במוצאי יום הכיפורים תשנ"ז, לפני שלושים שנה, פרצו מהומות מנהרות הכותל: שלושה ימים של לחימה נגד צבא המשטרה הפלשתינית, שהוקם רק שנתיים וחצי קודם לכן במסגרת הסכם אוסלו.

הרקע היה כביכול פתיחת מנהרת יציאה ממנהרות הכותל, שהיו עד אז ללא מוצא, והמבקרים בהן הגיעו עד נקודה מסוימת ואז שבו על עקבותיהם. בשנים שקדמו למהומות ניהלה המדינה מגעים עם הווקף ועם המועצה האסלאמית העליונה בהנהגת השיח' המסית עכרמה סברי, שעדיין פעיל עד היום בירושלים, בניסיון להשיג הסכמות על פתיחת המנהרה בלב ירושלים.

את פתיחת המנהרה דחה תחילה רבין, ולאחר שנרצח דחה אותן גם פרס שוב ושוב. הווקף מצידו החל, עם התנועה האסלאמית בהנהגת ראאד סלאח, לבנות מסגד חדש ב'אורוות שלמה' שבהר הבית, בטענה כי היהודים עלולים לדרוש חלוקה של הר הבית במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע בהסכם אוסלו.

בווקף איימו על המשטרה: "הדבר יעורר אווירה של מתח ואי-שביעות רצון ויגרום נזק לכלכלה ולתדמית של העיר". בפועל דחתה הממשלה מצד אחד את פתיחת המנהרה, ומצד שני אפשרה לווקף לבצע עבודות באורוות שלמה, שכללו הכנסת כלים כבדים.

ביולי 1996 נכנס בנימין נתניהו למשרד ראש הממשלה לאחר שניצח בבחירות. כמה שבועות לאחר מכן נפגש נתניהו עם יושב ראש הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, במעבר ארז. במרכז השיחות הייתה העברת השליטה על העיר חברון, העיר המרכזית היחידה שלא הועברה לרשות הפלשתינית בהסכם אוסלו ב'. באותן שיחות, שנערכו שלושה שבועות לפני פרוץ המהומות, לא הושגו הסכמות.

במוצאי יום כיפור תשנ"ז הודיע נתניהו על פתיחת המנהרה. כמה מקציני הצבא והשב"כ טענו כי נתניהו הציב בפניהם עובדה מוגמרת בנוגע לפתיחתה. נתניהו מצידו טען כי עמי איילון, ראש השב"כ, תמך בפתיחת המנהרה.

למחרת פרצו מהומות ביהודה ושומרון וברצועת עזה. גם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל הכריזה על שביתה כללית וקראה לעצרות ולתהלוכות. מנהיג הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת, שחתם מול ישראל על הסכמי אוסלו, שלהב את הרוחות אגב הפצת השקר כי המנהרה עוברת תחת הר הבית ופוגעת בקודשי האסלאם. ערפאת ציטט מן הקוראן: "אלוהים קנה מן המאמינים את נפשם ורכושם כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם… יהרגו וייהרגו".

שוטרי הרשות הפלשתינית נגד חיילי צה"ל

יממה לאחר פרוץ המהומות החלו חילופי אש בין שוטרים פלשתינים לחיילי צה"ל. זה היה העימות הראשון בין ישראל לפלשתינים לאחר הסכמי אוסלו שהיה בו שימוש רחב בנשק חם. שוטרים פלשתינים ירו על כוחות צה"ל שרק אתמול ערכו איתם סיורים משותפים. בצה"ל עדיין לא היו מוכנים כלל להיפוך הקנים. במסגרת אשליית אוסלו לא נערכו למציאות החדשה. בסיכום שנערך לאחר האירועים צוין כי אמצעי הלחימה לא היו מותאמים וכי היה מחסור בעמדות ובכלי רכב ממוגנים.

ביום השני למהומות נרשמו חילופי אש בקבר רחל בבית לחם, ברמאללה וברחבי רצועת עזה. היום הקשה ביותר היה היום השלישי, י"ג בתשרי, שבו לבדו נהרגו 13 חיילים. בבת אחת התפתחו קרבות קשים בכפר דרום, בצומת גוש קטיף ובמתחם קבר יוסף.

