"תגיד, איזה טיפוס אתה, אופטימי או פסימי?" שאל אותי חבר טוב.

קיבלתי עליי ליישם תורה אחת של רבנו שעניינה שלושה דברים בסיסיים שאדם צריך – חבר, צדיק והתבודדות – ומאז התחלתי לבחון את מושגי החברות שלי עם הקרובים אליי. זה משתפר מיום ליום. במקום שיחות חולין בבית הכנסת שהכותרת שלהן היא "אוי, אין לנו זמן לעשות כיף בתור חברים ואיפה הימים שהיה לנו זמן פנוי", הזמן נהיה איכותי.

חבר מקשיב לי, נותן את הלב שלו בלי רצון לקבל. בשתי דקות אחרי התפילה הוא יכול למקד אותי לשבוע שלם. כמה מילים, משפט שכולו אכפתיות נקייה, הופך את כל החברות לסיפור חדש ומרתק.

אותו חבר הציע לי לבדוק אם מסתתר בקימה המוקדמת לתפילת הנץ רצון להיות סופר-דוס, מצליחן סדרתי. "די, אחי, אנחנו עובדים את ה', אין מקום לכאלה רצונות".

(שתיקה)

"ואללה? יכול להיות? אבדוק בהתבודדות…"

כן. זה כנראה נכון. יש לי נגיעות גם בעבודת ה' כדי לחזק את כולם ואותי, וגם להיות טוב.

"אז על מי אתה חושב, על ה' יתברך או על הדימוי שנקרא צבי יחזקאלי החוזר בתשובה?" זה היה הרגע שהרגשתי את ההתנגדות עולה במעלית מהירה מהבטן אל הפה: מי אתה שתדקדק איתי כך, אתה טוב יותר? רציתי להגיד, אבל בשנייה אחת קלטתי שהוא באמת רוצה בטובתי במאת האחוזים; הוא רוצה לתת לי ולא להוכיח שהוא יותר טוב. הרגשתי רפיון בכתפיים, הלחץ ירד. נרגעתי.

אם חבר יכול לפתוח כאלה עולמות, קל וחומר שאנחנו יכולים לפתוח אותם לילדינו ולבני הזוג שלנו

"אחי, צדקת! איך ידעת לשאול את השאלה הנכונה?"

"לא ידעתי. רק התפללתי לה' שאוכל להיות שם בשבילך, כי גם אתה שם בשבילי".

שתי דקות בכניסה לבית הכנסת. שתי דקות מזהב. הנה החברות שרבנו דיבר עליה. חבר ממש כמו שאמור להיות. וכך מדי יום חצי משפט ממקד כל אחד מאיתנו.

אתמול הוא שאל אותי: "תגיד, אחי, אתה אדם אופטימי?" מייד עניתי שברוררר. הנה התשובה שמסגירה את המצב. "באמת? אתה בטוח?"

התחלתי לבדוק את המונח. האופטימיות ניצבת בין האמונה לביטחון. משהו בתוכנו מתעקש לחסום את הטוב המתגבר, המוכפל מדי שנה, שה' מכין לנו, רק כי השפע הטוב הזה לא מסתדר לנו עם תפיסת עולמנו. רבי נחמן אומר שבראש השנה אדם צריך לבקש שה' ייטיב עימו עוד יותר השנה, יש ממש תפילה כזו ביום שקובע את כל השנה, אבל משהו בתוכנו מסתיר את זה. לא מראה לנו, אפילו בדמיון, כמה שפע נקבל.

חבר מקשיב לי, נותן את הלב שלו בלי רצון לקבל. בשתי דקות אחרי התפילה הוא יכול למקד אותי לשבוע שלם

בואו נענה על שאלון קצר (שהחבר עשה איתי) לבדיקת האופטימיות: איפה אני בעוד חמש שנים? איפה הילדים שלי? איך עבודת ה' שלי תיראה בעוד חמש שנים? ואיך הזוגיות?

האם אתם מתמלאים אופטימיות לנוכח התשובות? האם אתם משדרים לסביבה את הביטחון שה' מרעיף עלינו כל כך הרבה טוב והוא רק יתגבר?

אם התשובה איננה חיובית באופן חד וצלול, יש כאן כלי שממש צריך לתקן אותו, כי בלי האופטימיות המאמינה והבוטחת לא נוכל לקבל את הטוב. זה תנאי בסיסי, הביטוי המיידי של אדם אמוני, אדם שבוטח בה'. אם אני לא רואה את הטוב, אין סיכוי שאתקדם אליו. איך אפשר לומר תודה אם הטוב לא נגלה לעיניי בבירור?

קלטתי שהוא באמת רוצה בטובתי במאת האחוזים; הוא רוצה לתת לי ולא להוכיח שהוא יותר טוב

וואו, איזה בירור עמוק נפתח משיחה קצרה כל כך. התחלתי להבין שעצם התקווה באה מאותו מקום: אם חבר יכול לפתוח כאלה עולמות, קל וחומר שאנחנו יכולים לפתוח אותם לילדינו ולבני הזוג שלנו. צריך רק להיות שם ולרצות טוב לאחר. הלב רוצה, והשאלה הנכונה תגיע, העזרה תנחת פתאום.

שני חברים וה' יתברך ביניהם. מומלץ. נסו את זה בבית.

נכתב בטלפון אחרי תפילת ערבית