עד כמה האיחוד – הטכני, השברירי, קצר המועד – בבחירות 2022 בין הציונות הדתית של סמוטריץ' לעוצמה יהודית של בן גביר הביא להישג חסר תקדים? ובכן, צריך להרחיק אל עומק העבר כדי לאתר הישג גדול מזה • בדיקה מעלה שמאז הכנסת הראשונה, לא פחות מכך, לא נרשם הישג דומה • האיחוד של בן גביר וסמוטריץ' (וגם אבי מעוז) הושג כזכור ברגע האחרון והתפרק כצפוי מייד במוצאי הבחירות, ולכן לא ניתן די כבוד לתוצאה הנדירה עד מאוד: 14 מנדטים. 516,470 קולות • בפעם האחרונה שהשיגו אבות אבותיה של הציונות הדתית תוצאה טובה יותר, בכנסת הראשונה כאמור, החזית הדתית המאוחדת בראשות הרב יהודה לייב פישמן מימון היא שגרפה אז לא פחות מ-16 מנדטים • למעשה המפלגה ההיא כללה גם את החרדים. זו הייתה הפעם היחידה בתולדות המדינה שכל המפלגות הדתיות והחרדיות בכנסת היו מאוחדות ברשימה אחת – המזרחי והפועל המזרחי (אבותיה של המפד"ל), אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל והאיחוד הדתי הבלתי מפלגתי • האמת צריכה להיאמר: בעידן ההוא אף אחת מהמפלגות ההן – כולל אלה של הציונות הדתית – לא סווגה כימין •
כך הושג הניצחון, שתורגם לכהונה מלאה של ארבע שנים – אירוע נדיר ביותר בישראל, שהתרחש כאן לאחרונה ב-1988, לפני כמעט ארבעים שנה
הסוגיות שהעסיקו אז את ציבור הבוחרים היו אחרות לחלוטין מאלו של היום. ודאי לא ההתיישבות ביהודה ושומרון, חבלים נשכחים שהיו אז מעבר לקווי האויב ומחוץ לתחום המחשבה • הציבור הדתי היה אז קטן ומתגונן ולגמרי לא בר השוואה לדמות הציבור הזה בימינו • למשל, לא עלה על דעת איש, לא בקהל הבוחרים של המפלגה ולא מחוצה לו, שנבחרי הציבור הזה ישמשו שר אוצר והשר לביטחון לאומי. הם ידעו את מקומם הצנוע בהנהגת המדינה ואפילו לא חלמו לחרוג ממנו • חיים משה שפירא היה אז שר הבריאות, שר העלייה ושר הפנים, ואילו הרב מימון היה שר הדתות והשר לנפגעי המלחמה. ואם נקפוץ בחזרה אל מציאות ימינו, כשלחרדים מפלגות משלהם ובקהל הבוחרים הימני-אמוני מקננות שאיפות הנהגה, זה אומר שההישג של הימין האמוני ב-2022 היה חסר תקדים בכל מובן • כשמוסיפים לכך כמעט 600,000 מצביעים חדשים בבחירות הקרובות, שרובם המוחלט ככל הנראה נוטה ימינה ובחלקו הגדול שומר מצוות או לכל הפחות מסורתי, וכן את המלחמה המתנהלת בשלוש השנים האחרונות, שגררה את הציבור חזק ימינה – התנהלות נכונה עשויה להביא להישג דרמטי אף יותר למפלגות הנושאות את דגל הימין האמוני • אבל בשביל זה צריך לאחד כוחות, ולו באופן טכני וזמני, כדי שהרוח הגבית החזקה מאוד שהימין נהנה ממנה תתורגם בפועל למנדטים בכנסת •
פיצול? מעולם לא הועיל
