הסיפור של יוסף חדאד והאמירות על מדינה פלשתינית ממסכות במובנים רבים את הנקודה המהותית שמפלגתו המעניינת של וינטר מבררת. הדרמה שנוצרת סביבה מיום היווסדה היא תוצר אינטואיטיבי של הנקודה המהותית שהיא מציפה. כתבנו כאן לא-פעם על שתי התפיסות השונות של הברית הישראלית. אפשר לכנות אותן בפשטות "ברית המשרתים" לעומת "ברית סיני".
ברית המשרתים אומרת: מי שמשרת, נושא בנטל ותורם למדינה הוא השותף הטבעי שלי. מכאן גם נובעת הסתכלות מסוימת על החברה החרדית: מי שאינו משרת אינו חלק מלא מהברית. ברית סיני מתחילה במקום אחר. היא אומרת שהשותפות במדינת ישראל אינה מתחילה בשירות למדינה אלא בזהות היהודית שלה. השירות חשוב, הצבא חשוב, הנשיאה בנטל חשובה מאוד, אבל הם אינם מקור הברית. הברית קדמה להם.
בין עופר וינטר לחלקים ניכרים במחנה הלאומי. והיא גם הנקודה שבגללה, ובצדק, יש מי שמסמנים אותו כמי שיצטרף בסופו של דבר לממשלת שמאל, גם אם הוא אולי לא רואה את עצמו עושה זאת באופן אוטומטי.
אפשר להניח על וינטר, כפי שראוי להניח על כל אדם שבוחר להקדיש את חייו למדינה ולעם, שמדובר באדם ערכי ובעל כוונות טובות.
אבל בפוליטיקה, ובוודאי אצל מנהיג, הבחירות שאדם עושה והעמדות שהוא בוחר לייצג בציבור חשובות הרבה יותר מהכוונות הטובות שמאחוריהן. חשוב לשים לב שווינטר בחר לתייג את עצמו בשלוש נקודות מהותיות: הראשונה היא ביטחון. הנקודה השנייה היא יוסף חדאד. השלישית היא המאבק סביב גיוס החרדים.
לא רק ימין ושמאל
הוויכוח הישראלי אומנם עדיין מתנהל בשפה של ימין ושמאל, ביטחון, שטחים, פלשתינים וצה"ל, אבל כבר כמה שנים טובות עוד ועוד חלקים מהעם מבינים שכל הוויכוחים על הרפורמה במערכת המשפט ועל הדמוקרטיה הם תוצרים של ויכוח הרבה יותר יסודי ועמוק על מהי מדינת ישראל: האם זו מדינה שאומנם מיועדת ליהודים, אבל בסופו של דבר מבחן השותפות המרכזי בה הוא מבחן אזרחי, והשותפות בה נבחנת בשאלה מי תורם, משרת ונושא בנטל, או שזו מדינה יהודית במובן עמוק יותר, שמקורה בברית ובייעוד יהודי, ולכן הזהות המשותפת קודמת לשאלת השירות?
זה לא אומר שמי שמאמין בברית המשרתים הוא בהכרח שמאלני, וזה גם לא אומר שמי שמאמין בברית סיני מתנגד לשירות בצה"ל. ממש לא. אבל אלה שתי תפיסות שונות מאוד של המדינה, ומהן יוצאות נגזרות ביטחוניות וחברתיות מרחיקות לכת. בסוף המפה הפוליטית מתחלקת על פיהן. גם מי שמנסה לדבר על כן ביבי ולא ביבי מתכוון בעומק בסוף לוויכוח הזה. בשלב הזה ביבי – אולי בלי שכיוון לכך – עומד בראש המחנה הלאומי, המייצג את ברית סיני, לעומת המחנה האזרחי, שמבחינתו הברית היא ברית המשרתים.
