובד ועל כל ספק וכעשרה חודשים של משא ומתן. ההכשרה עצמה נעשתה בלילה אחד: צוות גדול של מכשירים עבר על המפעל, על המסעדה ועל השווארמייה, "וכולנו התלבשנו על זה בכל הכוח". מאז תעודה חדשה תלויה בכל אחד מן העסקים, והאחרונה שבהן חודשה בערב ראש השנה תשפ"ז.

ומה קרה אחר כך?

"מהר מאוד ראינו קהל שלא ראינו שנים", אומר אסולין, ופניו נדלקות. "לקוחות שהיו באים אלינו לפני חמש שנים, עשר שנים, 15 שנה, ובינתיים התחזקו וחזרו בתשובה ולא יכלו לבוא, פתאום הם חוזרים. אתה לא זוכר את הפנים, והם אומרים לך: אני הייתי פה עם אבא שלי". 

לפי הערכתו, 3%–5% מהלקוחות, מי שהיו באים רק בשבת, נשרו. אבל עשרות אחוזים של קהל חדש הצטרפו, ובהם גם תיירים יהודים מצרפת, מאיטליה, ממקסיקו. "היום אני יכול לקבל לעבודה גם אנשים שלא עבדו פה בגלל השבת. זה פתח לנו עולם".

אבל הדבר שהשתנה יותר מכול, אומר אסולין, הוא הלחץ. "פעם ביום שישי הייתי מחכה: הספק יבוא? לא יבוא? מגיעה שבת, המקרר הזה לא עובד, המנוע הזה התקלקל. היום הכול נגמר ביום חמישי". ומה הוא עושה בשבת? "הבית, האישה, הילדים", הוא אומר. "קודם כול שקט בנפש. חד-משמעית".

יש לך מסר למי שמתלבט?

"אם יש לך כוונה ורצון, תעשה את זה בכל הכוח, באמונה שלמה. זה מזכה את הרבים, זה עושה שקט לנפש. ולמרות כל מה שהפסדנו בדרך זה שווה את הכול". ובתל אביב, הוא אומר, משהו זז. "זה כמו כשאשתך בהיריון. פתאום אתה רואה נשים בהיריון בכל מקום, ולפני זה לא שמת לב. ככה זה פה. מאז שאני בתוך זה, אני רואה את זה. אנשים מתחזקים. זה לא אומר שהם לא נוסעים בשבת, אבל משהו בהם מתחזק".

כשאני קם ללכת הם עוצרים אותי בפתח. "לא, לא", אומר לוזון ומניח את ידו על כתפי. "אתה לא הולך מפה עד שאתה לא נותן לנו ברכה". שלושתם מרכינים ראש ומחכים.

צילום: אהרון גרנביץ'

"אחרי 26 שנים, שבת בלי טלפון"

בנמל תל אביב, ליד השלט של מסעדת אווזים ברחוב יורדי הסירה, השולחנות ערוכים לארוחת הערב. מן המטבח עולה עשן של גריל פחמים. לוי קורקוס עומד ליד הגריל. "זה לא מנגל", הוא אומר ומצביע על הגחלים. "זה גריל פחמים. זה נותן לבשר טעם אחר לגמרי". 

על השולחנות כבר מוכנים הסלטים. "14, 15 סוגי סלטים, בכל יום מכינים מחדש", הוא אומר. "בשר טרי בכל יום, שיפודים, סטייקים, הכול על האש. אוכל ישראלי בלי פוזות". מנת הדגל היא שיפודי כבד אווז במתכון שעובר כאן מדור לדור.

המסעדה נולדה כאן, בנמל תל אביב, בתחילת שנות השמונים. מסעדת בשרים קטנה של אנשים שפשוט אהבו לעשות על האש הרבה לפני שהקניונים והמותגים השתלטו על הנוף. קורקוס לקח אותה לידיו לפני 26 שנים, וכשקיבל אותה היא הייתה פתוחה בשבת. "המשכנו את מה שהיה", הוא אומר. 

