יש רגעים שבהם אומה מקבלת מכה חזקה כל כך, עד שהיא נאלצת לשאול את עצמה מחדש מי היא. נדמה שהמכה שספג עם ישראל בשמחת תורה לא הסתיימה רק בשדה הקרב. היא חדרה עמוק יותר, אל התודעה הלאומית והרוחנית של החברה הישראלית.
מרן הרב קוק לימד שהלאומיות הישראלית איננה רק עניין מדיני או רגש חילוני. הקשר של עם ישראל לארצו, למדינתו ולעצמו נוגע בשורשים עמוקים בהרבה. לאומיות ואמונה אינן שני עולמות זרים זה לזה; הן יכולות להיות שתי קומות של אותו בניין. מי ששב לעמו מובטח לו שישוב לא-לוהיו.
ולכן כאשר העם היהודי חווה טלטלה לאומית בסדר הגודל של 7 באוקטובר, אין פלא שהתגובה אינה מסתכמת רק בהתגייסות למילואים, בהתנדבות או בתחושת שייכות למדינה. מתחת לכל אלה מתרחש תהליך נוסף: התעוררות רוחנית אמונית. אנחנו רואים אותה סביבנו באופן שמעולם לא היה במאה השנים האחרונות.
לא כולם רצים להירשם עכשיו לישיבות, למדרשות או לבתי המדרש של הציונות הדתית. לא כולם הפכו בין לילה לשומרי מצוות. וזה גם לא צריך להיות המדד המיידי.
יש ישראלים שממשיכים להגדיר את עצמם חילונים, אבל מניחים תפילין. יש מי שממשיכים ללמוד בבית ספר חילוני, אבל שומרים שבת. יש מסורתיים שמקיימים עוד ועוד מצוות מעשיות גם בלי לשנות את ההגדרה העצמית שלהם. יש צעירים שמעולם לא חשבו שהזהות היהודית שלהם עומדת במרכז חייהם, ופתאום הם מחפשים שיעור, ספר, תפילה או חיבור עמוק למסורת.
המספרים עצומים כפי שמופיע בסקרים רבים. התופעה עצמה כבר קשה להתעלמות. היהדות נעשתה נוכחת בחיים יותר ויותר. ואולי אפילו יותר מזה: היהדות יצאה מהארון.
אפשר לראות את זה ברשתות החברתיות, בשיח הציבורי, בבתי הכנסת, בסליחות בכותל, בטקסים ובמפגשים אקראיים בין ישראלים. סמלים יהודיים שהיו פעם לחלקים מהחברה הישראלית עניין פרטי או כמעט מביך, הופכים למקור של גאווה ושייכות. וזה לא מובן מאליו.
שנים התרגלנו לספר לעצמנו סיפור שלפיו החברה הישראלית הולכת ומתנתקת מן היהדות. אבל הסיפור בזרם התת-קרקעי הפוך לחלוטין. ייתכן שהחיבור היהודי לא נעלם אלא המתין מתחת לפני השטח, וכשהגיעה שעת מבחן הוא פשוט התעורר.
גם כאן צריך לזכור: הקב"ה אינו עובד אצלנו. אנחנו אולי היינו שמחים לראות את כל מי שהתעורר רוחנית מגיע מייד לבית המדרש הקרוב, נרשם לישיבה או למדרשה ומתחיל לשמור את כל המצוות סטייל אורי זוהר או אפי איתם. אלא שהחיים אינם עובדים כך. תהליכים רוחניים אינם מתרחשים באמצעות טופס הרשמה.
יש אנשים שעושים עכשיו את הצעד הראשון בלבד. והצעד הראשון הזה יקר מפז. מכאן נובעת האחריות שלנו. אם אכן מתרחש לנגד עינינו תהליך של התעוררות אמונית יהודית, אסור לנו לעמוד מהצד ולהסתפק במחיאות כפיים. אסור גם לנסות לדחוף אותו בכוח.
המלחמה פתחה אצל רבים משהו שהיה סגור שנים. תחושת שייכות, גאווה יהודית, אמונה עמוקה, חיבור למסורת ולמושגי הלאום וחיפוש קרבת א-לוהים – כל אלה קיבלו פתאום משמעות חדשה. ואת הדבר הזה צריך לטפח. לא להתעלם ממנו, לא להיבהל ממנו, לא לזלזל בו, וגם לא להרוס אותו מרוב רצון למהר
התפקיד שלנו הוא להיות שם. להזמין. לפתוח דלת. להקשיב. לאמץ אל הלב. להזמין חבר מהמילואים לסעודת שבת. להציע חברותא לחבר מהעבודה ולשכן. לפתוח שיעור במקום שאנשים כבר נמצאים בו, ולא לחכות שהם יגיעו לבית המדרש. להתעניין באמת בחבר מהאוניברסיטה, מהצבא או מהשכונה שהתחיל לשאול שאלות.
ובעיקר להבין שחזרה בתשובה אינה רק החלטה אינדיווידואלית. היא דורשת סביבה תומכת. אדם יכול להחליט שהוא רוצה לשמור שבת, אבל אז מגיעה השבת הראשונה, והוא אינו יודע מה עושים ואיך "מעבירים את הזמן בלי לחלל שבת". הוא יכול להחליט שהוא רוצה להתקרב לתורה, אבל אין לו עם מי ללמוד. הוא יכול להתרגש מתפילה, אבל אין לו למי לספר על כך בלי להרגיש מוזר.
כאן בדיוק אנחנו נכנסים לתמונה. הציונות הדתית דיברה במשך דורות על בניין הארץ, על צבא, על התיישבות ועל מדינה. אלה משימות גדולות וחשובות, וצריך להמשיך לעסוק בהן. אבל לצד הקומה הלאומית הגיעה עכשיו השעה להשקיע בעדיפות עליונה וביתר שאת בקומה הבאה: הזהות, התרבות והרוחניות היהודית של החברה הישראלית.
זו יכולה להיות המשימה הגדולה של השנים הקרובות. להיות בעבורו בית חם. לא לומר לכל ישראלי: "בוא להיות כמוני", אלא לומר לו: "בוא, יש לך מקום כאן".
המלחמה פתחה אצל רבים משהו שהיה סגור שנים. תחושת שייכות, גאווה יהודית, אמונה עמוקה, חיבור למסורת ולמושגי הלאום וחיפוש קרבת א-לוהים – כל אלה קיבלו פתאום משמעות חדשה. ואת הדבר הזה צריך לטפח. לא להתעלם ממנו, לא להיבהל ממנו, לא לזלזל בו, וגם לא להרוס אותו מרוב רצון למהר.
הקומה הלאומית כבר נבנתה ארבעה דורות. עכשיו אולי אנחנו מתחילים לראות את הקומה הרוחנית מתעוררת מתוכה. וזו כבר אינה רק שאלה של חזרה בתשובה של יחידים. זו שאלה של דמותה של החברה הישראלית כולה.
אם נדע להיות שם ברגע הזה, לפתוח דלת ולא לסגור אותה, לקרב ולא להרחיק, להציע יהדות חיה, לא להתבייש במה ומי שאנו ולא רק לדבר עליה, ייתכן שבעוד שנים נביט לאחור ונבין שאירועי שמחת תורה הנוראיים והמלחמה היו גם נקודת מפנה בתהליך עמוק יותר. תהליך שבו עם ישראל לא רק נלחם על חייו אלא התחיל להיזכר מחדש מי הוא.
ויהי רצון שמתוך התעוררות הלב הזו נזכה כולנו לתשובה שלמה, ומתוך התשובה של היחידים, לתשובה של האומה כולה.