הבוחר האינטואיטיבי במחנה הלאומי עדיין רוצה ביטחון, כוח, ריבונות וימניות. אבל הוא הפנים שהמאבק האמיתי אינו רק על השאלה מי יהיה קשוח יותר מול האויב, אלא באיזה צד של זהות אתה נמצא. ולכן אף שחשוב לו הביטחון, הליכודניק בוחר את בן הברית הפוליטי שלו באזור החרדי למרות המחלוקת סביב השירות הצבאי, ולעומת זאת הוא מתרחק כמו מאש מגנרלים גדולים שהשיח שלהם הוא אזרחי. הוא מבין באופן הכי עמוק והכי חד שהוויכוח הוא על הזהות של המדינה. ואכן, הביטחון הוא תוצר ישיר של ויכוח היסוד הזה.
קלף הביטחון כבר אינו עובד
עופר וינטר מגיע אל הפוליטיקה נושא מטען ביטחוני ואמוני עצום. יש לו זכות גדולה על עמידתו בחזית ועל האופן שבו ביטא את האמונה היהודית שלו בימים שהכניס לעזה את גבעתי כשעל שפתיו "שמע ישראל" עוד הרבה לפני שהשיח בצה"ל השתנה, והוא אף שילם על זה מחיר.
אבל כאשר מנהיג פוליטי מתעקש לדבר בעיקר במונחים של ביטחון, שירות ושותפות בין מי שנושאים בנטל, הוא בוחר, גם אם לא התכוון לכך, בשפה של הברית האזרחית. זאת בחירה מהותית, ואין דרך לברוח ממנה. זה בולט גם ביחסו לחרדים ובבחירתו לשים בחזית את הנושא הזה, וגם בהכנסת לוחם גולני ולוחם לאומי כמו יוסף חדאד, ערבי אוהב ישראל, תחת הכותרת "עמך ישראל" ובהבטחה שהוא יכול לשמש שר במדינה בדיוק כמו כל אזרח אחר.
אמור לי מי בן בריתך
אם כן, זו השאלה: באיזה צד אתה נמצא כאשר אתה צריך לבחור את הברית הפוליטית שלך?
המחנה הלאומי בוחר פעם אחר פעם בברית עם החרדים למרות המחלוקות הקשות איתם, משום שהוא מבין שהמכנה המשותף העמוק יותר הוא הזהות היהודית של המדינה. אפשר לחלוק על הבחירה הזאת. אפשר לטעון שהיא מוטעית. אבל זו תפיסת עולם עקבית. במחנה האחר לעומת זאת השותפות עם החרדים נתפסת לא-פעם בעייתית, משום שהחרדים אינם עומדים במבחן המרכזי: מבחן השירות והנשיאה בנטל. וזה בדיוק הוויכוח.
זה מה שהפך את בנט לבנט עוד לפני שהוא עשה בנט. הרבה לפני פרשת המרמה או ההידרדרות הפוליטית של נפתלי בנט, הייתה לו טעות יסודית יותר. הוא לא הבין עד הסוף את מה שמיליוני ישראלים, כולל ליכודניקים חילונים, מבינים באופן פשוט: הוויכוח הישראלי אינו רק על ביטחון. הוא על זהות.
לכן גם השאלה אם מנסור עבאס הוא אדם מתון או קיצוני לא הייתה צריכה להיות השאלה המרכזית. גם אילו היה חסיד אומות העולם, לא היה נכון להעמיד ממשלה של המחנה הלאומי על קולותיה של מפלגה שאינה מקבלת את יסודות הזהות הלאומית היהודית של המדינה.
הביטחון וההכרעות מול הערבים, כפי שהתברר, היו תוצר לוואי של הבחירה בברית הפוליטית האזרחית. ולכן גם יוסף חדאד איננו הסיפור.