צה"ל החל להזרים כוחות וקירב טנקים למרכזי הערים. עמיקם עמיאור נפצע אנושות מירי צלף כשניסה להדוף מתקפה ערבית על מוצב זיוונית ברצועת עזה, ומת מפצעיו. ברמאללה נהרג רס"ן אבי מימון, מ"פ בדוכיפת, באזור קלנדיה, לאחר יממה של קרבות שבהם חילץ שמונה מפקודיו שנפצעו. הוא נהרג מירי מתוך צעדה של מאות ערבים שפרצו את המחסום בעת שניסה לתפוס מחסה.

השוטרים הפלשתינים ביקשו מהמח"ט כי יכניס אל תוך מתחם הקבר את כל הכוחות, והם ישמרו על הג'יפים וידאגו לפזר את המתפרעים. המח"ט נפל בפח והסכים להצעה. לוחמי מג"ב עזבו את העמדות האסטרטגיות שתפסו, וכלל הכוחות נכנסו אל מתחם הקבר עצמו. הג'יפים נשארו מחוצה לו

שלושה חיילים נהרגו בצומת נצרים. שם עמדה עמדת שוטרים פלשתינים מול עמדת חיילי צה"ל. עשרות מחבלים הגיעו למקום ורגמו באבנים ובבקבוקי תבערה שיירת כלי רכב צה"ליים שעברה בו. הג'יפ של המ"פ, שהגיע לצומת, נפגע מירי של שוטרים פלשתינים מהעמדה ממול. סמ"ר ויסאם עמאר, חייל שהיה בג'יפ, נפגע ופונה במצב אנוש. כעבור שבוע מת מפצעיו.

כשעה לאחר מכן בוצע ירי נוסף לעבר הצומת מגגות בתים ומפרדסים סמוכים, שהיו בהם שוטרים פלשתינים. מהירי נפצע חייל נוסף. סמ"ר חן קורן ז"ל, חובש בכוח התאג"ד שהגיע למקום, נהרג. בהמשך הקרבות הותקף המוצב בצומת בירי מכמה מקורות, כולל מהעמדה הפלשתינית הסמוכה לצומת. בחילופי האש נפגע ונהרג סמ"ר דימיטרי גרז'דנסקי ז"ל.

חייל נוסף, יהודה לוי הי"ד, נהרג בקרבות בצומת גוש קטיף. באתר ההנצחה ליהודה לוי מסופר כך: "צומת גוש קטיף: כ-15,000 מתפרעים מקיפים את האורחן באזור הצומת עצמה וזורקים אבנים ובקת"בים על האורחן ועל כוחות הפלוגה, שנערכו ביישור קו עם הג'יפים על מנת למנוע מהמתפרעים מעבר לכיוון גוש קטיף".

הכוח הגיב בהתאם לפקודות הפתיחה באש, באמצעים לפיזור הפגנות בלבד, ורק כשנשקפה לו סכנת חיים ירה לעבר נושאי בקבוקי תבערה ובעלי נשק חם. המפגינים אזרו אומץ והתקרבו, ולפתע נפתחה אש לעבר הכוח מתוך ההמון.

האירועים הקשים ביותר היו במתחם קבר יוסף בשכם. אף שהיה ברור לכול כי קבר יוסף, שהיה מובלעת בשליטה ישראלית בתוך שכם, יהיה יעד מתבקש להתקפה, צה"ל לא נערך כראוי ולא הציב במקום תגבורת לוחמים. מאות ערבים החלו להסתער על מתחם הקבר ולתקוף אותו באמצעות יידוי אבנים, בקבוקי תבערה ואף ירי. לוחמי מג"ב שנכנסו לקבר הצליחו דווקא להשתלט על האזור, תפסו עמדות על הגגות והשיבו אש.

זמן קצר קודם לכן פורקה חטיבת שכם, ומח"ט אפרים קיבל לידיו את הפיקוד על כל אזור השומרון. כשפרצו המהומות נתקל בעומס אדיר: היה עליו לפעול במקביל בקלקיליה, בטולכרם ובשכם. המח"ט עשה את דרכו לעבר צומת הכניסה לשכם, נכנס עם כוח צבאי קטן למתחם הקבר ופתח בשיחות עם השוטרים הפלשתינים בניסיון להרגיע את הרוחות.

