שנים אני מלמד במכינה פסקי דין של בג"ץ. התלמידים מסתכלים ומתקשים להאמין. הם רואים מדינה שנבנית, מנופים, יישובים וציבור שאוהב את העם ואת הארץ. הם אינם מבינים איך בתוך המדינה הזאת מתפתחת תפיסת עולם שמערערת על היסודות שהיא קמה עליהם. כשהדבר אינו פוגש אותם בחיים הפרטיים, קשה להם לזהות אותו.
אחת הדוגמאות שאני מביא היא בג"ץ קעדאן, המוכר כבג״ץ קציר. באמצעותו אני מבקש לברר שאלה שהייתה פעם כמעט מובנת מאליה: האם התיישבות יהודית בארץ ישראל היא משימה ציונית ראויה או דבר שצריך להצדיק ולהתגונן מפניו בשם השוויון? בעיניי הפיכת ההתיישבות היהודית לבעיה מוסרית ומשפטית פוגעת בלב המפעל הציוני. עלייה, התיישבות וביטחון היו הדרך שהעם היהודי שב ובנה בה את ביתו. איך קרה שהמשימה הזאת הפכה לחשודה?
כאן צריך להבין שהמאבק השתנה. כשעומדים לפנות יישוב, רואים את הבתים ואת האנשים. אבל כשמשנים את תפיסת העולם של המדינה באמצעות פסק דין, נוהל או החלטה מנהלית, רבים אינם מבחינים בכך. הם ממשיכים לראות בניינים חדשים, ואינם רואים את השינוי ביסודות שהבניין עומד עליהם.
מי קובע לאן המדינה הולכת?
אנחנו רגילים לחשוב שהעם בוחר ממשלה, והממשלה מנהלת את המדינה. כך צריכה לפעול ריבונות. בפועל ההנהגה הנבחרת יכולה להכריז על מדיניות, ולגלות שהמערכות שאמורות לממש אותה מחזיקות בתפיסת עולם הפוכה. השר מתחלף, אבל הכיוון נשאר. הציבור מצביע, אבל במקומות שמתקבלות בהם ההחלטות המעשיות ממשיכים לפעול לפי מערכת ערכים שלא הוא בחר בה.
זאת כבר אינה שאלה של יעילות ניהולית. זאת שאלה של שלטון. מי קובע לאן המדינה הולכת? האם הציבור באמצעות נבחריו או מוקדי כוח שממנים את עצמם לשמור על המדינה מפני בחירת הציבור? בשם הדמוקרטיה המהותנית נוצר מצב שבו ערכים שהמערכת המשפטית מגדירה שהם ראויים מקבלים מעמד עליון, והעם עצמו מוצג כסכנה שיש לרסן.
אין לנו צורך בפקידים לא מקצועיים. אנחנו צריכים את אנשי המקצוע הטובים ביותר. אבל מקצועיות אינה מעניקה לאדם זכות לקבוע במקום הציבור את ייעודה של המדינה. השר אינו יכול לממש מדיניות לבדו. הוא זקוק לאנשים שיודעים לבצע אותה ומבינים שהם משרתי הציבור. כאשר הדרג המבצע רואה בשליחות הנבחרת בעיה שצריך לסכל, הוא חדל למלא את תפקידו.
המילים יפות, ולכן קל להחמיץ את התוצאה
מאחורי המאבק על הסמכות עומד מאבק תרבותי. שנים הנחנו שהמחלוקת היא על הדרך לממש את הציונות. היה אפשר להתווכח על גבולות ועל מדיניות מתוך שותפות בבניין הארץ. אבל התפיסה הפרוגרסיבית שחדרה למוקדי השפעה מערערת על עצם הלאומיות, על המשפחה ועל הזהות המשותפת. היא מציגה אותם כמקורות של דיכוי ומבקשת לפרק אותם בשם השוויון וקבלת האחר.