אבל לפני 11 שנה פתח סניף נוסף בראשון לציון, במתחם יס פלאנט מול האגם, והסניף הזה היה כשר מהיום הראשון. מאז יש לו שני עסקים ושני לבבות. "זה קינן בי כל השנים", הוא אומר. "סניף אחד כשר וסניף אחד לא כשר. אתה לא יכול להזמין סחורה ביחד, אתה לא יכול להעביר עובדים, אתה לא יכול להעביר אפילו כלי אחד מפה לשם. זה היה מטורף".

אבל ההחלטה לסגור את המסעדה בשבת בנמל, במקום שכל הכוח של השבוע כולו מרוכז בשישי ובשבת, הייתה צעד אחר לגמרי. "זה דרש אומץ", הוא אומר בשקט. "כשבאתי לרואה החשבון ואמרתי לו שאני סוגר בשבת, הוא הסתכל עליי כמו על מישהו שאיבד את הדעת. הוא אמר לי: או שאתה מטורף, או שאתה הולך לסגור את המסעדה".

ומה ענית לו? 

"אמרתי לו שאני מאמין. אני מתפלל בכל יום. פשוט הייתי צעיר, וקיבלתי את המקום, ונהניתי מהרווחים ומכל השפע. אבל זה ישב לי בראש כל הזמן. לא היה לי האומץ". הוא מניח את המלקחיים בצד ומנגב את ידיו בסינר. "זה משהו שהתבשל בי שנים. ואז היה בוקר אחד שקמתי ואמרתי: זהו, אני הולך על זה".

לפני כשנה התייצב ברבנות. "אמרתי להם: חבר'ה, אני הולך להיות כשר". התהליך עצמו, הוא מספר, עבר חלק, אולי משום שכבר שנים קנה סחורה כשרה וידע מן הסניף השני בדיוק מה דורשת הכשרות. "קנינו כלים חדשים, עשינו הגעלה, עברנו את כל השלבים". הקושי האמיתי לא היה במטבח. הוא היה בטלפון.

צילום: מסעדת אווזים

איך הגיבו מסביב?

"קיבלתי שיחות, הודעות, תגובות מכל הסוגים", הוא אומר. "היו שאמרו שזה הסוף שלי. היו שריחמו עליי, כאילו השתגעתי. והיו שכעסו באמת". כי האווזים, הוא מסביר, לא הייתה סתם עוד מסעדה בנמל. היא הייתה מוסד של שבת. "יש לי לקוחות של עשרים שנה, 22 שנה. משפחות, דורות. ילדים שהיו באים לפה עם ההורים, ואחר כך היו חיילים, ואחר כך התחתנו, ועכשיו הם באים עם הילדים שלהם. זה היה המקום שלהם בשבת, ופתאום אני סוגר את השער". בחצי השנה הראשונה, הוא מודה, היו שלא האמינו ולא באו. "היום הם מתקשרים".

הפגינו לך ליד המסעדה. אתה בלב הפועם של הבליינות התל אביבית?

הפגנות לא היו. ומה שבא במקום השבת הפתיע גם אותו. "לא עליתי ברווחים", הוא אומר בכנות, "אבל יש לי המון קבוצות, המון אירועים, בכל יום. דברים שלא היו פה קודם. זה לא מחליף את השבת", הוא אומר, "שבת זה ערך אחר. בשישי ובשבת אתה עושה בשני ימים את מה שאתה עושה בשבוע שלם. אבל משהו אחר נכנס".

ומה נכנס לבית? 

כאן קורקוס מחייך לראשונה חיוך מלא ונשען על המעקה שמעל המים. "מנוחה", הוא אומר. "שבת עם הילדים, עם האישה. אין לי כל הטלפונים וכל הבלגן. פעם בערב שבת הייתי עושה קידוש עם הטלפון ביד, כי הספק הזה בא, והלקוח ההוא רוצה שולחן, והעובד הזה לא הגיע". הוא שותק רגע, מתבונן בשקיעה שכבר כמעט נבלעה בים. "אתה מבין מה זה? שישי ושבת, אחרי 26 שנה, בלי טלפון אחד".

