כשאני מסתכל על צרפת, אני נזכר כמה קל היה למנהיגיה להסביר לנו איך צריך להתנהל. מתי להגיב, באיזו עוצמה, כמה איפוק לגלות ומדוע עלינו להבין תמיד את הצד השני. ממרחק בטוח, ישראל נראית להם כמו בעיה שאפשר לפתור באמצעות עוד ויתור ועוד נאום מוסרי. הייתי רוצה לראות את אותה סבלנות כשהאלימות מגיעה לרחוב שלהם.
את היחס הזה אני זוכר היטב מתקופת ז׳אק שיראק, נשיא צרפת בימי האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 נפגשו בפריז אהוד ברק ויאסר ערפאת בניסיון לעצור את האלימות. מבחינתי, התקופה ההיא נחרתה בזיכרון כסמל לפער בין הציפייה הישראלית להבנה לבין היחס שקיבלנו באירופה. שנים חלפו, אבל התחושה שממהרים לשפוט אותנו בלי להבין את המציאות שלנו נשארה.
חייתי באמסטרדם כמעט עשרים שנה. הגעתי כמוזיקאי, בניתי קריירה, הקמתי חברת תקליטים, הכרתי אנשים ואהבתי את החיים שם. אני מכיר את אירופה מתוך עבודה, חברויות וחיי יום־יום. דווקא בגלל זה, ההתפכחות שלי כואבת. קשה להודות שהמקום שהפך לבית כבר אינו המקום שחשבת שהוא.
אירופה אוהבת לדבר על סובלנות, הכלה וקבלת האחר. בעיניי, המבחן מתחיל כשאותו אחר הוא יהודי שמסרב להתנצל על הקשר שלו לישראל. האם גם אז מקשיבים לו? האם גם אז מכבדים את זהותו? האם הוא יכול להסתובב ברחוב עם כיפה וציציות באותה חופשיות שבה אזרח מוסלמי יכול ללכת בלבושו הדתי? לא נראה לי. חופש שמחייב אותך להצניע את יהדותך או להסביר בכל מפגש מדוע אתה קשור למדינה שלך, הוא חופש שאני מתקשה להתפעל ממנו.
גם המחקר האירופי עצמו מצביע על עומק הבעיה. בסקר של הסוכנות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי, שנערך ב־2023 ופורסם ב־2024, דיווחו 96 אחוז מהמשיבים היהודים שנתקלו באנטישמיות בשנה שקדמה לסקר. הנתונים נאספו עוד לפני שבעה באוקטובר. תתארו לעצמכם מה המצב עכשיו. מאה וחמישים אחוז? סטטיסטית זה בלתי אפשרי, אבל לפעמים ככה זה מרגיש. אי אפשר לפטור אותם כתגובה למלחמה בעזה.
יש באירופה אנשים טובים, חברים אמיתיים ותומכי ישראל אמיצים. אני מכיר כאלה ומעריך אותם. אבל יהודי שמנסה להחליט היכן לגדל ילדים צריך לבחון את סביבתו ביושר. ההצהרות היפות של הממשלה אינן מספיקות אם בחיים עצמם הוא מרגיש שעליו לשתוק, להסתיר או להיזהר בכל פעם שעולה המילה ישראל.
לכן, מעבר לכעס על צרפת ולביקורת על אירופה, המחשבה שלי היא על היהודים שחיים שם. אני מבין היטב כמה קשה לקום ולעזוב. יש בית, עסק, שפה, חברים וזיכרונות. גם אני השארתי מאחור חיים שלמים. דווקא משום כך אני אומר: אל תדחו את השיחה הזאת לעוד שנה. שבו עם המשפחה, בדקו אפשרויות ותכננו את הצעד הבא בעודכם יכולים לבחור אותו.
גם לישראל יש אחריות. מי שקורא ליהודים לעלות צריך לדאוג שיוכלו להתפרנס כאן, למצוא דירה, לרשום ילדים למסגרות ולהעביר עסק בלי לטבוע בבירוקרטיה. עולה שמגיע עם מקצוע, ניסיון וקשרים זקוק למדינה שרואה את מה שהוא מסוגל לתרום ופותחת בפניו דלת. אהבת ישראל צריכה להתבטא גם ביחס שהוא מקבל ביום שאחרי הנחיתה.
העלייה מצרפת, צילום: אלישע הנקין, משרד העלייה והקליטה
חזרתי לישראל באוגוסט 2025. ידעתי שיש כאן מלחמה, יוקר מחיה, מחלוקות וקשיים. אני חי אותם כמו כולם. ובכל זאת, יש הבדל עמוק בין התמודדות בבית לבין חיים במקום שבו אתה מרגיש שעליך להצדיק את עצם השייכות שלך.
לצרפתים אני מאחל שיצליחו לשמור על ארצם ועל ביטחון אזרחיהם. לאחיי היהודים בצרפת ובאירופה אני אומר: קחו ברצינות את מה שאתם מרגישים ורואים. ישראל היא הבית שלנו. צריך להכין אותו לקראתכם, וצריך להתחיל עכשיו.