הקב"ה נגלה אל אברהם באלוני ממרא, ובעיצומה של ההתגלות נושא אברהם את עיניו ורואה שלושה עוברי אורח. מיד הוא רץ לקראתם ומפציר בהם לסור אל אוהלו. ומה בדבר השכינה, שאך זה נגלתה אליו? האם קם אברהם והניח לה? חז"ל השיבו על כך תשובה נועזת. לדבריהם, "אדני" שבפסוק "אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" הוא שם קודש, ואברהם פונה בו אל הקב"ה עצמו ומבקש ממנו להמתין עד שיקבל את פני האורחים.

יש אומץ גדול בקריאה הזאת, וחז"ל לא נרתעו מן המסקנה העולה ממנה: "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה".  הרב יונתן זקס, שיום השנה לפטירתו חל בימים אלו, ראה בסיפור הזה מפתח לנושא שעובר כחוט שני בכל משנתו: הקשר בין העולם שבין אדם למקום לבין העולם שבין אדם לחברו.

עבודת אלוקים והכנסת אורחים

העיסוק הנרחב של הרב זקס במוסר, בחברה ובצדק מעורר אצל לא מעט קוראים דתיים חשד שיש כאן תורה חילונית: ערכים אנושיים מקובלים שהולבשו בלבוש דתי והוצבו במקומה של הדבקות באלוקים. כמה אנשים אף אמרו לי שלתחושתם הוא מוותר יותר מדי על הקשר החי עם הקב"ה לטובת העולם החברתי.

אני סבור שהרב זקס מבקש לומר דבר אחר לגמרי. הוא אינו מנסה להחליף את עבודת ה' בעשיית טוב, וגם אינו מסתפק בדרישה לאזן בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. בעיניו, הדבקות באלוקים והאחריות לאדם שזורות זו בזו, וכל אחת מהן מלמדת משהו חדש על חברתה: היחס שלנו לבני האדם מעצב את האופן שבו אנו פוגשים את אלוקים, והאמונה באלוקים מעצבת מחדש את היחסים שלנו עם בני האדם.

כך הוא קורא גם את דברי חז"ל על אברהם. בספרו שיג ושיח (עמ' 39) הוא כותב: "אברהם, אבי המונותאיזם המוסרי, ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של אלוהים בפניו של האדם הזר". קל לקבל את פני השכינה כשהיא נגלית כאלוהים, אך קשה הרבה יותר להבחין בה כשהיא מסתתרת מאחורי פניהם של שלושה עוברי אורח אלמונים. בכך, כותב הרב זקס, הייתה גדולתו של אברהם: הוא ידע ש"עבודת אלוהים והכנסת אורחים דבר אחד הם ולא שניים". כשקם לקראת האורחים לא עזב את המפגש עם השכינה, אלא המשיך אותו בפתח האוהל.

לשמוע את התינוק הבוכה

הרב זקס נהג לספר, כמו הרב יהודה עמיטל זצ"ל, על האדמו"ר הזקן מחב"ד, שישב ולמד תורה בשעה שבחדר סמוך למד בנו, רבי דוב בער, לימים האדמו"ר האמצעי. לפתע פרץ בבכי תינוקו של רבי דוב בער, אך האב היה שקוע כל כך בלימודו עד שלא שמע. הסב הוא שקם והרגיע את התינוק, ואחר כך אמר לבנו שלימוד תורה ועבודת ה' חייבים להיות מסוגלים לשמוע גם את בכיו של תינוק.

הסיפור תובע מן האדם המאמין שאמונתו לא תאטום את אוזניו, אבל הרב זקס תובע יותר מזה: בעיניו, המפגש עם בני האדם הוא לב לבה של עבודת ה'.

אלוקים אינו גוף ואינו דמות הגוף, ואין לנו דרך לפגוש אותו כפי שאנו פוגשים אדם אחר. ובכל זאת התורה מתארת אותו, ובכוונה, בשפה אישית של אני ואתה. היכן, אם כן, מתרחשת הפגישה? לפי הרב זקס, היא אינה מתרחשת בדבקות המבקשת להגיע אל אלוקים ישירות ונותרת בסופו של דבר מחוץ להשגתנו, אלא בפניו של האדם הזר, שנברא בצלמו. אנחנו פוגשים את אלוקים דרך עיניהם של אנשים אחרים.