זו הסיבה שהמחשבה על פיצול כוחות בימין הערכי היא לכל הפחות לא-חכמה ולמעשה מופקרת • בתמצית: לא הייתה פעם אחת שפיצול הכוח בימין הערכי הועיל במשהו, אלא הוא תמיד רק החליש • המיוחד ב-2022 היה שהגוש הטכני סמוטריץ'-בן גביר לא הותיר שום מפלגה מאחור (מפלגתה של איילת שקד נחשדה בהליכה עם השמאל והערבים וכבר לא נתפסה חלק מהגוש האמוני) • וכך הושג הניצחון, שתורגם לכהונה מלאה של ארבע שנים – אירוע נדיר ביותר בישראל, שהתרחש כאן לאחרונה ב-1988, לפני כמעט ארבעים שנה. הכהונה הזו נוצלה לשרשרת הישגים בהתיישבות, בביטחון ובהשמדת האויב שיש להניח שלעולם לא היו מושגים בהרכב אחר של הממשלה • וחשוב לא-פחות לומר: בחירות 2022 היו ממש לא-רחוקות מתסריט אחר לחלוטין • הפיצול בשמאל גרר אז קריסה של מרצ מתחת לאחוז החסימה, והיא הייתה רחוקה ממנו 4,062 קולות בלבד • הסיבה לריצת הבדד של מרצ לכנסת הייתה סירובה של חברת הכנסת מרב מיכאלי, שעמדה בראשות מפלגת העבודה, לאחד כוחות עם מרצ. אם מרצ והעבודה היו רצות לבחירות ההן, ולו באיחוד טכני, הן היו זוכות ללא פחות משמונה-תשעה מנדטים, מביאות ככל הנראה את גוש הימין וגוש השמאל לשוויון 60:60 וכופות מערכת בחירות שישית בתוך ארבע שנים • מרצ קיבלה בבחירות ההן 150,793 קולות אבודים (3.16%), ואילו מפלגת העבודה קיבלה אז 175,992 קולות, שהם ארבעה מנדטים • אם כן, רשימה משותפת הייתה מקבלת 326,785 קולות, וכשמחלקים זאת במודד למנדט בבחירות ההן מתברר שאיחוד היה מעניק לשתי המפלגות כאמור שמונה-תשעה מנדטים, ובסבירות גבוהה משנה כליל את תמונת המציאות • ייתכן שהליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה היו מאבדות אז מנדט אחד כל אחת. אומנם גם יש עתיד הייתה מאבדת מנדט בתסריט כזה, אולם הוא היה נשאר בגוש השמאל • בשורה התחתונה, גוש תומכי נתניהו היה מקבל שישים מנדטים בדיוק, ולא היה יכול להקים ממשלה • ישראל הייתה נגררת למערכת בחירות שישית, שהייתה מסבכת עוד את המורכבות החברתית והפוליטית הקשה גם כך ונתקעת בדרך ללא מוצא • התוהו ובוהו הפוליטי היה מתעצם ומגיע לממדים שקשה לשער כיצד ואם היו נפתרים •
אם הערבים יכולים
למען האמת, התיאור הזה איננו ממצה את ההחמצה של השמאל בבחירות הקודמות. ברוב המקרים איחוד מפלגות, טכני ככל שיהיה, מעורר מצביעים רדומים שהפיצול במעוזי הבחירה שלהם מרפה את ידיהם וגורם להם להישאר בבית ביום הבחירות • לשם הוכחה, ראו את המפלגות הערביות, שהפערים ביניהן – מלבד השאיפה המשותפת לבטל את זהותה של ישראל כמדינת היהודים – תהומיים • איחוד הכוחות שם בבחירות 2020 הניב לרשימה המשותפת 15 מנדטים, ואילו התפצלותה של רע"ם ב-2022 הוציאה את הרוח מהמפרשים וכיווצה את שתי המפלגות המפוצלות לחמישה מנדטים כל אחת, בעוד בל"ד מבזבזת 138,617 קולות מתחת לאחוז החסימה •
ההבדלים בתוך הליכוד, למשל בין ביטן ואמסלם לעמית הלוי, גדולים בהרבה מאלו המפרידים בין סמוטריץ' לבן גביר ולפייגלין ואבי מעוז, בין צבי סוכות ללימור סון הר-מלך ובין שמחה רוטמן ליצחק וסרלאוף
