חול המועד האחרון בקבר בני אהרן (אלעזר הכוהן) הזכיר קצת יותר את מירון בשעות חגה מאשר אזור מריבה בשטחים שחלקם מוגדרים שטחי B. מציאות חדשה: אלפים פקדו את קבר בני אהרן מתחילת הסליחות.
במהלך חג הסוכות נערכו במקום תפילות, הפנינג למשפחות ואפילו הקפות שניות, מציאות שמגיעה לממדים מטורפים לגמרי. המבקרים הרבים שהתחילו להיכנס לאתר מצאו את עצמם עוברים ברחוב הראשון של הכפר, בין הבתים שליד בית הספר. בניגוד לכל תרחיש, הערבים המקומיים התחילו להציע להם קפה.
התהליך הזה התחיל רק לפני חצי שנה. לפני כן יהודים היו נכנסים למקום פעם או פעמיים בשנה בלבד בליווי הצבא באוטובוסים ממוגנים כגנבים בלילה. הכניסות המאובטחות ההן אפשרו שהייה של עשר דקות בלבד על הציון. המקום נחשב אז מבחינה תודעתית לאזור שהוא מעבר להרי החושך.
קצת גאוגרפיה של טרור והרבה מאוד קונספציה
כדי להבין את עוצמת השינוי חובה להכיר קודם כול את זירת הפעולה המאיימת שנכנס אליה נעם וגנר, החוואי המקומי. האזור כולו, המכונה עוד מימי המקרא עמק המכמתת, הוא מובלעת המוקפת בשבעה כפרים ערביים השוכנים בשטחי B ו-C. "עוורתא, אודלה, ביתא, בית דג'ן, עין אבוס, חווארה ובורין", וגנר מונה את יישובי הטבעת החונקת המקיפה את העמק. מבחינה ביטחונית מדובר בסביבה עוינת שידעה לא מעט פיגועים. עוורתא, הכפר השוכן ממש בסמוך לקבר, נצרב בתודעה כמקום שממנו יצאו המחבלים שטבחו בבני משפחת פוגל.
שנים התקבעה באזור משוואה של חרדה והסתגרות. "יש מגמת הפחדה שלפיה הערבים זה דבר מסוכן, צריך להיזהר מהם", מנתח וגנר את התודעה ששלטה בשטח ומנעה כניסה שגרתית למקום. התפיסה הזו הכתיבה גם את אופן הפעולה של הממסד ושל הצבא, שעל כל אירוע נקודתי היה פועל בעוצמה מסורבלת ועושה בלגן, "מכניס אין-ספור ג'יפים ממוגני ירי וכל מיני דברים כאלה".
בתוך המציאות המורכבת הזו נותר קבר אלעזר הכוהן מבודד לחלוטין. כאמור, הנוכחות היהודית בו התאפשרה רק בגיחות נדירות ובאבטחה כבדה.
תחילת המהפכה: "רוח חדשה וטובה" ושיטת הכבשים
לפני כחצי שנה יצא וגנר מביתו שביצהר עם עדר כבשים לעבר עמק בורין. בהתחלה ירד לעמק לבדו, ואחר כך הצטרפו אליו פעילים נוספים: "בשיא היינו אני ועוד שישה", הוא משחזר. מכל הקבוצה הוא היה החמוש היחיד.
הרציונל שעמד מאחורי הצעד הזה היה ברור לווגנר: יצירת נוכחות טבעית שאינה מחפשת מלחמות מיותרות. "אנחנו עושים את זה בצורה שקטה ופשוטה כמה שיותר. אנחנו באים בתור חקלאים, לא בתור בלגניסטים", הוא מתאר. ואכן, משהו בגישה הפשוטה שמקבלת אחריות למרחב גרם לשטח להגיב בכבוד. לא נרשמו עימותים מיוחדים עם המקומיים, ווגנר מציין שהיו "דברים קלים כאלה שנגמרו, סגרנו את הפינה שלהם לבד", בלי לערב גורמים חיצוניים.
הפעילות תוכננה כך שתעבור בצורה חלקה מול הצבא, מתוך הבנה עמוקה של צורכי המערכת. "בשלושה וחצי החודשים הראשונים אמרו לנו: תהיו בשקט, ואנחנו ניתן לכם שקט", מספר וגנר. הפיקוד הצבאי, שהיה בתקופת מעבר, רצה בעיקר להימנע מהתלקחות. השקט התעשייתי הוא שאפשר להם לבסס את הנוכחות שלהם בעמק באין מפריע.