צילום: אהרון גרנביץ'

יום בחיי משגיח בעיר ללא הפסקה

יקיר, משגיח הכשרות של רבנות תל אביב, יוצא לדרך על קורקינט חשמלי. עוד לפני שהעיר מתעוררת מחכים לו במטבחים של המסעדות. 'עולם קטן' התלווה ליום בחייו.

התחנה הראשונה היא מסעדת בשרים. הטבח מקבל את פניו של יקיר בחיבוק, ואחר כך מתחילה הבדיקה. כל ארגז שנכנס למטבח עובר תחת עיניו, תווית אחר תווית. גם הפטרוזיליה. יקיר הוכשר ברבנות הכשרה מסודרת לפני שנכנס למטבח הראשון שלו. כעת הוא מדליק את האש כדי שהבישול יהיה בישול ישראל. 

"אני מגיע לגז, מדליק את הכול, ככה שהעסק מוכן ויכול להתחיל לעבוד מייד, בלי להתעכב", הוא מסביר. "בדרך כלל יש לנו נר תמיד, להבה קטנה שדולקת כל הזמן חלש, כך שההדלקה שלו כבר נעשתה". אחר כך הוא בודק חסה, עלה אחר עלה, ובקבוקי משקה. מאחורי כל תעודת כשרות בתל אביב עומד מי שבדק את המוצרים ואת המטבח. כשיקיר מסיים הוא עולה על הקורקינט בדרכו למסעדה הבאה.

הרן רוגובסקי: "בשבילי אישית המטרה היא השבת. כשאתה עובד שבעה ימים בשבוע, אתה אף פעם לא עוצר. וכשיש שבת פתאום, לא משנה מה היה בשישי, לא משנה כמה עמדת על הרגליים, תגיע השבת, ואתה רגוע" 

זו עבודה שקטה, כמעט בלתי נראית, ובכל זאת היא הלב של המהפכה הקטנה שמתרחשת בעיר. "בתל אביב יש היום קרוב ל-1,200 עסקים בהשגחת הרבנות", אומר אלדד מזרחי, יושב ראש המועצה הדתית תל אביב–יפו. "בשנה שעברה היו מאה פחות. זו עלייה של כמעט עשרה אחוזים בשנה אחת". מאחורי המספרים עומדים 250 משגיחי כשרות, ועשרות עסקים חדשים פונים למועצה בזמן האחרון כדי לקבל תעודה. "וצריך לזכור", מוסיף מזרחי, "שבישראל נסגרים עסקים כל יום, כי במצב הכלכלי לא כולם יכולים לעמוד בזה. ובכל זאת אצלנו המספר עולה".

מה מניע את הגל?

מזרחי מונה כמה סיבות. "קודם כול העולים מצרפת, ממדינות דוברות אנגלית, יהודים ששומרים מסורת באופן מובהק וחשובה להם הכשרות. דבר שני, מספר האנשים בישראל שמגדירים את עצמם שומרי כשרות גדול מאוד, הרבה יותר ממה שנדמה. ודבר שלישי, אנחנו עובדים מול בעלי העסקים בצורה שקופה, הוגנת, באים לקראתם ככל שאפשר ונותנים להם שירות טוב. וזה לא מצד אחד בלבד. יש ביקוש גם מצד בעלי העסקים".

צילום: אהרון גרנביץ'

ויש עוד משהו, הוא אומר, שאי אפשר למדוד בטבלאות. "מאז 7 באוקטובר יש התקרבות. רואים את זה בבני הנוער, רואים את זה באנשים". ובעולם המסעדנות עצמו הוא מתאר טרנד שנשמע כמעט כמו משל. "השפים המובילים, גם במסעדות שנחשבות מוסדות קולינריים, פותחים מסעדות כשרות. הם גילו את השבת. הם גילו שבשבת אפשר לנוח, שלא חייבים לעבוד שבעה ימים בשבוע, שיש יום מנוחה, וזה עושה להם טוב גם עם המשפחה. ופתאום הם רואים שאם אתה סוגר בשבת, אתה לא בהכרח מפסיד. יש מסעדות שאפילו הרוויחו".

