בשבוע שעבר נחשפנו כולנו לדיונים ולפסיקה סביב עופר כסיף, סמי אבו שחאדה, רע"ם והרשימה המשותפת. אלו מקרים מובהקים שבהם בית המשפט העליון עומד מצד אחד, ורובו המוחלט של הציבור בישראל נמצא בצד השני.

חשוב להדגיש, לפעמים בית המשפט נדרש לפסוק באופן לא-פופולרי. למען האמת, במקרים מסוימים זהו תפקידו. כאשר החוק ברור וחד, לעיתים יש צורך לשחרר אדם שהציבור משוכנע שרצח או להרשיע אדם שהציבור משוכנע שהוא חף מפשע. לעיתים כאשר החלטה פופולרית של הממשלה התקבלה בניגוד לחוק, נדרש בית המשפט לבטל אותה, ולפעמים כמובן נדרש להותיר על כנה החלטה לא-פופולרית שהתקבלה כחוק.

אבל זה אינו המקרה בענייני פסילת הרשימות. שם השופטים פועלים גם בניגוד לדעת רוב הציבור וגם בניגוד לחוק המפורש והחרות. לא יכול להיות חוק ברור יותר מסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת.

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לרבות בהתבטאויותיו, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

 

האם יש אדם אחד שיכול לקרוא את החוק הזה ולחשוב שעופר כסיף יכול להתמודד לכנסת? האם יש אדם אחד שיכול לקרוא את החוק הזה ולחשוב שמפלגה שקידמה חקיקה לביטול חוק השבות וחברי מפלגה שמקדמים במפורש אידאולוגיה שלפיה מדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה ולא מדינה יהודית, יכולה להתמודד בבחירות?

מסתבר שיש אנשים שכאלה, והם יושבים בבית המשפט העליון. כל שופטי בית המשפט העליון, ללא יוצא מן הכלל, גם ה"שמרנים" שבהם, סירבו לפסול את רע"ם ואת הרשימה המשותפת.

באמצעות הליך הפסילה קיבל הציבור הישראלי הצצה מעניינת מאוד להלכי הרוח בבית המשפט העליון. זה קרה בראש ובראשונה דרך הדיונים והערות השופטים במהלכם (זו בדיוק הסיבה שבתוכנית חוק וצדק 2.0 של הציונות הדתית כללנו את הדרישה שכל דיוני בג"ץ יוקלטו וישודרו. מגיע לציבור להבין כיצד מתקבלות ההחלטות בעניינו).

אבל זו הייתה רק מנת הפתיחה. עם סיום הדיונים הודיע השופט עמית קבל עם ועולם שיש רוב לפסילתו של סמי אבו שחאדה ושהשופטים נותנים לו הזדמנות להתפטר מהרשימה כדי שלא יצטרכו לכתוב פסק דין בעניינו.

מה הרוויח סמי אבו-שחאדה מהדיל האפל הזה, כולנו יודעים ומבינים. הוא הרוויח שלא יהיה פסק דין בעניינו שקובע קביעות קשות, שגם יקשו עליו להתמודד בעתיד. הוא גם הרוויח בכך שההקרבה שלו הקלה מבחינה ציבורית על השופטים להתיר למפלגת תומכי הטרור שלו, בל"ד, להתמודד לכנסת במסגרת הרשימה המשותפת.

אבל מה הרוויחו השופטים? איש לא יוכל לחלוק שההחלטה התמוהה שלהם להימנע ממתן פסק דין פגעה קשות בהם ובבית המשפט. על ההחלטה נמתחה ביקורת גם מימין וגם משמאל, גם מעיתונאים שאוהדים את בג"ץ וגם מכאלה שנוקטים קו ביקורתי. כולם ראו בכך התחמקות מהחובה הציבורית המוטלת על השופטים ופחדנות לעמוד מאחורי עמדותיהם.

ובכן, מה הרוויח יצחק עמית? למה פעלו כך שופטי בג"ץ?

התשובה שלי היא שבית המשפט הפנים היטב את כללי המשחק החדשים של הרפורמה במערכת המשפט. בעבר יכול בית המשפט להרשות לעצמו להכשיר את עזמי בשארה ואת חנין זועבי, ומבחינתו זו הייתה מכה קלה בכנף. והסיבה הייתה פשוטה. השופטים יכלו להתחבא מאחורי הנמקה משפטית, מופרכת ככל שתהיה, ונבחרי הציבור, התקשורת והציבור כולו היו משתפים פעולה. קנינו טענות על "קשיים ראייתיים", "מסה קריטית" או כל מיני מונחים שנשמעים משפטיים אבל למעשה מכסים על אג'נדת שמאל קיצון שיצאה מבין דפי עיתון 'הארץ'.

הרפורמה במערכת המשפט הוציאה את המרצע מן השק. הציבור הבין לחלוטין שמדובר במפלגת בג"ץ. שאין מאחורי ההנמקות הכאילו משפטיות דבר וחצי דבר. יש כאן פוליטיקאים בגלימה שמחליטים החלטות פוליטיות וצריכים להישפט על סמך תוצאות ההחלטות שלהם.