כנראה שבבחירות הקרובות אצביע למישהו שאני לא מסכים איתו בכל דבר.
בניגוד למה שלעיתים נדמה לנו, פוליטיקה היא לא תוכנית ריאליטי. נכון שבישראל הרבה תהליכים חברתיים מתקבלים בציבור כשיש להם ביטוי פוליטי, אבל זה לא התפקיד העיקרי של בית המחוקקים. התפקיד הפשוט שלו הוא לחוקק, ובמקרה הישראלי גם לבצע. ויש הרבה מה לבצע.
אדמונד ברק, אבי השמרנות, טען בנאום בריסטול המפורסם אותו נשא בשנת 1774, שהפרלמנט הוא לא כנס שגרירים של קבוצות שונות בעלות אינטרס, אלא מקום בו לכולם יש אינטרס אחד – טובת העם כולו. ברק עומד מול הציבור שבחר בו ואומר לו שהוא לא מחויב לדעת הקהל שמסתובבת ברחוב ומונעת מקמפיינים ממומנים, אלא רק לטובת הציבור כפי שהוא מבין אותה בשיקול הדעת שלו.
תחשבו על זה. אנחנו רוצים שחברי הכנסת שלנו יהיו חסרי עמוד שדרה וכל קמפיין שנון או לובי רעשן יצליחו להשבית את העשייה שלהם לטובת הציבור? האמת, שאני גם לא רוצה שאני אצליח להזיז את הנציגים שבחרתי בהם כל כך מהר. לא תמיד האזרח הפשוט יודע את כל השיקולים שמובילים לפעולות שונות. הוא לא יושב בקבינט ולא יודע מה קורה מאחורי הקלעים הפוליטיים.
אז איך נדע במי לבחור? ברק לא ביקש מהבוחרים שלו את הקול שלהם בגלל הבטחה שידאג לאינטרסים שלהם או שיבטא את הערכים שלהם בכל מצב. הוא ביקש מהם את האמון בשיקול דעת שלו.
השאלה היא לא רק מי מייצג את כלל הערכים שלי הכי טוב, אלא למי אני חושב שיש את השיקול דעת הכי טוב בעיני להכריע ולבטא את הערכים שלי בתנאים הקיימים, גם אם אני לא תמיד יודע את כל השיקולים.
צריך בגרות פוליטית כדי להכיר בעובדה הפשוטה – הגיוני שאני לא אסכים בכל דבר עם מי שאבחר בו, אבל בתוך סבך הלחצים האינסופי של הנהגת מדינה אני מחפש את מי שאני סומך על המצפן הפנימי שלו.
בצלאל סמוטריץ' ושאר חברי הציונות הדתית הוכיחו פעם אחר פעם שעמוד השדרה שלהם עשוי מברזל. מול לחצי ענק הוא הצליח להשמיע קול תקיף שהוביל את ישראל להכרעה בחזיתות השונות. צביקה מור עמד מול קמפיין פסיכולוגי אדיר והשמיע קול אחר ללא מורא, קול שבזכותו כל החטופים חזרו לביתם בשלום.
גם בפעמים שבהן לא הסכמתי איתו או שאני חושב שהייתי עושה אחרת, אני יודע שההחלטה לא התקבלה מתוך גחמה פופוליסטית או כניעה ללחץ תקשורתי, אלא מתוך שיקול דעת אחראי וראייה אסטרטגית רחבה של המציאות. כשזה ככה, אני מקבל את זה בקלות. אני מעדיף לבחור בפוליטיקאי שבסוגיות מסוימות חושב אחרת ממני אבל פועל מתוך שיקול דעת אמיתי, מאשר חבר כנסת שמושפע בקלות מדעות שונות. כנראה שרק במקרה הוא חושב כמוני.
אין לי בעיה להצביע למי שהיה בממשלה בזמן ה7.10 כשאני יודע שהוא עשה ככל יכולתו כדי למנוע את האסון הנורא. אני רוצה להצביע למי שמעז לומר לי שאי אפשר במצב הנתון לגייס את כל החרדים גם אם קשה לי לשמוע את זה. קל לפזר סיסמאות והבטחות, אבל קשה מאוד להיות אמיץ ולומר שהמציאות לא מאפשרת את מה שהרחוב רוצה.
אני בוחר באומץ.
המבחן האמיתי שלנו כאזרחים הוא מבחן האמון. אני בוחר את הנציג שאני סומך על שיקול הדעת שלו להוביל את מדינת ישראל מול האתגרים הקשים ביותר ולא מישהו שמפזר הבטחות בלי כיסוי, גם אם זה מה שאני רוצה לשמוע.
אני נותן את האמון בסמוטריץ'.