השוטרים הפלשתינים ביקשו מהמח"ט כי יכניס אל תוך מתחם הקבר את כל הכוחות, והם ישמרו על הג'יפים וידאגו לפזר את המתפרעים. המח"ט נפל בפח והסכים להצעה. לוחמי מג"ב עזבו את העמדות האסטרטגיות שתפסו, וכלל הכוחות נכנסו אל מתחם הקבר עצמו. הג'יפים נשארו מחוצה לו. בשלב זה ניתן האות, והמהומות גברו. מאות הערבים העלו באש את הג'יפים ושרפו ובזזו את מתחם הישיבה. נוסף על כך כרתו הפורעים את עץ התות העתיק שהיה בכניסה לקבר.

בקבר עצמו שהו כארבעים לוחמים, שכעת כמעט לא יכלו לעשות דבר. המח"ט הזעיק כוחות נוספים, וחיילי הגדוד החדש חרוב נערכו לכניסה לעיר. החיילים עלו על נגמ"שים פתוחים ויצאו בשיירה אל תוך העיר. ואולם כשהגיעו לבתים הראשונים נפתחה לעברם אש תופת. שישה חיילים, שהיו חשופים בנגמ"שים הפתוחים, נהרגו, ואחרים נפצעו. מכוח החילוץ נהרגו סרן ניר ברזצקי, מ"פ בגדוד חרוב; סרן בני ביטון; סגן מיכאל דדוש; סמ"ר אורי בן-טוב; סמ"ר איתמר סודאי; סמ"ר ארז שרעבי.

אחד הקצינים שחזר לימים לאורי מילשטיין את הסיטואציה: "המצב היה נורא. היו לנו הרוגים, פצועים, ומסביב עשרות אלפי פלשתינים אחוזי טירוף. כל חיי לא אשכח את המראות מקבר יוסף. זה היה מחזה מחריד. הדרך שבאזור הקבר הייתה זרועה בכלי רכב צה"ליים שרופים. העשן היתמר מהם. אלפי פלשתינים משולהבים וחמושים הקיפו את הקבר עצמו, כשבפנים נותרה נצורה חבורה של ארבעים חיילים ישראלים". בסופו של דבר חולץ כוח מג"ב בכלי רכב של הרשות הפלשתינית בפיקודו של ג'יבריל רג'וב.

שלושים שנה אחר כך הקונספציה של התיאום הביטחוני עם הרשות הפלשתינית עדיין כאן. הפיקוד בצה"ל וחלקים בדרג המדיני ממשיכים לראות ברשות הפלשתינית שותף, להודיע לה לפני כניסות לפעילויות בכפרים ולפעול ביד רכה גם למראה הפרות חמורות של הסכמי אוסלו

למחרת נרגעו מעט הקרבות, אך צה"ל ספג את ההרוג הבכיר ביותר: סגן מפקד אוגדת עזה אל"ם נביה מרעי. על פי הדיווחים, מרעי הגיע לגזרת רפיח לנוכח קשריו המיוחדים עם הקצינים הפלשתינים, ונפגע מירי במוצב טרמית שבאזור מעבר רפיח. באותו יום נהרג בטולכרם קצין מג"ב סגן-ניצב שמעון דיין. במהלך הניסיונות לחלץ אותו נהרג גם פקד גיא שריג, שהיה קצין בסיורים המשותפים עם המשטרה הפלשתינית בטולכרם. בו בזמן תקפו מאות ערבים את היאחזות נח"ל אלישע, הסמוכה ליריחו. ההיאחזות פונתה באינתיפאדה, ובימים אלו הופכת ליישוב חדש.

באותו ערב נרגעו המהומות בעקבות שיחת טלפון בין נתניהו לערפאת. מה היה באותה שיחה לא ידוע עד היום. נתניהו טען כי איים על ערפאת בכיבוש הערים; יש הטוענים כי ערפאת קיבל ויתורים שונים.