ראשי איגוד החוות נפגשו עם האלוף בלוט: "חשיבות גדולה לביטחון"
תודעת בעל הבית: לשנות את המשוואה בשטח
אבל השינוי האמיתי בשטח נבע לא רק מעצם הנוכחות של העדר בעמק אלא מהתודעה של הפעילים: הפסקת התלות המוחלטת בצה"ל לפתרון בעיות מקומיות ושינוי הגישה מול הערבים המקומיים. במקום להמתין לכוחות הביטחון שיתווכו כל חיכוך החליט וגנר לאמץ גישה ישירה של בעל בית. "עד עכשיו תמיד אמרו: אם אנחנו צריכים לבוא לערבים בשביל להיכנס לתוך כפר, אנחנו חייבים לבוא לערבים עם כוח וזרוע ולהיכנס עם צה"ל", הוא מסביר את הקונספציה הישנה, ומציג את החלופה שפיתחו: "אנחנו באים ומתנהגים כמו בעלי בית. לא מראים פחד".
מבחינת וגנר יש משהו הרסני באופן שאנחנו מדמיינים את הערבים. "זה נכון שהם אויבים שלנו, אבל בסוף הם בני אדם, עם כל הרגשות והפחדים שיש להם גם מולנו". התפיסה הזו הובילה לביטול ההכרחיות בתיווך צבאי במקרי חיכוך נקודתיים, ולכן גם למניעת התלקחויות גדולות. כאשר מתרחשים אירועים שגרתיים כמו זריקות אבנים של ילדים קטנים בכפר, השיטה של החווה היא לפתור את זה באופן ישיר. "עבודה מול האזרח, לא עבודה מול הגורמים, אין מי שיתווך לי את הקשר לבני אדם".
השינוי האמיתי בשטח נבע לא רק מעצם הנוכחות של העדר בעמק אלא מהתודעה של הפעילים: הפסקת התלות המוחלטת בצה"ל לפתרון בעיות מקומיות ושינוי הגישה מול הערבים המקומיים
דוגמה מובהקת למודל הזה בפעולה התרחשה סביב בית הספר לבנים בעוורתא. באחד הביקורים במקום נחשף אלחנן גרונר לכתובות תמיכה בטרור שהתנוססו על קיר בית הספר הקרוב לקבר, ופרסם זאת בערוצים שלו לאחר שהעביר את המידע לצבא ועלתה דרישה למוחקן. בפוסטים שפרסם הוא תיאר את האבסורד ואת הסכנה: קירות מלאים בכתובות תמיכה בחמאס, בפת"ח ובחזית העממית במרחק של 850 מטר מחטמ"ר שומרון ויוצרים מציאות שבה ילד מתחנך לאורם של מחבלים בדרכו לבית הספר, ובסוף למעשי רצח כדוגמת טבח משפחת פוגל.
וגנר מתאר כיצד הם קיבלו עליהם אחריות לאירוע הזה: "הוצאנו את מנהל בית ספר החוצה, הבאנו אותו, אמרנו לו: תקשיב, אנחנו לא רוצים לעשות בלגן. יום אחרי זה הוא העמיד את התלמידים שלו, והם צבעו את כל הקירות".
הסוד להצלחה ולציות, לפי וגנר, טמון בניהול נכון של החיכוך ובהצבת דרישות ברורות אך מציאותיות, שמציבות קו אדום של היעדר אלימות. הוא מבהיר כי הגבולות מוגדרים היטב ולא נועדו לדחוק את המקומיים לפינה קיצונית: "אני לא דורש מהם לעוף מהבית, זה דברים שהם בסך הכול נורמליים. לא לזרוק אבנים". הפגנת בעלות הבית, מתברר, עובדת דווקא כשהיא מבוססת על נחישות חסרת פשרות מחד גיסא ועל דרישות נורמטיביות של שמירה על הסדר מאידך גיסא.
אומנות האיזון: העבודה עם הממסד
חלק בלתי נפרד מההצלחה של וגנר בשטח נובע מיכולתו לתמרן מול רשויות המדינה – צה"ל ומנהלת התיאום והקישור – שהוא רותם למען מטרותיו במקום לצאת נגדן חזיתית. תפיסתו גורסת כי אפשר וצריך להשתמש בכלים שהמערכת מציעה. למשל, הוא מתאר כיצד הפעיל את המת"ק, שנוטה לא פעם לאכוף חוקים רק כלפי מתיישבים, כדי לעצור שפיכת פסולת מצד פלשתינים. "קפצתי כבר שלוש פעמים על ביוביות ששפכו ביוב בשטח, כולל תמונות, כולל הכול", הוא מספר. "ברגע שאני מביא לו את הנתונים מהשטח, כי אני נמצא כל הזמן בשטח, אין לו הרבה לאן לברוח".