חדאד הוא איש ציוני, אוהב ישראל, איש הסברה מוכשר, בן ברית של ישראל במאבקים רבים ואדם שראוי להערכה על הדברים האדירים שהוא עושה. אבל כאשר וינטר מסביר את הבחירה בו בהיותו "איש גולני", "אח שלנו" וישראלי שנלחם למען המדינה, הוא עושה בחירה רעיונית עמוקה וקריטית מאוד: הוא בוחר בברית האזרחית על פני הברית היהודית.
האם חדאד יכול להשתלב בפוליטיקה הישראלית? בוודאי. האם הוא מנהיג ממלכתי ככל היהודים במדינה היהודית? ודאי שלא. זאת אינה שאלה של גזע אלא שאלה של מהות, כי ביום שחדאד ירצה להתגייר, הוא מהותית יהיה חלק מהברית היהודית. אין לנו עניין שהוא יתגייר, לא דתית ולא הסברתית, אבל זאת נקודה מהותית שאי אפשר למחוק במדינה היהודית. על זה המחלוקת: המדינה הזאת על פי המחנה הלאומי אינה רק מסגרת אזרחית, היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא מקבלת באהבה ובחיבוק כל גוי שרוצה לתמוך בכך מבחוץ.
באיזו ממשלה ישב וינטר?
אין צורך להמתין לתוצאות הבחירות, לאחוז החסימה או להרכבת הממשלה כדי להבין לאן הדברים עלולים להתפתח. הבחירות הפוליטיות של וינטר כבר מספרות הרבה. אומנם לא נכון להגיד שהוא ילך בהכרח עם השמאל, ואפשר אולי אפילו להאמין שיעדיף את נתניהו. הוא יכול להיות ימני מאוד בענייני ביטחון, ריבונות והתיישבות. הוא יכול להחזיק בעמדות לאומיות מובהקות בנושאים רבים. אבל אדם יכול להיות ימני בביטחון ועדיין לבחור בברית פוליטית שאינה הברית של המחנה הלאומי.
ולכן בהכרח אפשר להסיק מכאן – לא מספקולציות אלא מהבחירות שהוא עשה ממש בפיו – שאם תהיה קונסטלציה פוליטית, אפילו רק גבולית, להקמת ממשלת שמאל חילונית, וינטר יהיה שם גם יהיה. ואם הערבים יעזרו להקימה באופן כזה או אחר, הוא יהיה שם.
זה בדיוק מה שצריך לומר לדתיים רבים שמתלבטים ביחס אליו. כל בחירה שלכם לגיטימית, אבל כדי שלא לשגות שוב באותה תרמית כביכול שהייתה כאן עם נפתלי בנט, חשוב להביט למקום שווינטר נמצא בו. הוא נמצא בברית המשרתים עם יוסף חדאד התותח.
יש הרבה מאוד דתיים שזה סבבה להם לגמרי, והם בחרו את הברית האזרחית על פני הברית הזהותית יהודית. אבל בתומכיו יש גם דתיים רבים שנמצאים במהותם במחנה של ברית סיני, וסיטואציה פוליטית חדשה כמו תופעת וינטר עלולה לשים את הקול שלהם במקום שהם ממש לא ירצו לראות אותו. קרי, ממשלה שהיא לאו דווקא שמאלנית מבחינה ביטחונית, אבל כן אזרחית-חילונית, ובקלות תחבור גם לערבים ברגע קטן של חולשה.
במובן הזה פרשת יוסף חדאד והאפשרות למדינה פלשתינית אינה הפתעה. היא תוצאה כמעט מתבקשת. כאשר המבחן אזרחי, חדאד הוא אח. כאשר המבחן הוא ברית יהודית, הדברים מורכבים יותר. זו בסופו של דבר הדרמה האמיתית שמתחוללת כאן: לא בין וינטר לחדאד ולא בין תומכי גיוס החרדים למתנגדיו, אלא בין שתי תפיסות של מדינת ישראל, מדינה של משרתים או מדינה של עם. והוויכוח הזה רק מתחיל.