אני בספק אם אחדש למי מהקוראים כאן שסנהדרין הייתה בית הדין של מטה ששפט ופסק הלכה בימי בית שני ואחריו. מן הסתם גם מכירים כאן שמקור המילה הוא ביוונית, לא בעברית, ומשמעותה מועצה שלטונית. חז"ל לא אהבו את הזרות הזו והפכו אותה לראשי תיבות: סונאי הדרת פנים בדין, קרי תיארו את היושבים בדין אנשים ישרי דרך שאינם מפלים בין עני לעשיר ואינם מתרשמים בקלות ממראית עין.

מנגד אני חושדת שמעטים כאן יודעים שסנהדרין היא גם השם (המוצלח מאוד לטעמי) שניתן למערכת המחשב שכנסת ישראל המודרנית מנהלת באמצעותה את תהליך החקיקה שהיא מופקדת עליו. בסנהדרין הממוחשבת החוקים נכתבים, ונוסחיהם והדיונים עליהם מתועדים בכל שלב כמו במשחק מחשב, עוברים בין שלבים שונים עד אימוצם.

אבל בסנהדרין המודרנית יש פגם מהותי שהופך אותה לכלי שעבוד תחת שתהיה אמצעי למימוש חירות העם וריבונותו. לנבחרי הציבור הישראלים, שהם המופקדים על תהליך החקיקה לפי חוק יסוד: הכנסת, חוק הכנסת ותקנון הכנסת, אין הרשאות חקיקה במערכת הזו, הם צופים בלבד.

חבר כנסת יכול לכתוב חוק. הוא מגיש אותו לעיון יועץ משפטי, וזהו. אין לו עוד שום דרך לקדם את החוק או לערוך אותו. מרגע שהוגש לאישור היועץ המשפטי, אין לחבר הכנסת שום השפעה במערכת. הסמכות החוקית אולי שלהם. בפועל היועצים המשפטיים, הלא-נבחרים והלא-כפופים לרצון הציבור בשום דרך, הם היחידים בעלי הרשאות לבצע בפועל.

ההצדקות למצב, אם נסכים לקרוא להן ככה, הן טכניות-ביורוקרטיות באפיין: חברי הכנסת לפעמים טועים או לא יודעים איך לכתוב חוק, לכן יועץ שמומחה בזה חייב לבקר את עבודתם. הגיוני? לא ממש. דמוקרטי? בכלל לא.

החירות לטעות

חירות היא גם הסמכות לעשות טעויות. כל מעצור בתהליך מימוש הרצון הציבורי, ודאי כזה שלא אושר חוקית, שולל את הסוכנות של חברי הכנסת ומכפיף את הרצון הציבורי לאג'נדות זרות ולא-נבחרות. בדמוקרטיה רצון הציבור גובר תמיד גם על הערכה מקצועית שהוא טועה. מדינה אינה גן ילדים, ו"מקצועי" לא יכול לשמש כלי להצדיק שלילת חירות מציבור של אנשים בוגרים.

חבר כנסת יחיד אינו יכול לפטר יועמ"ש שמתעמר בו. אפילו מליאת הכנסת, המוסמכת לכך, תתקשה לעשות זאת אם תגייס יום אחד את הרצון. והבעיה בסמכות היא שהיא נוטה להצטבר אצל מי שמשתמש בה. אם אנחנו מעבירים את השליטה בכפתור ליועץ לא-נבחר שאינו כפוף לחבר הכנסת בשום צורה, ריאלית העברנו לידיו פשוט את הסמכות לחוקק.

בדמוקרטיה, על טעויותיה, יש מנגנוני תיקון מובנים. היא עדיפה מעריצות של "מקצוענים" חסרי מגבלה ורסן. קל מאוד להפוך העדפה פוליטית אישית להמלצה מקצועית, וקל מאוד ליועצים שרואים עצמם שומרי סף המצילים את הדמוקרטיה מעצמה להצדיק מהלך כזה לעצמם, בוודאי בהיעדר בקרה חיצונית.

במרוצת השנתיים האחרונות ראיתי בעיניי ושמעתי מעמיתים ומחברי כנסת סיפורים נוספים על יועצים שפשוט הודיעו שלא ילחצו על הכפתור שמאפשר קידום של החוק עד שישונה לשביעות רצונם ולהעדפתם הפוליטית האישית

הפקעת הסמכות באמצעות הסנהדרין יצרה נבואה שמגשימה את עצמה. חברי כנסת אינם משלמים מחיר על חקיקה גרועה או רשלנית, האחריות והשליטה בכפתור – אצל היועמ"ש. התגובות השליליות שהיו אמורות לתמרץ אותם להשתפר ולהתמקצע פשוט אינן.

כמו בכל מערכת יחסים תלותית, עזות המצח של בעל הכוח מחריפה אף היא. במרוצת השנתיים האחרונות ראיתי בעיניי ושמעתי מעמיתים ומחברי כנסת סיפורים נוספים על יועצים שפשוט הודיעו שלא ילחצו על הכפתור שמאפשר קידום של החוק עד שישונה לשביעות רצונם ולהעדפתם הפוליטית האישית.

ליועצים בכנסת יש קביעות. חברי כנסת מתחלפים בכל ארבע שנים (במקרה הטוב והנדיר, הכנסת ה-25 תהיה רק העשירית מ-25 כאמור שתשלים את כהונתה), והמשך חקיקה בין כנסת לכנסת הוא מורכב. לעיתים קרובות יש צורך בחזרה אחורה בתהליך כל פעם מחדש. באמצעות סירוב ממושך דיו ללחוץ על הכפתור יועץ משפטי יכול לחסל כל חוק בלי בג"ץ, בלי בצלם ובלי דיון ציבורי.