הגישה האסרטיבית הזו מול הרשויות כוללת גם הפגנת נוכחות מפתיעה במקומות שהערבים והממסד אינם מצפים לה. וגנר מתאר אירוע שבו נציגי המת"ק הגיעו לביתו של פלשתיני שהתלונן על הרס חקלאי במסיק. וגנר החליט להצטרף אליהם: "נכנסתי לתוך הבית. והערבים היו בהלם, מה, מה קורה פה כאילו? באים להתלונן, ופתאום ההוא מופיע לנו פה". כשהמת"ק ניסה לרמוז לו לצאת, הוא סירב. "אני יושב פה עכשיו, אני שומע. אני פה. ואז הם קולטים שיש בעל בית אחר ואי אפשר לספר סיפורים".
במקום לדרוש מצה"ל לשנות את המדיניות מלמעלה, הפעילים שומרים על שקט טקטי בשטח, והוא מאפשר למערכת הצבאית להעלים עין ולהכיל את הנוכחות במקום להיאבק בה. כך נוצר איזון חדש שמתאפשרת בו פעילות רציפה ונוכחות משמעותית
מבחן נוסף של עימות שכמעט התלקח היה בהושענא רבה, כאשר וגנר יצא לגיחה בצפון, ובהיעדרו פרצו עימותים וזריקות אבנים בין ערבים ליהודים במקום. הצבא נכנס ללחץ והזניק "גדוד מג"ב, העלה אותם לציון ואמר: יאללה, אנחנו עושים פינוי". וגנר מיהר לחזור, הגיע עשר דקות אחרי הכוחות וקיבל עליו אחריות לאירוע מול המפקד בשטח: "אמרתי לו: אחי, לא הייתי פה. אם הייתי פה, זה לא היה קורה. נהיה פה בלגן. עכשיו אני פה, אני דואג להושענא רבה. הלילה הזה אין זריקות אבנים, אין חיכוכים". הלילה אכן עבר בשקט, והאירוע הוכיח שהצבא מוכן לזרום עם הנוכחות האזרחית כל עוד היא מונעת הידרדרות ביטחונית.
וגנר מדגיש כי תפיסת הפעולה שלו אינה קבועה או נוקשה, אלא מושתתת על גמישות טקטית מתמדת. הגישה הזאת באה לידי ביטוי בשני מישורים מקבילים. עם הפיקוד הצבאי הוא מקפיד לנהל יחסי עבודה קורקטיים המבוססים על הדדיות: "לדבר עם המח"ט, כי המח"ט, ואללה, מושיט לי יד, ואני אושיט אותה בחזרה". מנגד, בזירה הפלשתינית, הוא פועל בקור רוח ובורר את מאבקיו. "צריך ללמוד על מה אתה שובר כלים ועל מה לא".
מהמכמתת לשכם: מודל הפעולה וההשלכות לעתיד
וגנר מודה כי לא המציא את השיטה בעצמו אלא ליקט אותה מניסיון של שנים בשטח, מאז היה נער. המודל מבוסס על הגעה עקבית עם עדר כבשים אל השטח, ללא יצירת חיכוך יום-יומי, ועל הרגלה הדרגתית של הסביבה המקומית לנוכחות יהודית טבעית של תודעת בעלי בית. כאמור, בלב התפיסה עומד הרעיון של קבלת אחריות אזרחית למרחב ולקיחת הגורל בידיים במקום להישען באופן בלעדי על גורמי הביטחון.
נקודה חשובה שצריך להכיר היא שהמודל הזה מתאפשר גם בזכות ניצול חכם של המעטפת החוקית הקיימת, כמו ההבנה ששהייה של ישראלים בשטחי B היא למעשה חוקית ואינה אסורה כל עוד אין צו אלוף ספציפי המגביל זאת. במקום לדרוש מצה"ל לשנות את המדיניות מלמעלה, הפעילים שומרים על שקט טקטי בשטח, והוא מאפשר למערכת הצבאית להעלים עין ולהכיל את הנוכחות במקום להיאבק בה. כך נוצר איזון חדש שמתאפשרת בו פעילות רציפה ונוכחות משמעותית.
הצלחת המודל בעוורתא מעלה שאלות לגבי מוקדים אחרים ביהודה ושומרון, ובראשם קבר יוסף בשכם. איש לא דמיין שהמציאות סביב קבר אלעזר יכולה להשתנות מקצה לקצה בזמן קצר כל כך, והשינוי ממחיש כיצד דברים יכולים להתהפך כמעט ברגע.
המעבר ממשוואה של פחד והסתגרות למציאות שבה אלפים יכולים לפקוד את המקום כעניין שבשגרה מציג דפוס פעולה מעשי. התהליך מתחיל בהחלטה נקודתית של אזרחים לרדת לשטח ויכול להסתיים בשרטוט מחדש של גבולות האפשר.