המילים יפות, ולכן קל להחמיץ את התוצאה. צריך לשאול מה הן עושות לחיים: האם הן בונות משפחה או מפרקות אותה? מחזקות את זכותו של העם היהודי לבנות את ארצו או הופכות אותה לאשמה? מאפשרות למדינה למלא את שליחותה או מרוקנות אותה מזהותה? אי אפשר להסתפק בכותרת המוסרית. צריך לבחון את תפיסת העולם שמסתתרת מאחוריה.
כאן אורבת גם סכנת הייאוש. אדם אומר לעצמו: אם גם אחרי הבחירות אותם מוקדי כוח קובעים את הכיוון, בשביל מה להצביע? זו המסקנה ההפוכה מזו שצריך להסיק. צריך לבחור, אבל צריך גם להבין שהאחריות אינה מסתיימת בהצבעה. מי שמשאיר את המערכות הציבוריות לאחרים משאיר בידיהם חלק גדול מן ההכרעה על דמות המדינה.
המדינה שקמה כאן אינה יכולה להסתפק בהבטחת הקיום
הדבר דורש מאיתנו להרחיב את מושג השליחות. במשך דורות התגייסנו לעלייה, להתיישבות, לביטחון ולקיבוץ גלויות. המשימות האלה עומדות בעינן. אבל המדינה שקמה כאן אינה יכולה להסתפק בהבטחת הקיום. היא צריכה לממש גם ייעוד. לא רק היי-טק וטילי חץ, אלא תרבות יהודית ועולם מוסרי יהודי. יש לנו בשורה שאינה מסתכמת ביכולת טכנולוגית מרשימה.
בגלות ידענו לקיים קהילה יהודית. בגאולה מוטלת עלינו אחריות למדינה יהודית. מדינה מתנהלת באמצעות מערכות ציבוריות, ולכן מי שרוצה להביא אליה תורה, מוסר וזהות צריך להבין כיצד המערכות האלה פועלות ולהיות מסוגל לשאת בהן באחריות. אי אפשר לדבר בבית המדרש על ייעודה של האומה, ולהשאיר את מימושו מחוץ לתחום השליחות שלנו.
יש אנשים טובים שנרתעים מהמילה כוח. הם למדו שקנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם, ואינם רוצים שררה. החשש הזה ראוי, אבל הוא אינו יכול להיות פטור מאחריות. כוח יכול להיות תאווה, והוא יכול להיות שליחות שבאה מתוך ענווה. השאלה היא למען מי אתה מבקש אותו. האם טובתך האישית עומדת לנגד עיניך או טובתו של עם ישראל?
עצם המחלוקת אינה מה שמחריב בית
ענווה אינה מחייבת להשאיר את ההשפעה בידי אחרים. היא מחייבת לשעבד את הכוחות שקיבלת לשליחות. לכך דרושים אמונה, יושר, לימוד ומקצועיות. אנחנו צריכים מאות ואלפים של אנשים שירצו להיכנס למערכות, להצטיין בעבודתם ולחבר את המדינה אל ייעודה היהודי והציוני.
ומה עם האחדות? עצם המחלוקת אינה מה שמחריב בית. מחלוקת אמיתית על הדרך יכולה לבנות עם. חד-ממדיות היא סכנה, וגם במערכות הציבוריות צריך שיהיה מקום לעמדות נוספות. אהבת ישראל אינה מחייבת לוותר על השאלה מה נכון ומה אמיתי. לא נוכל לבנות את עתידנו על הניסיון לזכות באישורה של תרבות שמתנגדת לערכים שאנחנו מבקשים לממש.
העם היהודי שב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות ובנה כאן מדינה מופלאה. ריבונו של עולם לא ויתר על החזון של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. מי שמאמין בחזון הזה צריך להיות מוכן לשאת גם באחריות למימושו. הניצחון בקלפי הוא התחלה. עכשיו צריך לבנות את הכוח, את היכולת ואת שדרת האנשים שיהפכו את בחירת העם למציאות ואת המדינה היהודית לבית שמממש את שליחותו.