נכון, בהחלט יש גם מקרים שבהם השלם קטן מסך חלקיו, אבל ככל שעוקבים אחרי מפלגות הימין האמוני לדורותיהן, המסקנות חד-משמעיות: אחדות היא כוח, והפילוג הוא הפכו • בחירות 2019 הן שהוכיחו באופן המובהק ביותר את סכנות הפיצול. איחוד מפלגות הימין – הבית היהודי-האיחוד הלאומי-עוצמה יהודית – זכה אז בחמישה מנדטים, ולעומתו הימין החדש של שקד ובנט בזבז 138,598 קולות מתחת לאחוז החסימה, וזהות של פייגלין הוסיפה לבזבוז עוד 118,031 קולות אבודים • בבחירות השניות ב-2019 קיבלה מפלגת ימינה, שאיחדה את הבית היהודי, האיחוד הלאומי והימין החדש, שבעה מנדטים, שהם 260,655 קולות, ואילו עוצמה יהודית הורידה לטמיון 83,609 קולות מתחת לאחוז החסימה • בבחירות 2020 הסתפקה ימינה בשישה מנדטים, שהם 240,689 קולות, אף שעוצמה יהודית זכתה רק ל-19,402 קולות • כלומר, העובדה שפחות קולות בוזבזו מתחת לאחוז החסימה לא הספיקה כדי להביא הישג ממשי למפלגה שצלחה אותו. הרוח יצאה ממפרשי הציבור הדתי-לאומי, והוא פשוט נשאר בבית ביום הבחירות או העניק את קולו למפלגות אחרות •
בחירות 1992: תמרור בוהק
גם אם נחזור לעבר הרחוק יותר, הכלל הגורס שפיצול = חולשה ואילו איחוד = כוח מוסיף להיות נכון • בבחירות 2015 למשל זכו הבית היהודי של בנט והאיחוד הלאומי של אורי אריאל יחדיו בשמונה מנדטים, 283,910 קולות, ואילו מפלגת יחד של אלי ישי עם עוצמה יהודית הורידה לטמיון 125,158 קולות מתחת לאחוז החסימה • גם בחירות 2013, שיש מי שמתרפק עליהן בערגה בשל 12 המנדטים שהניב חיבור הבית היהודי של בנט ("משהו חדש מתחיל") עם האיחוד הלאומי של אורי אריאל (345,985 קולות), ההישג היה יכול להיות גדול יותר לו צורפו לרשימת האיחוד עוצמה לישראל בראשות אריה אלדד ומיכאל בן ארי • המפלגה שלהם בזבזה אז 66,775 קולות מתחת לאחוז החסימה • נשוב עוד לאחור. בבחירות 2009, בשל פיצוץ השיחות ביניהן, השיגו האיחוד הלאומי ועוצמה לישראל ארבעה מנדטים בלבד, ואילו הבית היהודי בראשות דניאל הרשקוביץ השיג עוד פחות – שלושה מנדטים • בבחירות 1999 זכתה המפד"ל בראשות הרב יצחק לוי בחמישה מנדטים, ואילו המפלגה בעלת השם היומרני האיחוד הלאומי, שהוקמה באותה עת (בני בגין, רחבעם זאבי הי"ד, חנן פורת והרב בני אלון), הסתפקה בארבעה מנדטים בלבד • הטראומה שהימין סובל ממנה עד עצם היום הזה, כולל מי שכלל לא נולד אז, היא ללא ספק בחירות 1992: הפיצול בימין הקנה אז לשמאל את השלטון לארבע שנים רעות שבהן הועבר הסכם אוסלו על חודו של קול, אסון שאת מחירו אנחנו משלמים בריבית גבוהה עד היום • למעשה מפלגות הימין הערכי נהנו אז ממספר מנדטים גבוה: המפד"ל זכתה בשישה מנדטים, מולדת בראשות רחבעם זאבי הי"ד בשלושה, וצומת של רפאל איתן בלא פחות משמונה מנדטים • אלא שמפלגת התחיה, שדווקא ביקשה ערב סגירת הרשימות להתאחד עם מולדת, הורידה לטמיון 31,957 קולות קריטיים