חיים של מדינה מלאים בהכרעות. כל החלטת ממשלה או פסיקה של בית המשפט היא למעשה הכרעה בין ערכים שונים. השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא מהם אותם ערכים: אילו ערכים מנחים את הנהגת המדינה, מי מגדיר אותם ואיך מחליטים איזה ערך גובר במקרה של התנגשות בין ערכים?
העולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השנייה החליט להגדיר ערך אחד מרכזי ולהציב אותו מעל כל ערך אחר: כבוד האדם. בכל צומת שנדרשת בו הכרעה מעדיפים הליברלים את כבוד האדם על פני כל ערך אחר. ערכים לאומיים, ערכי משפחה וערכי היהדות נדחים פעם אחר פעם מפני אותה "זכות יסוד" בלתי ניתנת לערעור.
התורה אינה מקבלת את החוויה הסובייקטיבית של האדם כמדד המוסרי העליון. היא מכירה בכך שהאדם הוא בעל יצרים וחולשות, ולכן גם הרגשות שלו עצמם עומדים לבחינה
הנה כמה דוגמאות מהשנים האחרונות:
ברובד הביטחוני מדינת ישראל ניצבת בפני מלחמה עיקשת נגד ארגוני הטרור. בכל פעם שמתרחש פיגוע, לא עלינו, אנו שומעים ממנהיגי המדינה את המשפט "נרדוף את המחבלים שביצעו את הפיגוע". זה טוב ויפה, אבל מה הלאה? האם בכך נמנע את הפיגוע הבא?
כדי למנוע פיגועים עתידיים יש לנקוט צעדים מרתיעים גם כלפי הסביבה של המחבל. אבל כאן ניצבת המדינה בפני בעיה: איך אפשר למשל להרוס את בית המחבל ולגרש את משפחתו? הרי יש בכך פגיעה בזכויות האדם שלהם. כך זכויות הפרט מונעות ממדינת ישראל להגן על אזרחיה.
פגיעה נוספת מתרחשת בערכים הציוניים של המדינה. בעבר היה ברור לכול שהציונות באה להקים בית לאומי לעם היהודי, ולכן עיקר העיסוק שלה צריך להיות הקמה של יישובים יהודיים בכל רחבי הארץ. אבל מאז בג"ץ קציר בשנת 2000 הדבר הזה איננו אפשרי. בג"ץ בפסיקתו קבע שהקמת יישובים ליהודים בלבד היא "אפליה פסולה", ואכן, מאז נמנעה המדינה מלהקים יישובים יהודיים בנגב ובגליל. הערך של ייהוד הגליל הפך למעשה לגזענות. עם ישראל מאבד את אחיזתו באזורים שלמים בארץ, אבל איננו יכול להגן על עצמו בגלל ערכי השוויון המדומים.
דיקטטורת הרגש ופירוק מוסד המשפחה
בשנים האחרונות, עם עליית ערכי הפרוגרס, החמירה הבעיה. הפרוגרסיבים הרחיבו עוד יותר את הגדרת המושג כבוד האדם. כיום כבר לא מדובר רק בפגיעה מובהקת ואובייקטיבית. גם טענה של אדם על פגיעה ברגשותיו תתקבל כעובדה מוגמרת. החוויה הסובייקטיבית הפכה לאמת המידה לאמת מוסרית.
נוסף על כך הפרוגרס מחלק את העולם למדוכאים ומדכאים, חזקים לעומת מוחלשים. על פי החלוקה הזאת, המוחלשים תמיד צודקים. בקבוצת המוחלשים אפשר למצוא נשים, ערבים, להט"בים ועוד. אם מישהו מהם טוען לפגיעה ברגשותיו, הדבר מתקבל כעובדה בלתי ניתנת לערעור.
דוגמה לדבר אפשר למצוא במאבק סביב חוק הלאום. רבים במגזר הדרוזי טענו שחוק הלאום פוגע ברגשותיהם. ייתכן שהם באמת נפגעו, אבל האם זה הופך את הטענה שלהם לאמיתית ומוסרית? הרי מצד האמת אי אפשר להצביע על שום אפליה. הדרוזים, מגזר יקר שתורם רבות למדינה, עדיין מקבלים את כל זכויות האזרח. האם בגלל הרגשה לא-נעימה של קבוצת מיעוט נמחק את הזהות של העם? אבל בשיח הפרוגרסיבי אי אפשר להתווכח עם טענה על פגיעה ברגשות. כל פגיעה ברגשות המיעוט היא דיכוי.
בצורה דומה המדינה נכנעת לרגשות של להט"בים. כל שני אנשים שטוענים כי הם מרגישים שהם משפחה מקבלים הכרה מהמדינה, כדי חלילה לא לפגוע ברגשותיהם. המדינה מאפשרת לזוגות להט"בים לאמץ ילדים. היא מכריחה את בתי החולים להעניק טיפולי פוריות לנשים יחידניות גם במקרה שהדבר מנוגד להשקפת העולם של בית החולים.
כיום כבר אי אפשר לדבר על משפחה מסורתית, אסור לומר "אבא ואימא זו משפחה", כי זה פוגע ברגשות של מי שחושבים אחרת. בשם כבוד האדם, השוויון והחוויה הסובייקטיבית מפרקים את המשפחה המסורתית. שוב ושוב מוותרים על ערכי התרבות של העם בשם פרשנות סובייקטיבית של ההרגשה של הפרט.
המענה התורני: איזון מוסרי ואחריות לאומית
לעומת שיח הזכויות הליברלי-פרוגרסיבי, שמתמקד רק בכבוד האדם ובתחושותיו, התורה מציבה עולם ערכים רחב הרבה יותר. היא נותנת משמעות גם לערכים תרבותיים, לזהות לאומית ולערכי משפחה. יתרה מזאת, התורה אינה מקבלת את החוויה הסובייקטיבית של האדם כמדד המוסרי העליון. היא מכירה בכך שהאדם הוא בעל יצרים וחולשות, ולכן גם הרגשות שלו עצמם עומדים לבחינה. התורה מכירה ביצר הטוב וביצר הרע ומדריכה אותנו לבחור בטוב על פני הרע.
המדינה היהודית שאנו שואפים אליה איננה מתמקדת בערך אחד בלבד שהופך לחזות הכול. התורה מרחיבה לנו את סל הערכים ויוצרת איזונים בין ערכים שונים. ערכי הפרט והכלל, כבוד הבריות וכבוד האומה, לאומיות ואוניברסליות, כולם מוצאים את מקומם הנכון והמאוזן.
המאבק על דמותה היהודית של המדינה איננו רק מאבק על סעיף חוק כזה או אחר. השאלה היא אם המדינה תתנהל על פי סל הערכים הצר של העולם הפרוגרסיבי, שבו כבוד הפרט הוא הערך היחיד, או על פי סל הערכים הרחב של העם היהודי. אם השפה תהיה שפה של זכויות, שוויון ותחושות סובייקטיביות, או שפה יהודית של מצוות, ערכי נצח ואחריות לפרט, למשפחה, לעם ולארץ.
