לא מן הנמנע שטלי גוטליב מוצאת עצמה ברגשות מעורבים לאחר המעבר ל״עוצמה יהודית״. זה ההסבר לשקט היחסי ממנה לאחר ה״מהפך״.
מצד אחד, ליבה בליכוד שתמיד ראתה בו על אף הפגמים – הבית הפוליטי היחיד שלה. היא הפגינה לויאליות מוחלטת לנתניהו במהלך הקדנציה וגיבתה אותו ואת המפלגה גם כשהחצים היו מופנים אליה, גם כשנענשה על מה שהיא ראתה כחובתה הציבורית. מנגד, ההתנהלות סביב הפריימריז והמהלך הזוחל להדחתה מאז חתם השר כץ על תעודת החיסיון בעקבות חשיפת שמו של איש שב״כ, כנראה על דעתו של נתניהו, הותירו אותה מאוכזבת וכואבת עד עמקי נשמתה. היא מיהרה להתעשת ולמצוא בית פוליטי אחר, אך עוגמת הנפש לא תיעלם כל כך מהר. ואיתה לא מעט ליכודניקים.

אמנם לא קוראים לי עמית סגל ולא למדתי ממשל ודיפלומטיה אך בתוך עמי אני חיה והנה כמה מילים לגבי אירוע טלי גוטליב:
ראשית, מדובר באירוע.
לטעמי, זה איננו סיפורון איזוטרי. אירוע טלי גוטליב בליכוד מסמן שבר גדול, תהום שנפערה בין הנהגת הליכוד לחברי ותומכי המפלגה שניצניה נראו. מספר מצביעי ליכוד ידועים הודיעו השבוע כי לראשונה לא יצביעו ליכוד. ואף עשו זאת פומבית. הפובליציסט ארנון איתיאל, הכריז על כך בפוסט ארוך בפייסבוק תוך שהוא מקפיד לשמור על כבודו של ראש הממשלה נתניהו.

וזה העניין; טלי התקבעה במוחות ליכודניקים כשומרת סף מטעם מפלגת השלטון מתוך נאמנות מוחלטת למנהיג המפלגה. מתוך רצון לשמור עליו ועל מי שבחר בו כאילו היא חלק מצוות אבטחת האישים שלו ואכן מיעטה להשמיע ביקורת נוקבת עליו הגם שלעיתים זזה באי נוחות נוכח החלטותיו. על משתתפי ועדות הכנסת שהאופוזיציה ניסתה ליירט שוב ושוב היא הגנה בגופה ממש, מהבודדים שעמדו לצד משפחות ׳פורום דין וצדק׳ בבג״ץ ולצד לוחמי כוח 100 שנזרקו לכלבים ע״י המערכת שאותה שירתו ובעיקר – לאורך כל הקדנציה, היא הובילה את המרד בדיפסטייט. אני אומרת מרד, כי לעיתים היא נאלצה לצאת נגד חברי מפלגתה שלה שבחרו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. לא בכדי ספגה סנקציות על הגדלות ראש ומוטיבציית יתר, כגון הבוז שספגה ביחס להצבעה על נציגי הועדה לבחירת שופטים שהיא ראתה בה כשל ריבוני של ממשלה ימנית. היא בלעה את חוסר הכבוד הקולגיאלי כלפיה בשקט אולי כי הבינה שהגישה הספק-חצופה ספק-פורצת דרך שלה מטלטלת את ספינת הממלכתיות.

יש שאומרים שהחסרון הגדול של גוטליב הוא שהיא סוליסטית ולא שחקנית קבוצה, ואולי זה נכון אבל אי אפשר לומר שאיננה שחקנית נשמה.
לציבור הימני-ניצי – המלחמה העיקשת שלה נגד מינוי ח״כ אחמד טיבי לסגן יו״ר הכנסת הייתה מהמוצדקות שהיו בכנסת ישראל ותחילת חזרת השפיות למחוזותיה. המלחמה על המובן מאליו.

גוטליב, על אף סגנונה הייחודי שתובל לעיתים עם דציבלים גבוהים, זכתה להערכת הציבור הימני מסיבה עיקרית אחת: אין בה פחד.
כל פעם שמסעודה משדרות ראתה את טלי, עוד קצת מהכבוד העצמי המרוסק הושב אליה.

בתקופה שבה ציבור הימין התפקח והתפכח ולראשונה הבין עד כמה היה עבד נרצע של מנגנון משומן במשך עשרות שנים, באה טלי גוטליב ונתנה לו סטירה מצלצלת כדי שיתעורר. והוא התעורר. לא פשוט לקום ולדרוש את זכויותיך פתאום, אבל כל פעם שטלי צעקה את זה בבג״ץ, או מעל בימת הכנסת או בדיון באחת מוועדת הכנסת, נשלחו לציבור הימין הפשוט עוד כוחות, והוא קם והזדקף עוד קצת ועוד קצת.
יש לה מניות רבות בתקומה המנטלית של הימין, בפרט אחרי התנפצות הרפורמה המשפטית.

האומץ הבלתי נדלה שלה, הוא הסיוט של השמאל. כי אפשר לאהוב או לא את גוון המייקאפ, אבל קשה להתווכח עם העובדות:
טלי גוטליב היא מעין נובע של ידע בפרט בתחום המשפט הפלילי, היא דוברת כריזמטית (לעיתים – מדי), היא פרלמנטרית מעולה – בקיאה בנהלי עבודת הכנסת ועובדת ציבור מסורה. היא נמנית בחמישייה הראשונה מכלל חברי הכנסת בנוכחות בהצבעות בקדנציה האחרונה ובכלל לעיתים היה נדמה שהיא מתזזת בין דיון בכנסת לדיון בבג״ץ ולא ברור מתי היא מוצאת זמן להיות בבית לטפל ילדה עם צרכים מיוחדים אבל היא יודעת לג׳נגל היטב וכאמא אל אמא – רק על היכולת הזו מגיע לה צל״ש.

ועוד משהו: טלי מצליחה לגעת בנקודה היהודית. היא מדגישה שהמאבקים הציבוריים שלה הם חלק מהמאבק הלאומי על הזהות היהודית במדינת העם היהודי תוך שהיא מקפידה לקדש שם שמיים בדבריה. יהודיה גאה, שלא מתנצלת בפני השמאל ולא מתקפלת בפני הדיפסטייט ורואה עצמה שליחה שעובדת אצל הציבור בכל רגע נתון – כל אלה הם מרכיבים חיוניים בחברת כנסת ימנית בישראל ערב ראש השנה תשפ״ז.
יהיה מעניין מאוד לראות אותה בסביבה הביצועית של בן גביר, בממשק ישיר מולו ובתפקיד אפשרי כקובעת מדיניות. היא מגיעה רעבה לעשייה ועם רצון להוכיח לליכוד שהם טעו לגביה. בינתיים נראה שהרווח הנקי הוא של ״עוצמה יהודית״.