מה משתנה כשאלוקים נכנס לתמונה?

אצל הרב זקס התנועה הולכת גם בכיוון ההפוך: האמונה באלוקים משנה מן היסוד את הדרך שבה אנו מבינים את החברה. אין הוא טוען שרק מאמינים יכולים להיות מוסריים; טענה כזאת היא בעיניו פשוט שגויה. טענתו היא שהאמונה בונה קומה נוספת, ומעמידה את הרצון הבסיסי שלנו לחיות יחד על אדנים חזקים יותר.

מוסר שנבנה בלי אמונה נוטה להיות יחסי. הוא נתון להשקפות העולם המתחלפות של בני אדם ועלול להשתנות בכל רגע, ולכן הוא נשען בעיקר על חוקים, מוסדות והסכמים, כלומר על חוזה, שמגדיר מה כל צד נותן ומה הוא מקבל בתמורה. מוסר הצומח מן האמונה, לעומתו, מדבר בשפה של זהות ושל ברית, ויכול להציג את הטוב כמהות חייו של האדם ולא כהסדר שהוא חתום עליו.

אלוקים עומד מחוץ לזירה החברתית, ועצם נוכחותו בתמונת העולם משנה את כללי המשחק כולם. אם העולם שייך לאלוקים ולא לאדם, עלינו להגביל את עצמנו, וממילא שום שלטון אינו יכול לטעון לריבונות מוחלטת. אם כל אדם נברא בצלם אלוקים, גם האדם הזר, השונה ממני והרחוק מעולמי, נושא את פני האל, כמו שלושת עוברי האורח בפתח אוהלו של אברהם. והאמונה מעניקה לאדם גם תקווה: את הידיעה שהמציאות אינה גזירה, ושיש טעם במאמץ לתקן אותה.

עולם רזה

בספריו, ובעיקר בשותפות הגדולה ובלכבוד השוני, זועק הרב זקס שוב ושוב כי עולם שיוציא מתוכו את האמונה לא יצליח להחזיק לאורך זמן את המוסר שלו. המוסר שלנו הוא מבנה אקולוגי גדול, שנבנה במשך אלפי שנים בלב בני האדם, והאמונה באלוקים היא אחד ממרכיביו המרכזיים. עקירתו של מרכיב כזה אינה מפילה את המבנה ביום אחד, אבל היא מרזה אותו לאט. מילים כמו מחויבות, חובה ו"מה ראוי" מאבדות ממשקלן, המשפחה מצטמקת, והחיפוש אחר חיים מלאי משמעות נדחק לשוליים.

חברה כזאת מרחיבה מאוד את חירותו של האדם ובכל זאת מותירה אותו בודד יותר, חלק מ"קהילה של בודדים" או מ"עדר אלקטרוני", בלשונו של הרב זקס. היא מעניקה לו אפשרויות רבות לבחור כיצד לחיות, אך מתקשה לומר לו לשם מה הוא חי ולמי הוא מחויב. אדם יחיד יכול למצוא מוסר גם בלי אמונה, אבל חברה המבקשת להישאר מוסרית לאורך דורות זקוקה לעולם האמונה.

בין האדם לאלוקים, ובחזרה: קולו הצלול של הרב זקס חסר מאוד, בשנים שבהן הותקפה מדינת ישראל בזירה הבינלאומית וגם מול תופעות חדשות כמו הבינה המלאכותית והפופוליזם המתחזק בעולם. אבל מעל הכול חסר לנו מפעלו הכפול. מצד אחד הכניס את העולם החברתי אל לב העולם האמוני, ובכך שינה אותו וריכך אותו.  מצד אחר הבהיר לעולם המוסרי שהוא זקוק לאמונה כדי למצוא את דרכו. אברהם ישב בפתח אוהלו, השכינה לפניו ושלושה זרים בדרך, ולא ראה צורך לבחור ביניהם. הוא קם ורץ לקראתם, והמפגש עם אלוקים נמשך. זו הדרך שהרב זקס פילס, ויהי רצון שנזכה להמשיך בה.