שמתם לב שהתקשורת מדברת הרבה פחות על החטופים? לא, זה לא רק כי הם חזרו. אני יודע שהם חזרו. לא שכחתי. אדרבה, עכשיו שהם חזרו צריך לדבר עליהם הרבה. להשמיע את קולם, לפרסם בהרחבה את סיפורי הגבורה שלהם. להודות על חזרתם הפלאית.
אבל אצל התקשורת זה תמיד "עולם הפוך הראיתי": בשנתיים שהחטופים היו בשבי והעיסוק המופרז בהם רק גרם להעלאת מחירם אצל האויב, הרחיק את חזרתם וסיכן את חייהם – התקשורת לא הפסיקה לדבר, להדהד את מסרי האויב, לפרסם בכל מוצאי שבת, לקראת ההפגנה בכיכר החטופים, את הסרטון השבועי קורע הלב וקורע העם ששלח חמאס. עכשיו, כשהדיבור על החטופים מחזק, התקשורת פחות בעניין. אני לא אומר שהיא לא עוסקת בנושא בכלל, אבל בעצימות מאוד נמוכה.
למה זה ככה? התשובה פשוטה: כי החטופים הם כבר לא אייטם שאפשר להשתמש בו כדי לסכסך את העם, כדי לדכדך את העם, לייאש את העם. ובעיקר: כבר אי אפשר להשתמש בו כדי להפיל את הממשלה של העם.
ואם כל זה לא מספיק, החטופים האלה עוד מדברים דיבורי אמונה ומתחזקים באופן אישי בשמירת מצוות. רק תחשבו שאחד מהם היה מסכים להיות מקום 120 במפלגה של יאיר גולן. הו, הוא היה מקבל יום שידורים מיוחד. אבל מה לעשות שהם רק רוצים להתחתן כדת משה וישראל, להגיד סליחות, להניח תפילין, לשמור שבת. איזה דף מסרים נוראי. איך אמר לי לאחרונה מישהו? "סיפור החטופים עבר מערוצי התבהלה לערוץ הידברות".
בעוד כמה ימים, ערב חג שמחת תורה, ניזכר כולנו איפה היינו בדיוק לפני שנה. ברגעים הבלתי נשכחים האלה שבהם התחילו לצאת התיעודים המרטיטים של החטופים האחרונים שמתאחדים עם משפחותיהם. התשובה, אגב, זהה אצל רבים: היינו בבית הכנסת, בתפילת הושענא רבה. אבל הזיכרון החזק שלי הוא מכמה ימים קודם. תחילת חול המועד סוכות. פגשתי תושב קריית ארבע, שכן של משפחת מור, שגילה לי שהמשפחה קבלה עדכון ממערכת הבטחון שיתכן שאיתן אברהם בן אפרת יחזור בימים הקרובים.
הפכו לזעקה שנקרעת מהלב
המידע הזה ממנו לא הגיע בחלל ריק. כבר היו דיווחים על עסקה שאולי תצא לפועל. אבל אני לא האמנתי. קודם כול כי תמיד היו דיבורים על עסקאות. אבל יותר מזה: אני זוכר את עצמי נותן את ההערכה הביטחונית שלי לאותו שכן. אין שום סיכוי שחמאס יחזיר את כל החטופים. הרי הם נכס כל כך חשוב. תעודת ביטוח על החיים שלהם. למה לוותר עליהם עכשיו? זה פשוט לא הגיוני. אולי יחזירו חטוף אחד או שניים כדי להגביר את הלחץ, אבל ככה, את כולם, עד האחרון שבהם? אין סיכוי. הם תמיד ישאירו אצלם איזה קלף, איזה רון ארד. הסיפור הזה לא ייגמר מהר כל כך.
היום קצת בושה לספר, אבל האמת היא שככה הייתי לאורך כל השנתיים. מאוד פסימי. או במילים אחרות: קטן אמונה. אני זוכר איך דיצה אור, גדולת האמונה, ענקית האמונה, ביקשה מכולם לדמיין כמה שניות ביום את אבינתן שלה חוזר. פשוט לראות את זה בעיניים. היו קבוצות של אלפי נשים שעשו את זה בכל יום. שדמיינו, ואז התפללו בכוונה גדולה יותר. אני לא דמיינתי אפילו פעם אחת את אבינתן חוזר. ייתכן שפחדתי להתאכזב, וזה בסדר גמור, אבל ייתכן שזה משהו עמוק יותר שקשור לאמונה ולתפילה. וזה כבר פחות בסדר גמור.