בתקשורת – עסקים כרגיל

בתקשורת הישראלית חזרו מהר מאוד אל הקונספציה: המשטרה הפלשתינית הוצגה כמי שמונעת מהומות, ובשטח נולדה מציאות חדשה של "שקט ייענה בשקט" לאחר טבילת האש מול הכוח החמוש החדש בשטח.

כך או כך, פתיחת מנהרות הכותל הייתה כביכול הסיבה הרשמית לפרוץ המהומות. בפועל השתמש ערפאת במהומות ובהפעלת כוחו החמוש לא רק כפיילוט לקראת האינתיפאדה, שפרצה ארבע שנים אחר כך, גם אז בעילה של הגנה על אל-אקצא, אלא גם כמנוף לחץ על ראש הממשלה החדש לחדש את תהליך אוסלו. 

ואכן, זמן קצר לאחר המהומות מיהר נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה הובילה לחתימה על הסכם חברון בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ושטח מצומצם של היישוב היהודי. בסיום הוועידה נשא נתניהו נאום ובו שיבח במילים חמות את יאסר ערפאת.

בעקבות המהומות נסגר מוצא מנהרות הכותל לפרק זמן קצר, אך נפתח שוב. המהומות שפרצו סביב המנהרות הביאו לידי שיתוק גם במדיניות בהר הבית. זמן קצר לאחר המהומות ערך הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית באום אל-פחם את העצרת ההמונית הראשונה שלו תחת הסיסמה "אל-אקצא בסכנה". מכאן ואילך נערכו עצרות אלה מדי שנה באצטדיון אום אל-פחם ומשכו אליהן רבבות משתתפים. בעצרות נאמו ראאד סלאח ואנשיו, שטענו כי ממשלת ישראל מתכננת להרוס את המסגדים שעל הר הבית ולהקים תחתם את בית המקדש היהודי, וקראו להיאבק בדם וברוח להצלת אל-אקצא.

הפחד השפיע על מדיניות ישראל בהר הבית: הממשלה התעלמה מהעבודות הנרחבות שביצע הפלג הצפוני באורוות שלמה, שכללו חפירת בור ענק לכניסה למתחם, שהפך למסגד. במסגרת העבודות הוצאו מבטן ההר 400 משאיות עפר ונשפכו בנחל קדרון, אגב פגיעה אנושה בעתיקות.

הגעת צה"ל לא-מוכן לקרבות אפשרה לערפאת לנצל את המהומות שיזם כמנוף לחץ לכניעה של ממשלת הימין וחזרה למסלול הסכם אוסלו ולשיתוק לנוכח ההכנות להפיכת הר הבית לבסיס טרור.

שלושים שנה אחר כך הקונספציה של התיאום הביטחוני עם הרשות הפלשתינית עדיין כאן. הפיקוד בצה"ל וחלקים בדרג המדיני ממשיכים לראות ברשות הפלשתינית שותף, להודיע לה לפני כניסות לפעילויות בכפרים ולפעול ביד רכה גם למראה הפרות חמורות של הסכמי אוסלו.

אומנם אבו מאזן לא הורה עד עכשיו על מלחמה רבתי של כוחותיו נגד מדינת ישראל, אבל רבים מאנשי הרשות הפלשתינית, שאומנו אימונים צבאיים בבסיסים של הרשות בארץ אבל גם אצל צבאות זרים בכל העולם, הפנו את הנשק הזה נגד מדינת ישראל לאורך השנים. גם אם נקבל את ההנחה שאבו מאזן, שמשלם משכורות למחבלים שביצעו פיגועים, אינו מתכוון להפעיל את כוחותיו נגד ישראל באופן מלא, חשוב לזכור שמדובר באדם זקן למדי, ובכל יום הוא יכול להיות מוחלף על ידי מישהו שכן ישתמש בכוחו באופן מלא נגד ישראל.

כמו כן חשוב לזכור שהחשש מהיפוך קנים כבר אינו רק מול מכמה אלפי שוטרים חמושים שרק קיבלו שליטה בשטח כמו בשנת תשנ"ז, אלא מול גדודים מאורגנים ומאומנים שמפוזרים בכל רחבי השטח. האם הפעם צה"ל מוכן לכמה ימי לחימה בהפתעה נגד מחבלי הרשות? מה בנוגע למלחמה כוללת שהם יצטרפו אליה?