המועצה הדתית, בהנהגתו של הרב הראשי לתל אביב–יפו, הרב זבדיה כהן, מנסה להנגיש את העולם הזה גם לציבור הרחב. היא מתעדת את עבודת המשגיחים ומעלה סרטונים לרשתות "כדי שהציבור ידע מה המשגיח עושה", כדברי מזרחי. בקרוב תושק גם אפליקציה של כשרות תל אביב שתאפשר לכל אחד למצוא בקלות את העסקים הכשרים בעיר. "דרך המדיה אפשר להגיע לאנשים ולחזק גם את הכשרות וגם את בעלי העסקים", הוא אומר.

ובערב, כשיקיר חוזר הביתה עייף, אחרי עשרות עלי חסה, ארגזים, תוויות ושאלות, הוא יודע שמחר בבוקר יחכו לו עוד דלת אחורית ועוד בעל בית שהחליט, אולי לראשונה בחייו, שגם לו מגיעה שבת.

בכנס המועצה הדתית תל אביב-יפו: מכון צומת הציג את אתגרי השבת בעידן הטכנולוגי

גם תל אביב מתחזקת

שלושה בעלי בית, שלוש מסעדות ושלושה סיפורים שונים כל כך: בעל בית צעיר בנחלת יצחק שמגלה לראשונה מה זה לעצור, מסעדן ותיק ביפו שבנה אימפריה של בשר ומוכן לוותר על שליש ממנה תמורת שקט בנפש, ובעל בית בנמל תל אביב שחיכה 26 שנה לבוקר אחד של אומץ. איש לא דרש זאת מהם. ובכל זאת כל אחד מהם הגיע בדרכו לאותה מסקנה: השבת איננה הפסד אלא מתנה.

בן אסולין: "פעם ביום שישי הייתי מחכה: הספק יבוא? לא יבוא? מגיעה שבת, המקרר הזה לא עובד, המנוע הזה התקלקל. היום הכול נגמר ביום חמישי"

תתבוננו בפרטים הקטנים. במודעה של "חוגגים שבת יחד" שתלויה על קיר בנחלת יצחק. בבן אסולין, שאומר שמאז שהוא בתוך זה הוא רואה את זה בכל מקום. במספרים של המועצה הדתית, שעולים בעיר שכל העולם רגיל לראות בה את בירת החילוניות הישראלית. ובאיציק לוזון, בן שבעים ומשהו, עומד בפתח המסעדה שלו ביפו תחת שלט ניאון אדום ומבקש ברכה מעיתונאי.

צילום: אהרון גרנביץ'

משהו זז בעם ישראל. לא בקולי קולות, לא בהפגנות ולא בכפייה אלא בשקט, דלת אחר דלת, מטבח אחר מטבח. העם כולו, כך נראה, נעשה מסורתי יותר, ותל אביב, עיר ללא הפסקה, מגלה לאט לאט שגם היא צריכה הפסקה אחת בשבוע. ביום שישי אחר הצהריים, כשהשמש יורדת מעל הים, נכבים הגחלים בגריל של האווזים, נסגרת הדלת של לאקי צ'יקן, והאותיות של איציק הגדול כבות. ובמקום שהיה בו פעם רעש של שבת עמוסה, נשאר רק השקט. שקט של שבת.

guest
2 תגובות
שלומי
שלומי
8 שעות לפני

זכות גדולה, כיף גדול לראות שיש יותר ויותר מסעדות טובות ואיכותיות בעיר תל אביב, ממש בלב ליבה של המרכז שגם הציבור שומר הכשרות יכול ליהנות מהן ברמה גבוהה.
יישר כוח גדול ליושב ראש המועצה הדתית, אלדד מזרחי, על עשייה מבורכת, על ראיית כלל הציבור ועל הדאגה לצרכים של כל הקהלים בעיר, מתוך הבנה, הקשבה והנגשה.

כיף לראות עשייה שמחברת בין אנשים, מקרבת לבבות ומאפשרת לכל אחד למצוא את מקומו. עלה והצלח.

ג׳ו
ג׳ו
3 דקות לפני

בקיצור כתבת יח"צ מיותרת על כמה מסעדות שקיבלו הכשר, עכשיו ממש הם יתחילו להרגיש את השכינה.

עוד כתבות שיעניינו אותך