מתחת לאחוז החסימה. מפלגת גאולת ישראל בראשות הרב אליעזר מזרחי בזבזה 12,851 קולות, ומפלגת התורה והארץ בראשות הרב משה לוינגר בזבזה 3,708 קולות יקרים • השמאל דווקא התאחד באותן בחירות. שלוש מפלגות השמאל הקטנות הרכיבו אז את מרצ, והבוחר תגמל אותן ב-12 מנדטים – הישג שלא חזר על עצמו • למעשה השמאל קיבל בבחירות ההן 1,284,992 קולות, ואילו הימין והמפלגות החרדיות מעט יותר, 1,290,226 קולות, ובכל זאת זכה השמאל במנדט ה-61 הנכסף, שאפשר לו בעזרת רוב רעוע (ועריקים מצומת, מה שמעיד שלמעשה לא מדובר באמת במפלגת ימין ערכי אלא בכזו שמזכירה יותר את ימינה של בנט) ובהישענות על הערבים להעביר החלטות ומהלכים הרי אסון שגבו עד היום מחיר של אלפי הרוגים, כולל בפירוש אלפיים חללי המלחמה הנוכחית, וגם קבעה לדורות עובדות בשטח •
אחדות, אבל בין מי למי
ובחזרה לימינו • הציבור האמוני הימני רוצה אחדות יותר מקהלים אחרים וגם בהחלט מתגמל אחדות • סקר שהתפרסם כאן לפני שבועיים גילה ש-62% תומכים באיחוד בין מפלגותיהם של בן גביר, סמוטריץ' וגורמים נוספים, ורק 19.6% מתנגדים לכך • זה חשוב, כי במערכת הבחירות הזו יש כמה וכמה רסיסי מפלגות שנושאות את דגל האחדות אבל מתכוונות לדבר אחר לגמרי: לממשלה שירכיבו איזנקוט ונתניהו אגב השלכתו של בן גביר החוצה, רצוי גם את החרדים • הריבוי הבלתי נתפס של רסיסי מפלגות "הגוש השלישי", ריבוי עד כדי גיחוך, הוא הוכחה ניצחת לפער התהומי בין המסר שדוחפים לו קובעי הטון בימין הדתי ובין המציאות האמיתית בקרב הרוב הדומם, כלומר הציבור הימני המאמין עצמו • הקביעה המופרכת של עיתונאים ומעצבי דעת קהל סרוגים שלפיה "כולם רוצים אחדות", אף שהכוונה איננה באמת לאחדות מקיר לקיר אלא פשוט לממשלה משותפת של נתניהו-איזנקוט, הטעתה רבים וטובים לחשוב שאוצר בלום של מנדטים מונח בדיוק שם, בין הגושים, ורק מחכה שמישהו ירים אותו מעפר ויגרוף את כל הקופה • מותר להעריך שממשלה של איזנקוט ונתניהו תבלום ובסבירות גבוהה אף תסיג לאחור את ההישגים ההתיישבותיים ביהודה ובשומרון, תקפיד על שימור מדיניות דשדוש בעזה, בלבנון ובסוריה, תחסום שינויים הכרחיים במערכת המשפט ותשיב על כנה את אפליית היהודים לרעה בהר הבית • משעשע עד מביך לראות את הטובים והמוכשרים שבפוליטיקאים מתבזים בליקוט שברירי מנדטים במקום שהם אינם נמצאים בו כלל • כן, מתברר שהציבור בהחלט מבקש אחדות, אבל לא מהסוג הזה אלא בין האוחזים בעמדות קרובות מאוד, שגם כך לא לגמרי ברור מה גורם להם להימצא במפלגות שונות זו מזו • ההבדלים בתוך הליכוד, למשל בין ביטן ואמסלם לעמית הלוי, גדולים בהרבה מאלו המפרידים בין סמוטריץ' לבן גביר ולפייגלין ואבי מעוז, בין צבי סוכות ללימור סון הר-מלך ובין שמחה רוטמן ליצחק וסרלאוף • כשקהל הבוחרים נדרש להכריע בין אבא לאימא הוא בוחר לא-פעם בשב ואל תעשה • לא חבל?