הצפרדע מתחממת בסיר

סמכות העיכוב הזו השתרשה עמוקות בתורה שבעל פה של הכנסת. בכנסת היום רווחת אמונה, שאין תפלה ממנה ואין לה זכר בשום מקור חוקי כתוב, שיש להמתין לפחות שלושה שבועות לתשובת היועץ המשפטי לפני שאפשר לדרוש ממנו שיקדם את החוק גם בלי שנתן עליו את דעתו. הפולקלור גם טוען שהנ"ל מעוגן בתקנון הכנסת.

קל מאוד להפריך את השטות הזו בחיפוש קצר בתקנון. אבל הרבה יותר מדי חברי כנסת מאמינים בכל ליבם בחומרה המגוחכת וחסרת ההיגיון הזו ומצדיקים אותה בנחרצות, שהרי ברור לחלוטין שצריך לתת ליועמ"ש זמן לשקול את החוק ולהגיב עליו.

ובכן, למעשה לא. הציבור והחוק הסמיכו את חברי הכנסת לחוקק. אותם בלבד. התקנון שקובע את סדרי התנהלות הכנסת מזכיר את היועץ המשפטי שלה בדיוק אפס פעמים. יועץ משפטי הוא תוספת נחמדה, לא חובה חוקית. ליועץ יש חובה לוודא את תקינות ההליך, אין לחבר הכנסת חובה להיוועץ בו. אסור שתהיה; זה הופך את היועץ לבעל המילה האחרונה, לריבון. במשטר דמוקרטי הריבון הוא העם.

חובת היוועצות ביועצים המשפטיים, החסינים לביקורת ציבורית, גוזלת מהציבור את הסמכות והופכת את תהליך החקיקה ללא-דמוקרטי ולא-שקוף בעליל. ואם כבר ב"מקצועיות" עסקינן, היעדר ביקורת והיעדר שקיפות הם מתכון להחלטות גרועות דווקא, לא לשיפור משום סוג. לא רק חברי הכנסת מידרדרים במתכונת הנוכחית, גם היועצים המשפטיים לא באמת יכולים לעשות את עבודתם נאמנה.

דיגיטציה של תהליך החקיקה הייתה מהלך חשוב שהגביר את השקיפות של הליך החקיקה. אבל המערכת הכפיפה את הכנסת שלא כחוק לשליטת יועמ"שיה. בשנים האחרונות הופיעו על חוקים שמוגשים לקריאה שנייה חותמות כשרות משפטית קטנות. היועצים המשפטיים חותמים בתמימות על חוקים שאהבו כראויים להצבעה. זה כבר "נוהל", ויום אחד, ממש בקרוב, אנחנו נגלה איכשהו שבלי חותם המלך היועמ"ש, הכנסת אינה יכולה להצביע על נוסח בקריאה שנייה ושלישית.

אלף חתכים קטנים, זוכרים? הצפרדע שבסיר מתחממת.

בתהליך החקיקה בישראל שולטים יועצים משפטיים שלא בחרנו, עם אג'נדות שאנחנו לא מכירים.

ייתכן שהן מצוינות. ייתכן שהן נוראיות. זה לא משנה. בדמוקרטיה, הציבור בוחר את מחוקקיו. ומתמודד עם השלכות הבחירות שלו – בלי גננת שתגיד לו אם היו טובות או רעות ובטח בלי לבקש רשות לעשות טעויות.… pic.twitter.com/lSMqxRWNno

— נגה ארבל Noga Arbell (@NogaArbell) September 7, 2026

אם תרצו, יש פתרון

אני שמחה לבשר לכם, לכבוד החג, השנה החדשה והבחירות המתקרבות, שהפתרון להשתלטות העוינת של יועמ"ש הכנסת על תהליך החקיקה בסנהדרין הוא טכנולוגי ופשוט להפליא.

הסנהדרין אינה פונקציה בחוק או בתקנון, היא כלי עזר שכפוף להנחיות החוקיות של נבחרי הציבור. יושב ראש הכנסת יכול לתת הוראה לעובדי המחשוב של הכנסת שמנהלים את המערכת ליישר את ההרשאות במערכת להנחיות התקנון. לתת לחברי הכנסת הרשאות חקיקה. זה אפילו לא יעלה לנו כסף, האנשים הרלוונטיים מקבלים משכורת בדיוק בשביל זה כבר היום.

עד היום זה לא קרה משתי סיבות עיקריות: האחת היא היעדר מודעות. מרכז יכין ואני עבדנו קשה מאוד לטפל בבעיה הזו בשנתיים האחרונות, ויש התקדמות. השנייה היא שבשוטף, בזמן כהונת הכנסת, חברי הכנסת עסוקים במאבק לקדם חוקים ואינם פנויים לנהל מאבק על התשתית שהם משתמשים בה.

תשתית ציבורית מתקנים בזמן שהשימוש בה נמוך. תיקוני כביש מתוכננים לשעות שבהן הנהגים ישנים. בחודשיים הקרובים הכנסת אינה צפויה לקדם שום חקיקה חשובה. היא ישנה. עכשיו הזמן לעשות את עבודת התשתית הפשוטה להחריד הנדרשת כדי להפוך את הסנהדרין לישרה ודמוקרטית.

אם נעשה אנחנו את המאמץ ונעלה את הדרישה מול נציגים מכהנים ויושב ראש הכנסת, יוכל להיות לנו חלק בתיקון עצום במערכת החולה של ישראל. תכלה שנה וקללותיה, ותהא תשפ"ז שנת חירות גדולה יותר בישראל.