השבוע קראתי טקסט שכתבה יהודית, אחותו של אבינתן, שנגע בדיוק בנקודות האלה שצריכות אצלי חיזוק. וכך היא סיפרה: "התפילות שלי בימים הנוראים עלו מדרגה ענקית בשנתיים האחרונות. פסוקים שפעם הייתי ממלמלת במהירות – הפכו לזעקה שנקרעת מהלב. "פתאום שמתי לב לרלוונטיות של הבקשות, לקריטיות של כל תפילה ותפילה. בסדר זיכרונות של ראש השנה אנחנו אומרים 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד. על כן המו מעיי לו, רחם ארחמנו, נאום ה".
נגיד השנה לבורא עולם: נתת לנו אצבע, עכשיו אנחנו רוצים את כל היד!
וכשהתפללתי אותו עם כל הקהילה בבית הכנסת כל הגוף הזדעזע מעוצמת התחינה והבכי. והשנה, מה השנה? לאיזו מדרגה נעלה בתפילות שלנו השנה? אני מרגישה שאנחנו יכולים, שאנחנו חייבים. השנה שמתי לב כמה הבקשות שמילאו את המחזור שלי במהלך השנתיים היו בעצם… הבטחות: 'זכור אזכרנו!' וגם 'רחם ארחמנו!'
יש כל כך הרבה הבטחות שהקב"ה מבטיח לנו ונראות רחוקות כל כך: בית מקדש. שלום עולמי. איש תחת גפנו ותחת תאנתו (ולא רק תחת האלונקה). הנהגה מתוקנת כל כך – עד שמכל העולם יבואו ללמוד מאיתנו כיצד לנהל מדינה בצדק ובמשפט. ועוד ועוד. אז אני מרגישה שהעבודה שלי השנה היא לחפש במחזור את כל ההבטחות האלה (והלוואי שאצליח לפתוח אותו עם כל הילדים). להגיד אותן, לחזור עליהן ולהזכיר אותן לפני הקב"ה.
נראה לי נכון שנגיד השנה לבורא עולם: נתת לנו אצבע, עכשיו אנחנו רוצים את כל היד! אנחנו מאמינים בכל היד!". וואו. ואם זה לא מספיק, אז לצד הטקסט הזה היא פרסמה כמה תמונות של כל משפחת אור המאושרת עם אבינתן בטיול במדבר, וכתבה: "בתמונות: רחם ארחמנו, נאום ה'".
יש לנו הזדמנות יום-יומית לתרגל את התודעה הזאת: להפוך את התפילות להבטחות
למה אתה מביא את הטקסט הזה אחרי יום כיפור, אתם שואלים? עכשיו באים? אז קודם כול סליחה, גם אני נתקלתי בו רק למחרת יום הכיפורים. אבל רגע, אומנם החזרנו לארון את המחזור ליום הכיפורים, אבל תפילות רבות עוד לפנינו. בחג הסוכות הבא עלינו לטובה יש לנו הזדמנות יום-יומית לתרגל את התודעה הזאת – להפוך את התפילות להבטחות.
אני תמיד חושב על דורות על גבי דורות של יהודים שהתפללו "וקרב פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה". מן הסתם היו כאלה כמוני שהיה להם קשה לדמיין את זה קורה. איך? מה הסיכוי לזה? מה ההיתכנות? והנה בדור שלנו, כלומר של הסבים שלנו, זה קרה. אז אתם חושבים שכל כך מסובך לקב"ה פשוט להשלים את המשך המשפט "ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם"? וזה תלוי בנו. במעשים שלנו, באמונה שלנו. ביכולת שלנו לדמיין את התפילות מתגשמות.
שנה אחרי שכל המדמיינים זכו לראות עין בעין בשובו של אביתן אל נווהו, גם אני מנסה מאוד. לא רוצה להיתפס שוב לא-מדומיין. חושש שבית המקדש פתאום ירד מהשמיים לפני שהספקתי לראות את זה קורה בדמיוני.