בבוקר שמחת תורה, מחוץ לבית הכנסת, ראיתי אותן, ארבע נערות יפהפיות, מתקרבות מרחוק. הן נעצרו לידי ושאלו בביישנות: "מתי אומרים פה יזכור?" ואמרתי: "ממש עוד מעט". ושאלתי: "מה, כולכן?" והן הנהנו בחיוך עצוב. שתיים מהן באו לזכור את אבא שנהרג במלחמה, אחת באה לזכור את אחיה שנפל, והאחרונה – את אחותה שנרצחה בנובה.
ושאלתי אותן: "איך אתן נושאות את ההפכים האלה, אזכרה ושמחת תורה?" ואחת מהן ענתה לי: "זו ההצלה שלי! מנחם אותי כל כך שיש גם שמחה כללית לעם שלי ביום הזה, ובכלל, התורה היא הדבר היחיד ששימח אותי בתקופה הקשה הזו. רק היא חיברה אותי לסיפור הגדול". עמדנו שם חמישתנו חבוקות כמו חומשי תורה בהקפה משונה שכמותה יש רק בעם הטוב הזה.
השבוע, כשלימדתי הקדמות שכתבו מפרשי תורה שונים לפירושם, ראינו יחד את המוטיב החוזר של הפרשנים כולם: הרצון למצוא נחמה בכל סיפור או מצווה שיש בתורה. למשל, בהקדמת הרמב"ן לפירושו לתורה: "ועתה דע וראה, מה אשיב לשואלי דבר בכתיבת פירוש לתורה. ואתנהג כמנהג הראשונים, להניח דעת התלמידים, יגעי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים, בשבתות ובמועדים, ולמשוך ליבם בקצת פשטים ובדברים נעימים לשומעים וליודעי חן".
ועוד בהקדמת הרב עובדיה ספורנו לפירושו לתורה: "ופלאות תורתו, מאירות עיני כל בסיפורה וסדרה… בהגיד חסד עליון אשר נתן תשועה לאחר ייאוש מוחלט". וכך כתב רבנו יעקב בן הרא"ש: "אוכל, ותהי לי (התורה) למשיב נפש ולפקוח עיניים, ולשמוע בלימודים העיר לי אזניים, ותחי רוח יעקב ותהי אליו פי שניים". והכלי יקר: "כי רבים עניי עמו הנפוצים בכל קצווי ארץ וים רחוקים, והולכים מדחי אל דחי, וימים רבים לישראל בכור התלאות המצרף ומזקק כבור סיגינו, ואם כמיעוט השגתנו, אין אנו יודעים מתי קץ הפלאות, אל ה' הוא יודע כי לטובה חשבה האלוהים והלא יקים ה' דברו הטוב!"
וכך כתב אור החיים בהקדמה לפירושו: "ואני בתוך ים הצרות, ואת נפשי הצלתי, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיניי ושכלי… כי נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, צריכים ראייה שכלית לזון נפש אביונים צדיקים וטובים! וייחדתי זמן מועט למצווה זו, לפרש גרגרים ממאמרי הא-לוהים חיים".
לפי כל אלה, הפירוש שהם כותבים לתורה הוא נחמה לעצמם ולעמם ברגעי משבר, ומעשה הפרשנות שלהם הוא צדקה וחסד למען עם ישראל, לא פחות!
שבת בראשית מתחילה בחגיגיות את החומש, אבל היא מספרת על הגירוש מגן עדן, על הרצח הראשון, על זוגיות שנשברת, על עיצבונו של הקב"ה, ואז – על נחמתו. הרבה לפני המצוות, שמופיעות רק בחומש שמות, הקב"ה נותן לנו סיפור. הסיפור הגדול הזה, על שהיינו בגן עדן ועכשיו הלב פצוע, הוא סיפור מוכר וידוע! ואנחנו חלק מהסיפור הגדול הזה, ונפרש אותו עלינו ועל כל מאורעותינו, ונקרא בתורה בסמוך לתפילת יזכור, וברית אבות לבנים תזכור, ורק זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו.
